מחול - החיים על פי מיכל בת אדם

שיחה עם נטעלי בראון, שסרטה "מקווה שאני בפריים" על הבמאית מיכל בת אדם, מתמודד על פרס אופיר

"בכלל לא הייתה לי כוונה לעשות סרט", מעידה נטעלי בראון. "מיכל ואני חברות אז כשנודע לי שהיא עושה סרט, בתקציב נמוך מאוד, שאלתי אותה איך אפשר לעזור, במה אני יכולה לתרום. היא שאלה אם אני מכירה מישהו שיוכל לתעד את העשייה הזו. ככה זה התחיל.

"הגעתי והתאהבתי במה שקורה בסט. הייתה שם אווירה שמאוד מצאה חן בעיניי. סוג של שקט מסוים. ומיכל ידה בכל וזה היה יפה לראות איך היא מכוונת את הפנסים, תופרת לשחקנית כתפייה שנקרעה בשמלה, מסתכלת על הפריים יחד עם הצלם יואב קוש, מנחה את השחקנים כמובן וסוחבת ציוד - והכל בלי לעשות מזה עניין. והיא כל הזמן בתנועה, לא יושבת לשנייה אחת. אין דבר כזה 'כיסא הבמאי'. משהו באנרגיות האלה תפס אותי וגם נתן תקווה שאפשר להמשיך לעשות סרטים לנצח. יש כסף, אין כסף, לא משנה".

הדרך לסרט

מיכל בת אדם צילמה את סרטה ה-13 "הדרך לאן" ובראון צילמה אותה מצלמת אותו והרחיבה את היריעה הרבה מעבר לכך. יצא מזה סרט דוקומנטרי נהדר, "מקווה שאני בפריים", שיתמודד הערב בגמר פרסי אופיר.

"זה אמנם לא התחיל כסרט, אבל מהר מאוד הפך להיות כזה", מספרת בראון. "באתי עם הצלם עדי מוזס, וביקשתי שיצלם למיכל את ה'דה מייקינג אוף', ואני אצטרף אליו בהתחלה כדי לחפש את המוקדים המעניינים לדעתי. אבל כבר מיום הצילומים הראשון פתאום הייתה לי הרגשה שזה יכול להיות משהו אחר לגמרי. ואז דיברתי עם מיכל ושאלתי אותה, 'היית רוצה שאעשה עלייך סרט דוקומנטרי?' היא אמרה שכן, אבל הסתייגה כי הייתי בנתיב אחר. היא אמרה לי, אל תברחי ממה שאת צריכה לעשות, שזה פיצ'ר שאני כותבת".

מיכל בת אדם מביימת (צילום: מרדכי אברהמוב)

וכמובן שלא קיבלת את עצתה.

"בעצם, מבחינתי זה התחיל כמחוות אהבה מאוד פרטית ביני ובינה. ככה הבנתי את זה. כמשהו צנוע וקטן שייעשה טיק-טק, בלי להגיש לקרנות אפילו. משהו שהרגשתי שנפשית-תרבותית אני רוצה וצריכה לעשות, וכך גם לבטא את האופן שבו אני רואה את היצירה שלה.

"בתקופה שבה ברוב הסרטים בישראל דמויות הנשים היו שוליות, שטחיות ושותקות, היא לא רק העזה לעבור לצד השני של המצלמה ולהתחיל לביים, אלא גם הציבה במרכז סרטיה דמויות של נשים מורכבות - חושבות, משתוקקות, מתלבטות - בנות אדם. גם הנושאים שבהם היא עסקה היו חדשים לקולנוע הישראלי: יחסים בין אמהות לבנות, חברות ותשוקה בין נשים ואנטי מיליטריזם. בלי לשאת דגלים, היא הייתה מהפכנית".

מה שגרם לך לחדש מסלול מחדש.

"עם הזמן, הסרט הפך לסאגה יותר ממושכת, כי אנחנו לא יודעים מההתחלה מה אנחנו בעצם עושים וזה גדל וצמח. עשיתי את זה במשך תקופה ארוכה והנושאים של הסרט השתנו תוך כדי העשייה, ולכן הוא הלך והתפתח לכל מיני כיוונים".

מן הסתם גם לא הערכת שלמשה מזרחי יהיה בו חלק כל כך משמעותי.

"נכון. בזמן העריכה, במשך תקופה מאוד ארוכה, תפסה אותי הזוגיות שלהם. התאהבתי באהבה. וגם חשבתי שהיום הכי חתרני זה לעשות סרט על סיפור אהבה שהצליחה בין גבר ואישה - אהבה שורשית ועל-זמנית. כזו שעדיין קיימת ונוכחת".

רואים את זה בסרט.

"ובמציאות, כמו תמיד, זה עוד חזק ומרשים יותר. בהמשך העבודה חזרתי לשנות קצת את המינונים, והזוגיות לא עומדת במרכזו של הסרט, אבל היא ללא ספק נוכחת בו בעוצמה גדולה. ניתן בסרט ביטוי לא רק לאהבה ביניהם אלא גם לאהבה שלהם את האמנות ואת הקולנוע. זה מעורר השתאות וגם מעניין לנסות להבין איך זה עובד כשבני זוג פועלים באותו תחום".

מיכל בת אדם ב"מקווה שאני בפריים" (צילום: יח"צ)

"הדרך לאן" צולם בעיקר בביתם שבמרכז תל-אביב?

"יום או שני ימי צילום היו בביתם, והיו הרבה יותר ימים שצולמו בבתים של חברים וגם בלוקיישנים בתשלום. מיכל הצליחה, בסופו של דבר, להרכיב הפקה די גדולה, למרות שהתקציב היה מצומצם".

ותוך כדי יצירת "