מחול - פותח קופסה לראש השנה תשע"ח

ביקורת אלבומים חדשים במוזיקה הישראלית בגזרות האינדי, פופ, גרוב, אמונה יהודית ועוד

בית אבא

אתי אנקרי, יא אמנא - אימנו

האמת? נעלבתי כשהתבשרתי שכגבר לא אוכל לשמוע את אתי אנקרי בהופעה. כלומר, גם כך לא חסרה עבודה, אבל הדרה היא הדרה היא הדרה. אני תוהה עתה אם מותר לי, כגבר, להאזין לשירתה של אנקרי - אם בפומבי, אם אינקוגניטו (שזה הרבה יותר מסוכן ליצר הרע). וכיון שהאזנה היא פעולה דורשנית, שיש בה כוונה מראש, החלטתי רק לשמוע את האלבום החדש, כבדרך אגב, ללא תשומת לב מעמיקה, לבל אחטא לעצמי ואחטיא את אנקרי.

זה אלבומה המתעכב שהתגבש במהלך העבודה על מופע שהעלתה בפסטיבל העוד לפני כחמש שנים, ובו חזרה לשורשיה המשפחתיים-נשיים-תוניסאים. רק בתום היריון ממושך יוצאים שיריו במסגרת "האלבום התוניסאי", כינוי שהעניקו לו מפיקיו.

13 שירים (76:54 דקות) ניגונים ופיוטים, חלקם קודש וחלקם חול, חלקם עם תוספות מאוחרות של טקסט ולחן, וכולם בערבית מדוברת. אי אפשר לפקפק במקצועיות של אנקרי כאמנית וכזמרת נהדרת, וגם כתחקירנית, מעבדת, מפיקה ומבצעת מחויבת. האלבום המהודר כולל חוברת מילים, תרגומים והסברים מפורטים לגבי הפרויקט וכל אחד משיריו. מכאן והלאה הכל עניין של טעם ורשות, כמו ההחלטה מי ראוי לרכוש אותו (התו השמיני).

אתי אנקרי (צילום: תומר יעקובסון)

אורית עטר, יעלת חן - פיוטים ותפילות מיהדות מרוקו

בניגוד לאנקרי שנשארת נאמנה לשירה בשפת המקור, תוניסאית, ומשום כך פונה למבינות ולמשוכנעות, עטר מבקשת לגנוב את גבולות הפיוט והתפילה של יהדות מרוקו ולהרחיב מעגליהם באמצעות שירה בעברית.

בניגוד לאנקרי שנשארת נאמנה לאותנטיות של המקורות והשורשים המוזיקליים, מנסה לשמרם וכמעט לא מנסה לקרבם לזמננו בהפקה המוזיקלית, עטר בוחרת (בסיועם האדיב של נדב ביטון ועדי חייט) בגישור פופי עכשווי ובחיבור מודרני בלתי אמצעי אל הנשמה האנדלוסית והלהט הספרדי.

וכך, בניגוד להפקה האמנותית הגבוהה ואף המתנשאת של אנקרי, יעלת חן - על 15 ניגוניו (53:10 דקות), חלקם מוכרים היטב לציבור - הוא עממי, מלבב ומסתחבק. וחוץ מזה, אין בשירת המגרב, שמחה ועליצות כבשירה המרוקאית (פונוקול).

דורון רפאלי, בית אבא

אלבום בכורה למוזיקאי ותיק, הפעיל בזירת הג'אז-רוק יותר מ-30 שנה, כמתופף של מינואט, אטרף, טררם ועוד. הוא חוזר אל הצלילים ששמע בבית הוריו, בשכונה הירושלמית המעורבת, בבית הכנסת, בשוק מחנה יהודה, וצורף אותם באש ההשפעות שצבר וחווה בשנות פעילותו.

ירושלים של פעם, קצת קודש, הרבה חול ויותר מהם הדרת כבוד, בתמהיל ג'אז, רוק, גרוב אתני ומוזיקת עולם. תריסר קטעים (45:46 דקות). כורדים ("רינדיקה וקבוקים"), טורקי ("באבא ג'ים"), תהילים ("שבחי ירושלים"), תפילת הסליחות ("אדיר ונאור"), וגם טקסטים שהלחין - שלושה מקוריים, ביניהם שיר הנושא המשפחתי, וחמישה קטעים אינסטרומנטליים (באחד, "מרים בקראוון", הוא 'ממשיך' את דיוק אלינגטון).

לא אלבום אחיד, לא מושלם, אבל מחמם לב, מלא תשוקה, חן ותמימות כשל מי שלראשונה בחייו מקליט כזמר סולן (עצמאי).

אמונה יהודית

אהרן רזאל, עד אמצא מקום

מקורות, אמונה, נשמה, תפילה, כתובים והתאמות כרוחם, שרזאל הוגה בהם ויוצר כדוגמתם, באלבומו ה-11.

קובץ של אחד עשר ניגונים (43:37 דקות) שהוקלטו בהזדמנויות שונות, באולפנים שונים ובהפקתם המוזיקלית של שישה מוזיקאים שונים (כולל רזאל עצמו). ועדיין מוביל אותם ומאגדם חותמו הברור כמלחין תפילה ובלוז וכמבצע.

דומה שהיצירה המייצגת ביותר היא "זה העסק שלנו (לעסוק בדברי תורה)", כמאפיינת מבע מגזרי וכמשרטטת מטרה מסיונרית, ולא גשר לקירוב טעמים, על אף תבליני קאנטרי חסידי (שיר הנושא), רוק'נרול ("לקדש שם שמיים", עם אחיו יונתן), פופ אירוויזוני נוצץ ("כל הרוחות שבעולם") והומאז' נהדר ל"אם יש את נפשך לדעת" (של ביאליק) שמחבר את רזאל שוב לבית המדרש, מגרש המשחקים ושדה הפעילות המועדפים עליו. שימוש יתר במקהלות גברים יוצר רושם דביק מדי (דַבּרִי שיר).

אהרון רזאל (צילום: יוחנן כץ)

יונתן רזאל, פותח לב

אלבומו השלישי בלבד של הבכור במשפחת רזאל, הוא אולי החשוב ביותר שלו, ולבטח העמוק והמעמיק ביצירתו עד כה. לכאורה בנוי מ-11 שירי פופ (42:48 דקות). למעשה עולה מהם תמונת עולם רחבה של מקורות השראה ודרש סקרני בכתובים, בגמרא, בתפילות ובמאמרים של הוגים וחכמים, כצוהר למחשבותיו, חוויותיו והתנסויותיו. נקודת המוצא ברורה ובכל זאת ניסיון מוצלח של רזאל לפתוח לב, להציע אוזן, לקרב ולהכיל, ובעיקר, לא לאיים.

האלבום עשוי כקליידוסקופ סימפוני, צבעוני ומרהיב, של יצירה מוזיקלית רחבת יריעה, מרובת השפעות (פופ ב"נווה תלאות", אתני ב"כתר", חסידו-קנטרי ב"הטוב", רוקנרול נוסח אביב גפן ב"הרמוניה", פולק ג'אז מתרונן ב"נפשנו חיכתה" וגוספל קריבי ב"הללויה", נהדר בהפקה הקולית), מתוזמרת להפליא (על ידיו), מנוגנת בקפידה (בהשתתפות אינספור נגנים ומוזיקאים, כשמעל כולם נגינת הפסנתר המשובחת והכובשת שלו), מופקת לעילא בידיו (שישה) ועם אלון יופה (ארבעה) וטל פורר. בשירתו רוויית התשוקה והנשמה יונתן רזאל היא עומד אדם של הפופ החסידי. נעים זמירות, תרתי משמע. אלבום מושלם לחגי תשרי (אן.אם.סי.יונייטד).

משה נריה כורסיה, יותר מדי

אלבום בכורה מפתיע של מוזיקאי ומחנך חובש כיפה, ששוייך לקטגוריה זו מפני שהוא יוצא לאור בלייבל של המגזר (וגם מפני שהקרדיט הראשון בתודות הוא לאבא שבשמיים).

היצירה של כורסיה היא פופ-רוק חילוני לכל דבר, אבל עם מקורות ברורים וחבל טבור בלתי מנותק. עשרת השירים (31:34 דקות) שכתב והלחין הם המנונים לאובדי דרך ומחפשי משמעות. חיפושים אחר מקום בעולם (החילוני?), עולם של תאוות ופיתויים, וניסיון לסלול דרך חופשית לנשמה. לא לקבל את הכל כמובן מאליו, לא לוותר על הדרך ולהסתפק בתוצאות, אלא גם להיות מעורב בקבלת ההחלטות והתובנות. וגם שירי אהבה ערטילאים, ספק לנערה, בחורה או אישה, ספק לנשמה ולשיטוטיה אחרי מהות ותובנות, אולי למוזיקה, למוזה וליצירה, ואולי גם לשכינה.

שירים יפים, סוחטי רגש, עם מקדם כנות גבוה ושכנוע, שמזכירים בלהט השירה שלו את אמיר דדון. מגיע לו יותר (דברי שיר).

יובל סלע, אמונתך בלילות

אחרי ששירי אלבומו הראשון שולבו בפסקול סדרות הטלוויזיה "סרוגים" ו"משפחה חורגת", חובק סלע אלבום שני ומרשים במיוחד.

את סלע מייחד קול יוצא דופן. חם וצרוד, מחוספס ומרוסק, בעל נוכחות מרתקת, נפח ומשמעות. דני ליטני וזאב טנא מכאן, טום ווייטס משם. סלע הוא גם ממשיך דרך של מאיר אריאל. בדרכי ההבעה, בשירה מטעימת הטקסט, בלחנים הדיבוריים והפתלתלים שמשרתים טקסטים עמוסי וטעונים, וגם מפני שהוא כולל שיר אחד של בעל הטקסט ("רחל") ועוד ארבעה משל בנו, שחר (המרשים ביניהם הוא "אדון"). לטעמי, השירים של דודו ויזר ("אמון", "תן לי את הבלוז" ו"לעבור דרך הלילה") משמעותיים יותר.

תשעה שירים (38:55 דקות) שמייצרים אלבום חזק של רוק פולק ישראלי, קנטרי בלוז כנעני (הפקה מוזיקלית: אבי טולדנו) עם שירי אמונה ואהבה לאדם, קשר למקום ולאדמה, למקורות היהדות, ובשבחי החברות הגאולה ורדיפת השלום, כמו "רחל" או שיר הנושא המוכיח והלעומתי כריתם'נבלוז מהדהד. לא תישארו אדישים כלפיו (עצמאי).

הפרויקט של רביבו, אמונה

הגרסה המכובסת של שירי אמונה ודת, תפילה ומסורת, בפילטר הכה מוכר של הפרויקט, שהפך מזמן למיינסטרים של המיינסטרים החדש, בהפקתו המוזיקלית של רביב בן מנחם.

שני שירים - אחד מקורי, "מלך חי וקיים", ואחד גרסתם ל"ירושלים של זהב" - ושמונה מחרוזות (אחת מהן עם מקהלת הקינדערלך) עם איזכורים ל-40 ניגונים ושירים מוכרים ומוכרים עוד יותר. מרבי שלום שבזי ועד עוזי חיטמן, מהרבי שלמה קרליבך ועד אביהו מדינה.

לטעמי אחד האלבומים הטובים של הפרויקט, בזכות הרעיון שסביבו הוא מאוגד, למרות שמהבחינה האמנותית אין שום אתגר טקסטאולי או מוזיקלי, רק הנאה. מיועד לכל השנה, שבתות, חגים ומועדים, מתימן ועד אשכנז. חסידיסחוג (או סחוג חסידי) עם גיטרה חשמלית מסולסלת ומתגלגלת ושירה צחה ומענגת. יפה להאזנה בתנועה (דברי שיר).

אינדי

Ho! sweet sumthin', Graduates Unskilled

אלבום בכורה מלבב של רביעיית פולק-רוק, שהשפעותיה נעוצות - כפי שיכול להעיד צילום החזית של האלבום, דיוקן ספק דילן, ספק קלפטון, אבל בסגנון הסבנטיז - באותן שנים: בלו גראס חתרני, בלוז בסיסי, נגיעות פולק וקאנטרי.

המעלה העיקרית של HSS היא שהם נשמעים נהדר כלהקה. רעננים, טריים וחיוניים, בהפקה מוזיקלית עליה פיקחה הזמרת הילה רוח (לצד הסולן, נגן הגיטרות וכותב הטקסטים - שלא מצורפים - נתן גלילי). אחלה שיחוק.

שמונה שירים (37:34 דקות) שנשמעים טוב ונכון, מקוריים, לא חיקויים (על אף תזכורת פה ושם לאנג'לסי) ועם סאונד מאובחן, נוגה בעיקר, אבל מתוק ומרגש. בוגרים חסרי כישורים? הלוואי כאלה על כל בית ספר ואקדמיה (אינדי).

Trixerin, Sideseeing

טריקסרין הוא כינוי הבמה של יוצרת ירושלמית, שמייצג בגרמנית את דמותה של מי שנועדה להתל בדמויות האחרות באגדות ובסיפורי עם (בדומה לארלקינו בקומדיה דל'ארטה בתיאטרון האיטלקי). לא יודע מה בא קודם, הכינוי או הסגנון, אך טריקסרין ניצבת במרכזה של יצירה מכושפת, מסקרנת ולא שגרתית, כמו היתה טרולית מקומית שחיה בין עירות למציאות, בין חלום לסיוט.

הטקסטים (באנגלית) לא מצורפים אבל מקורות ההשפעה (כנגזר מכינוייה) ברורים והסאונד המיוחד של ההפקה המוזיקלית (אמיר גרומן, מריונטה סול) משרה אפלוליות סביב שירתה וקולה יוצאי הדופן ונגינת הגיטרה שלה, אפלוליות לה תורמים גם האיורים של עופות לילה שמעטרים את האריזה.

שמונה שירים (24:28 דקות) שנועדו מן הסתם לאוזן בינלאומית, אבל גם לנפש הרפתקנית מקומית שלא חוששת להתמודד עם המסתורי והלא נודע (שוורץ ניאון ליכט).

יהוא ירון, אם לא נרקוד לא נבין כלום

לו רצה, יהוא ירון היה נבלע מזמן בחיקו החמים של הקונצנסוס המוזיקלי. אלא שהוא מתעקש על דרך אמנותית ייחודית ועצמאית. ועם זאת אלבומו השלישי הוא הקומוניקטיבי ביותר שלו, כאילו מנסה להצדיק ולשקף את שמו, לפיו אם לא דרך הראש אז דרך הרגליים.

11 שירים (38:38 דקות) שכתב והלחין, להוציא את "אוי" של יונה וולך. מאתגרים מכל כיוון בטקסטים לא מתחנפים (אפילו ש"דברים כבדים כמו כפרה", "רואה אותך ולא" ו"מי מפריע לך לרקוד כפרה" מצטיירים ככאלה), בלחנים תובעניים, בנגינה אותה מוביל הבס שלו ובביצוע שלא מכסה על מגרעות ולא מייפה פגמים, והשירה נשמעת מרגשת, אמיתית וכובשת גם כשהיא אירונית כמו אצל פורטיס, גם כשהיא מתקתקה כמו של אלון עדר.

אינדי לעילא, רוק חתרני שמנענע בעדנה את הסירה, גרג'י בנשמה, אנרגטי בהגשה. "אמור להיות רך" הוא שר באחד השירים הבולטים ואין כמוהו לדעת, כי האלבום מסתיים ב"רעל" מתוק. ויש גם יציאה לא קונבציונלית בדמות "יאהו", שבאה חשבון עם כל מי שמסרסים את שמו הפרטי, ועשויה להיות המנון הופעה (והפעלה) מרתק.

אלבום מפואר בהשקעה, בהפקה וגם באריזה. ללא ספק אלבום הרוק הטוב ביותר שתמצאו לפני החג בחנויות (קמע).

יהוא ירון (צילום: עומר מסינגר)

יוני ליבנה, הרופא לשבורי הלב

יוצר לירי צנוע אך עקשן, בעצם משורר (ומבקר ספרות בידיעות אחרונות) שמציע את ספרי השירה שלו ארוזים בקובץ מוקלט, כפי שמעיד שם האלבום הזה. בעצם EP אישי, חשוף ואמיץ.

שבעה שירי אהבה, שאחד מהם בגרסה כפולה (32:05 דקות), המיועדים - ככותרת המישנה - לאנשים שלא יפגוש. ואכן, זו אהבה גברית, חיזורים, זוגיות ופרידות. מזמור לגבריות רגישה ואחרת באלבום קטן מרתק ומקסים בדרכו המעודנת והמצטענת, בגישתו הכנה ובשירתו השברירית והנוגעת של ליבנה.

אינדי פופ אמנותי בהפקה מוזיקלית משותפת לו ולמוזיקאים רועי חרמון (נשפן), רועי אביטל (בסיסט) ותמיר בן חיים (גיטריסט), ומארח את דניאלה ספקטור, חנן בן סימון ושירה ז' כרמל (מהאחיות לוז). לא שגרתי (נענע דיסק).

Selfish shepherd

גם זה אלבום בכורה, חסר שם, של רביעייה מקומית שבוחרת ליצור ולשיר באנגלית. תשעה שירים (37:55 דקות) שכתב הסולן רוני אוצ'רי (עושרי במקור?) והלחינו כל החברים בהרכב, הכולל גם את איליה גומן (גיטריסט רוק חורשני במסורת של פעם), אוהד דאבוש (בס) ואורי נוה (תופים), שמשלימים צליל יפה של ריתם סקשן בריא.

שירים של העצמה, של רצון לשבור שגרה, של להיות משהו - זאב בעור כבשה או רועה רוחני. ההפקה המוזיקלית של אור בהיר, ששירה אפלה, כישוף וקסם, משמשים בה בה בעת, מבליטה את אוצ'רי כג'ו קוקר בן זמננו, סולן שלא עעושה חשבון לקולו, ומזכיר את אסף אבידן אבל יותר רוק'נרולי ורית'ם'נבלוזי, ופחות סולי ובלוזי (עצמאי).

דניאל רובין, כלום לא עובר על ידי

זמרת יוצרת צעירה באלבום בכורה שזוקף אוזניים כנורית גלרון בראשית דרכה. 11 קטעים שהם תשעה שירים (24:28 דקות), כולם פרי עטה (להוציא אחד, "אהבתי אותה פעם" של יהונתן גפן, פה ושם בהדרכתו של דן תורן) באלבום אישי ואינטימי, מגוון ובשל, בוגר ומלוטש.

השירים מחוברים, מנומקים, ארוזים במחזה כתוב היטב, עם פרולוג ("תתעורר") ואפילוג ("היא בורחת"), שמלמדים על הדחיפות והכורח בזוגיות יציבה ומערכות יחסים בריאות. ההפקה המוזיקלית, המשותפת לה ולעמרי אמדו, והעיבודים עם הנגניות לצידה (דניאל רובין והגברות), מציגה הגשה מוטעמת ואף תיאטרלית ומרתקת בארומה האמנותית שהיא מייצרת.

"שלושה רבעים" הוא השיר הטוב ביותר שרובכם לא מכירים עדיין, "לֵך" הוא שיר מופלא בפסנתר (שלה) ובצ'לו (מאיה בלזיצמן, אלא מי), ו"אהבתי אותה פעם" הג'אזי מלנכולי מבטיח שעוד נרבה לשמוע ממנה ואותה. רק צריכה להחליט אם שם השיר הוא "עירומים", מדוע לשיר עֲרומים? (עצמאי).

בנות

אסתר רדא, Different eyes

אלבום שני לסנסציית הסול הישראלית, שמככבת בכל פסטיבלי המוזיקה הנחשבים בעולם, וקולה נשמע גם במשחקים האולימפיים בריו. הפעם היא ניתקת משורשיה האתניים והמקומיים, ומתחברת למקורותיה השחורים ולהשראתה הטבעית - בסול, באר.אנ.בי, ב-Fאנק לגווניו, ובסאונד גרוב בינלאומי, אלקטרוני בחלקו (בהפקתו של יוני לוין).

11 קטעים שהם עשרה שירים (37:10 דקות), הדנים בסיפורה של פרידה מהיבטים שונים, כפי שממחיש שיר הנושא את נקודות המבט השונות שיש לגבר ולאשה את אקט ואפקט הפרידה. אולם תוכלו להחיל את השם, להגדיל ולשייך אותו גם לנקודות השקפה סוציו-פוליטיים, חברתיים וגזעיים. רדא שרה בקלילות קרת רוח, גם פגיעה גם צולפת, מדויקת, נשית וסקסית ועדיין לא מימשה שמץ מהכישרון שלה ומהנוכחות האדירה שלה.

האלבום מיועד יותר לאוזן בינלאומית מאשר למקומית, אבל למתעדכנים בהתפתחות הפופ המקומי ובמאבקו להכרה עולמית, זה אלבום חובה וגאווה. יכולתם לקבלו מחו"ל, מבלי לשער שרדא זמרת ישראלית. רק מה? האריזה סתמית ומאכזבת (התו השמיני).

אניה בוקשטיין, רוקדת

ארבע שנים אחרי אלבום הבכורה המרהיב שלה, בוקשטיין מפתיעה באלבום שני שהוא פניית פרסה, מרהיבה לא פחות. כמו היפנתה עורף לאיכות התרבותית-אמנותית המכובדת ולמורשת הקלאסית-פסנתרנית שהזינו את אלבומה הראשון, לטובת להיטי רחבה. כנראה כדי להראות שיש בה עוד גוונים וגם רצון לעוף על הנשיות הבשלה שלה, להתפרע עם אדרנלין ולהפתיע עם יצירה שונה לחלוטין.

והיא אכן משחקת אותה. תשעה שירים (34:30 דקות) שכתבה והלחינה, שניים מהם עם ג'וני גולדשטיין, המפיק המוזיקלי של אלבומה הקודם, שאחראי כאן להפקה של ארבעה. בשלל האחר חלקו עופר ניסים (שניים), איתי צוק, סאבו וקותי והיא עם רוני אלטר.

שותפויות מפתיעות אך מוצדקות ומנומקות בשם האלבום ובאווירתו - דאנס ודיסקו בשירה ואר.אנ.בי. ופאנקי בליווי, שזה אומר אלקטרו-פופ עדכני. ועם זאת אלבום בשרני, מאוד אישי, של מאוויים, משאלות וחלומות במבחן המציאות ובמאבק למימושם. מ"הכל עוד לפניי" הפותח שנשמע כמו מוטו לחיים בכלל, ועד הבלדה המענגת "חברה" הנועל, שיר חברות קטן ומתוק עם רוני אלטר, ספק בונוס, ספק רמז לאלבום הבא. וכבר עתה מתעוררת סקרנות לקראת אניה של האלבום השלישי (אן.אם.סי.יונייטד).

אניה בוקשטיין (צילום: דודי דיין)

דנה ברגר, ימים צפופים

כבר אלבום עשירי לזמרת ויוצרת רוק בת מזל שנהנית מאהדה ציבורית ומסביבה ניהולית תומכת שמאפשרות לה להמשיך לרדוף אחרי החלום, על אף משברים לא מעט. אולי ארוך מדי, 13 שירים (48:48 דקות), אבל לא נעים לסרב כשמתחייבים לתומכי הדסטארט. גם לא מאוזן דיו. מתחיל דנה ברגר טיפוסי, רוקי אנרגטי, וגולש לסיומת של בלדות רבות מדי.

אולי זו התוצאה של עבודה עם תשעה מפיקים מוזיקליים שונים, שכל אחד מחויב לשיר שלו ולא למבעו הכולל של האלבום. מה שכן, ברגר נשמעת יותר רגישה, יותר פגיעה, יותר קשובה לזולת. אישה באמצע חייה ("מהפכה", "אל תאמין לו"), אמהית ("נגן", שיר לילדהּ), בודקת את נשיותה, את חשקיה ותשוקותיה, את מה שאספה ובנתה, ונערכת לקראת המצפה לה, בדאגה לעתיד, לשלמות הבית, הזוגיות והתא המשפחתי, כשהשיר "בסך הכל" מיטיב לאפיין ולא מפתיע שנכתב עם איתי פרל, שותף נאמן ומכיל משכבר.

השורה התחתונה: אלבום מאופק, בוגר ובשל, מכונס ומתפוצץ בה בעת (פונוקול).

ריטה, ניסים שקופים

זה אמור היה להיות האלבום האישי ביותר של ריטה, אבל אין בו מילה אחת על ריטה שאיננו מכירים. יותר מזה, אפילו "השמחות שלי" שהקליטה בפרסית, בפסק זמן שנטלה מהעבודה על אלבום זה, לימד עליה יותר. ולא חסרים חומרים נגישים: גירושין, אימהות חד הורית, מחזרים, שוק בשר, פרק ב' אם בכלל, קריירה במבחן. מה שתרצו. היא לא חייבת כמובן.

הגדולות שבזמרות העולם מגיעות לווגאס בלי לחשוף את שבנפשן, אז בואו לא נדבר על אלבום אישי (למרות שיר אחד "קחי לך" שנכתב במשותף עם הבת משי). אז מה כן? געגועים לחברויות, בדידות, זוגיות מתפוררת (של מי?), ואם יש רמזים להתמודדות עם קשיים ומשברים, גם הם בעלמא. היא "לא מוותרת" (עם צרויה להב, אחד מארבעה שכתבה) על אהבה ותשוקה שמקננות בה עדיין, אבל גם זה נושא נשי כללי ורגשני, שיתאים לכל עקרת בית וחסידת טלנובלות.

זה לא ימנע מאוהדיה אכולי הגעגוע שהמתינו כמעט עשור לאלבום עברי חדש שלה לרוץ לחנויות, במיוחד כשהיא יותר רגועה, לא סוערת, ועדיין זמרת נהדרת, עטופה בהפקה מוזיקלית (בעיקר גלעד שמואלי הנאמן) חמה וחובקת, מלוטשת ומלטפת, מזמינה מאין כמותה (הליקון).

ריטה (צילום: דודי חסון)

בנים

פבלו רוזנברג, החיים שלי עכשיו

פעם רומנטיקן, תמיד רומנטיקן, ולא משנה האדרת אם היא רוקנ'רול, לטינית או דנסית. אחרי שחצה את גבול ה-50, רוזנברג מחדש נעורים. לא כרוקר אלא כחובב מוזיקה. את תמונת המצב הנוכחית של חייו הוא מפגיש עם שנות ה-70, ימים בהם החל לשמוע מוזיקה, הרבה קודם צאתו לבמה. אלה ההשפעות הבסיסיות על טעמו המתגבש. דיסקו וביג'יז, נשמה של מוטאון, רית'ם'נבלוז של אז, פיוז'ן של סטילי דן.

עשרה שירים (44:28 דקות), מילים ולחנים שלו, גם עיבודים והפקה מוזיקלית (ביחד עם מנו סוויסה ושלומי מאיה). השירים משדרים רומנטיקה והמוזיקה רכה בהתאם, מוצפת כלי מיתר וכלי נשיפה, הרמוניות קוליות ושירה מתעגלת, מתערסלת, מפתה ועוגבת. טוב לו עכשיו, במיוחד איתך, בת הזוג שלצידו, והוא חולק זאת בשמחה עם מאזיניו. פה ושם חוזר אל עברו האישי, כעולה חדש שנקלט בארץ ("כלניות על הגלבוע", "תהרגי אותי"), אבל בסך הכל מאמי לאומי. מצד אחד, כמה עמוקה אהבתך? מנגד, הישנה פבלו חברבורותיו? (הליקון).

יוני רכטר, סביבנו

14 שנים מאז "עוד סיפור", אלבומו האחרון, קורה הבלתי ייאמן כמעט - אלבום חדש ליוני רכטר, אחד היוצרים החשובים במוזיקה הישראלית. "סביבנו" שווה את ההמתנה הממושכת, מה עוד שחילופי הזמנים, תמורות בהרגלי הצריחה ושינויים באופנות לא ניכרים ביצירה של רכטר, צוק איתן עם המוזיקה המשובחת שלו.

12 שירים (46:38 דקות) שכולם תופינים בדמותם של טקסטים נהדרים, חכמים ונפלאים, שנבחרו בקפידה לאורך השנים והפכו - כמעט כהרגלו של רץ המרתון רכטר - ליצירות מופת קטנות ומרגשות. כל שיר הוא סיפור, תמיד עם חיוך בזווית החרוז, עם אופטימיות באפלת המציאות. בראשם שלושה שירים של עלי מוהר. למן "צליל, מתי הוא מתחיל" הפותח (דרך "למה לא אמרת לי" בטבור) ועד שיר הנושא הנועל, שמסתיים ברעש שסביבנו. ללמדנו שזה אלבום של מוזיקאי קשוב ונבון, שמשייט בין השורות, מפצח בסבלנות ובאיטיות את השירים, עוטף אותם בעיבודים מופלאים, בהרמוניות יפהפיות ובתזמורים ג'אזיים-פסנתרניים שמתכתבים עם יסודות קאלסיים והתבוננות תיאטרלית, וממשיך להישמע צנוע ומהודק, לא משוויץ ומתריס.

שום דבר חדש שלא שמענו, ובכל זאת כמה יפה השירה הרכה, הנינוחה, הטרוויאלית כמעט, של רכטר בהתמודדותה עם הלחנים הפשוטים-מורכבים. וגם שלושה נבונים של יענקלה רוטבליט הבלתי נגמר ("מדריך תיירים לירח", "ואת ברשות עצמך" ו"דברים שכאלה"), ויהודה עמיחי, נתן זך, אמיר גלבוע, דן מינסטר, ברק פלדמן ודניאלה לונדון-דקל. נבחרת מנצחת של כותבים, נגנים ומבצעים אורחים, מסיוון טלמור ואלון עדר ועד רונה קינן ("אדם בחייו") וגידי גוב ("כמו"). אם תסתפקו באלבום אחד לחג, זו הבחירה שלכם (התו השמיני).

יוני רכטר (צילום: אילן בשור)

נתן גושן, שלושים

אלבום רביעי בשש שנים למבצע שאינו זמר ים תיכוני, הוא לא דבר של מה בכך, הישג של ממש, במיוחד כשהחדש מצטייר כטוב והמשמעותי ביותר שלו. כשמו, "שלושים" סוגר את שלושת העשורים הראשונים בחייו, ופותח אשנב לגושן בוגר, עם עשרה שירים (34:18 דקות) של מחשבות על החיים, על אהבה, על הבדידות המייסרת (המפורסמת) שלו, על בניית זוגיות והתנהלות בתוך מערכות יחסים. אולי לא הכי חדש, אבל ניכר תהליך התבגרות בכתיבה, תהליך של התבשלות וייצוב דרך וסגנון, של המרת היבבה והרגשנות באפלוליות מלחששת ומסקרנת.

עם זאת, אי אפשר שלא לתהות על הדימיון הגדול מדי לעברי לידר ("דור הסתלבט", "ישנים", "את באה אליי" וגם הלהיט "26") בוורבליות הקיצונית, בהכברת מילים, בליניאריות הסיפור, בהעמדת ה"אני" במרכז, בעיסוק בגיל ובאנשים, במבע ובשירה, בלהיטות ההבעה, בהגיית העיצורים, במיוחד במעברים מהדיבור לזמרה. אבל כוכב (אן.אם.סי.יונייטד).

רמי קליינשטיין, בסוף כולם חוזרים הביתה

שנה בלבד אחרי אלבום הופעה חיה עם קרן פלס, שוב אוסף רמי קליינשטיין את עצמו. 38 שירים מ-30 שנות פעילות, באלבום כפול, 2:39:08 שעות. כולל דואטים עם ריטה ("ימי התום" ו"שבועה") ופלס ("להיות" ו"עד אשר ישוב"), גידי גוב ("ככה את רצית אותי" של תמוז) ויונתן רזאל ("תמיד אליך" למילים של יעקב עדס, שהוקלט במיוחד בעבור אוסף זה, ממש כמו שיר הנושא, למילותיה של חנה גולדברג).

ייצוג לתריסר אלבומי סולו אולפניים (שלושה מהם עם "המועצה"), למופע המשותף עם ריטה, לאלבום עם פלס, לאלבום הופעה שלו וגם לאוסף קודם, שראה אור לפני 20 שנה, ומיוצג על ידי הגרסה החדשה של "צעיר לנצח", שהוקלטה במיוחד עבור האוסף דאז.

הדגש בעריכה של ליאור מזרחי הוא על בלדות, בראשן שוברי הקופות "עוד לא תמו כל פלאייך", "תפוחים ותמרים" ו"מתנות קטנות", ואחרות שנצברו לאורך הדרך דוגמת "כל מה שתרצי", "קרוב אל ליבך", "הבוקר את הולכת", "אין כמוה", "חוץ מימך כלום", "כשאני רוקד איתך", "דלת הכניסה" ועוד. מיוצג גם הצד האבהי של קליינשטיין עם "תינוקי" ו"רוצי קטנה", וגם אחריות ציבורית-חברתית בדמות "זה לא נגמר" (רחלי שביט) למען החיילים החטופים דאז (2006) שרואה אור לראשונה בדיסק. רק שיניח לנו בערב ראש השנה הבא (אבי גואטה/ אן.אם.סי.יונייטד).

הרכבים

ג'ירפות, מי שלא חולם, כועס

מעבר לתהייה איך ומתי מחליט גלעד כהנא לכתוב לעצמו או ללהקת האם שלו, ג'ירפות, ממש לא משנה אם זה בשבילו או בשבילה, העיקר שייצא. התשעה שכאן (34:33 דקות) הם יצירה משותפת עם ארז רוסו, יאיר קז ואסי ששון, חבריו לג'ירפות, שזה כנראה ההבדל, אם לא הוא או דודו טסה.

חוץ מזה, האוזן לא שבעה מלשמוע אותו שר את המילים שלו, בפואטיקה המיוחדת לו, באסתטיקה המוזיקלית שלהם שאין דומה לה. שירים על האדם וסביבתו. נפשיים, הומניים, חברתיים, ביקורתיים. באווירה מעוננת, לא שמחה, ממש כפי המציאות והמצב המקומיים.

"מי שלא ישן לא חולם/ ומי שלא חולם, כועס/ ומי שכועס כועס/ ומי שלא אוכל רעב/ ומי שרעב זאב/ ומי שזאב זאב/ וכמה מדרגות נעלה/ עד שנראה את זה?" בשיר הנושא; או: "רק למי שחייב יש תקוה/ רק אחד שנשבר ונחצה/ אין כבר מי לנחם..." ב"האור הזה לא קטן".

מזקק את האמירה שלו, יוצא מעצמו אל החברה בה הוא חי וחוזר שוב אל עצמו. נאמן לצליל של הג'ירפות אותו מובילים הקלידים של קז, נקי, בהיר, נינוח להכעיס, אך חד כתער ברלוונטיות שלו. כמו ב"הכלבים": "אני מוצא אותם אתי מתחת לשולחן/ מקשקשים על החיים וכולנו רועדים/ אין לנו סיבה לחגוג, אין לנו סיבה".

ואכן, כולנו ג'ירפות. ראשנו גבוה מעל המציאות. מתכופפים רק כדי לאכול. מקומם של שירי האהבה והזוגיות לא נפקד ("אם פתאום", "מראה מול מראה", "נסיונות וניסים" ו"שינוי עין" המדויקים בכירורגיה הנהדרת שלהם), אבל הסיום "בעברית" הנשגב (עם הנוכחות הכי מורגשת של חבריו, בשירת הד לשירתו) הוא שיר אירוני פרטי לגמרי, שנובע מחלומותיו של כהנא ולבטח יככב גם בהופעותיו. אין אפס. תענוג (אן.אם.סי.יונייטד).

ג''ירפות (צילום: רונן ללנה)

אתניקס, בטוח

הכל לכאורה אותו דבר. מוקפד, מדויק, טכני ומתוכנת, יושב במקום, מתאמץ להיות הדבר הנכון, ובכל זאת משהו חסר באתניקס האחרון. נשמה כנראה.

11 שירים, 38:04 דקות. המילים של זאב נחמה מבקשות להוכיח שדבר לא השתנה. פופ של אהבה בימי עננה וסערה, מגייס את גרמי השמיים כהרגלו, ומרבה להשתמש בביטויים ובאיחולים מן החיים (בלי עין הרע, חמסה חמסה עלינו, יא סאלאם, מנטרות וצ'אקרות) ואפילו חוזר לבסיס, לשירי מדבר כמו בהתחלה ("הזמן ירפא" על שרה אימנו, או "הנני" עם סופת חול), לנגיעות אתניות מובהקות ("כוכבי אניס", "איש זהב", "לב לביא", אולי גם "מלים יפות").

אבל הצליל (הפקה מוזיקלית של יועד נבו, ממש כמו בראשית הדרך) כפוי, עקר, מייצר אלבום צפוי, חסר להט, עם אלקטרו פופ סתמי, מונוטוני, פקידותי (גם זה כמו פעם), לא מעורר השראה, לא מלהיב.

יש גם ניסיון תשובה מאולצת לסטטיק ובן אל ולאופנת הרגאטון ב"אני שמח" ("אני שמח, אני מתרגש, כאילו העולם פורח, אני שמח, כל השאר שטויות". האמנם?), אך בעיקר מעניין מי הנמשל ב"שלושה"? אתניקס עצמה? לכל מי שיוכל ומוכן לשרוד את הפרידה מתמיר קליסקי. האם "הזמן ירפא"? לגמרי לא בטוח, אבל נחכה ונראה (הליקון).

שלושתנו, בהופעה חיה

חנן יובל, דורית ראבוני ואורי הרפז (לשעבר הפרברים) במסע בימתי משותף אל השירים הבולטים של הקריירות הנפרדות (ולפרקים גם המשיקות) שלהם, שהם - מתברר - גם "שירי ארצישראל" אהובים על כולנו, מה-50-40 השנים האחרונות.

הקלטה מהופעה חיה שהיא הכי נכונה לשירים כאלה, בעיבודים משותפים, עם שלוש גיטרות אקוסטיות, וליווי הפסנתר, האקורדיון והמלודיקה של ערן זילברבוך, בשירה משותפת, נדיבה ומפרגנת, ובהשתתפות פעילה של הקהל. ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר זה רק מפני שהדיסק (79:28 דקות) כולל 19 שאי אפשר לתאר את חיינו בלעדיהם: "אתם זוכרים את השירים", "הלילה הוא שירים", "פגישה חצי פגישה", "שהשמש תעבור עליי", "אני וסימון ומואיז הקטן", "ליל חניה", "מסביב למדורה", "האיש מן הבקעה", "אדם צובר זכרונות", "היום היום", אני אשתגע", וגם אחד חדש, "חייך אל החיים" שחיבר יוסי גיספן והלחין חנן יובל.

נהניתם אצל הדודאים החדשים? פתחו את הלב גם לשלושתנו (עצמאי).

הלובי של קובי

אין בישראל היום קברט סאטירי-פוליטי ראוי לשמו. היחיד שמנסה לעשות זאת ביצירתו ובגופו הוא הפזמונאי והמוזיקאי קובי לוריא, שקיבץ סביבו עוד שבעה מוזיקאים, בהם הרביעייה הקולית קו 4 בראשות המנהלת המוזיקלית והפסנתרנית גילה חסיד, ולהם הוא כותב פזמונים על בסיס קבוע, בהתאם לתכתיבי המציאות.

14 מהם (ועוד אינסטרומנטלי אחד; 46:03 דקות בסך הכל) שנוצרו ונצברו בחמש השנים האחרונות, נכרכו כאן. מראה עוקצנית ומחויכת למצב הכלכלי-חברתית-פוליטי שלנו. כמעט בגבולות ההסכמה הלאומית, משמאל בטח, גם מימין יש להניח. בדרך כלל ההקלטות עם המקוריות עם שייקה לוי ("שיר לא מזרחי", "אין לי דרכון שני" ו"נומי, ארץ"), דורי בן זאב ("השיר על הקוסם שידע לדבר בלי להגיד כלום"), דני ליטני ("תודה לאל, אני חירש"), רעות יהודאי ("גרה בברלין", "מסרב לשנוא") ושאול לוריא, הבן של, שהוא גם סולן להקת המטאל קין והבל 90210 ("אף פעם לא תהיה לי דירה"). וגם "ראש הממשלה ובעלה", "שיר ערש לטייקון" ושירים על תלאות היצירה עצמה (וללוריא יש טבע להרחיק את מיקום הפזמון ולפעמים גם בכלל לוותר עליו). אם יעשה לכם כיף, בואו לתת כתף בהופעה (עצמאי).

הלובי של קובי (צילום: נעם לבקוביץ')

גרוב

מועדון הקצב של אביהו פנחסוב, ימים יפים

אביהו לנדוור אימץ זהות בדויה, פיצח קוד וכבש בסערה את הרחבה. האלבום השני של מועדון הקצב ממשיך את הממונטום עם צליל השמח הים תיכוני שיש בו מהכל, אבל לא תיוג לאומי או זהות טריטוריאלית.

כצאצא רחוק של ישראל ברייט ולהקת השמחות, הצליל של המועדון, מטופל ומטופח בידי המעבד והמפיק המוזיקלי מרקיסיו, נגן הקלידים, הגיטרות וההקשה והיוצר המרכזי, ומוהל בלקן ויוון, צועני ופלמנקו, גם חאפלה תימנית, לתכלית בימתית של אנרגיה ושמחה, שיש בה יותר בידור מאשר מוזיקה.

תשעה שירי כלום (34:03 דקות), עם פראזות פשוטות, קלילות וקליטות, והרבה קצב וגרוב, סביב השירה האריס סאנית של לנדוור-פנחסוב. שיר הנושא כיכב בסדרת "תאג"ד", אבל "פירורים" הוא אולי היחיד שיש בו אמירה על האדם, מהות קיומו, אמנותיו ומטרותיו. ויש גם בונוס בדמות ביצוע אולפני מטמטם של "ילד מתוק שלי" של גאנז אנד רוזס (אן.אם.סי.יונייטד).

מועדון הקצב של אביהו פנחסוב (צילום: שרבן לופו)

טונה, טונה פארק

שנתיים אחרי ההצלחה הבלתי צפויה של "גם זה יעבור", אלבום ההיפ-הופ הראשון של איתי (טונה) זבולון כסולן, הוא שב עם רכבת השדים של טונה פארק.

האלבום השני נאמן לשמו ומשקף בשירו ("סחרחורת", "אבודים בחלל", "גלגל ענק") את הטלטלה והחרדה שתקפו את זבולון נוכח ההצלחה הפתאומית, את היעדר ההכנה המוקדמת להתמודד עם הפרסום הגדול, את הבדידות, הדכאון, הבלבול והתהיות שהיו מנת חלקו מאז. ככזה הוא אלבום אישי וחשוף, יתר על המידה לפעמים. לכאורה פחות מלודי ומלהיב מקודמו, אבל אם תיכנסו בראש של טונה, תקבלו את התמונה כולה - מפורטת, מדויקת, כואבת, מסויטת ומצולקת, וגם אופטימית בטירוף. ככה זה שאת הסעד הנפשי מוצאים במוזיקה, ביצירת האלבום השני.

תריסר שירים (56:36 דקות) שראויים להתייחסות מורחבת במועד מאוחר יותר, אבל בגדול מחזירים את טונה אל השכונה, אל ספסל הלימודים, לחיזורים ולאהבות ראשונות, לניסיונות היצירה הראשונים ואל ההשפעות, ההשראות והציטוטים מהפופ הישראלי עליו גדל. כל מה שעיצב אותו כיוצר ההיפ-הופ הנחשב שהוא היום.

"נכון שיש עוד משקעים, אבל עכשיו רואים שמייים, נשארתי בחיים, רוק שלושים ושתיים" הוא שר ב"דברים הולכים להשתנות" (שנתיים אחרי הלהיט "רוק 30") בו הוא מארח את אורטגה. עוד מתארחים: A WA, מיקי גבריאלוב, צליל דנין, לוקץ', קספר, בר צברי, עדי אולמנסקי ונוספים.

אלבום מפואר, לא רק בהפקה המוזיקלית של ניר דנן ויקיר בן טוב, אלא גם בפוסט-פרודקשן המופלא, עם רמת פירוט שבכמותה לא נתקלנו, בטח לא באלבום היפ-הופ (עננה/הליקון).

סאבלימינל, צבע לחיים

בסוף שנה מוצלחת מאוד להיפ-הופ הישראלי, עם אלבומים חדשים של פלד, ג'ימבו ג'יי, נצ'י נצ', לוקץ' וטונה לעיל, מותר להצדיע לקובי (סאבלימינל) שמעוני, סנדק הז'אנר והראשון להפוך אותו לאמנות שיש בה פרנסה.

תנו כבוד למחולל המהפכה, עוד קודם עידן הרגאטון וגיבוריו האולטראס וסטטיק ובן אל. "צבע לחיים", אלבומו הראשון מזה חמש שנים, מאגד את כל השירים שיצאו בתקופה זו: "שרוטים", "חלום של כל גבר", "יום גדול", "פלורנטין", שיר הנושא ושבעה נוספים.

15, בעצם 12 (שלושה מופיעים בגרסאות כפולות) על 60:28 דקות. שמעוני נאמן להיפ הופ הציוני שלו, בעד הטוב ונגד הרשע, מעריץ את אשתו, סוגד למשפחה, מנדב הנחיות ותובנות לחיים סביב אהבה ואמונה, תפילה ואלוהים, משחיל ביקורת נגד התקשורת, השתעבדות לכסף והמיסוי הבלתי אפשרי, ולא בוחל בטווסיות וגאווה - בעם ובמדינה ובכישוריו ביצירה.

גם הוא מארח זמרים סולנים (מומי לוי, יוסי אזולאי, גלעד ויטל, מאור אדרי, אתי ביטון, עדן גבאי, חזי שקד, אסף אבידר והאולטראס) כחלק מסימן ההיכר שלו. לקובי שמעוני פנית, לא טעית (תאקט/אן.אם.סי.יונייטד).

סאבלימינל (צילום: משה נחומוביץ')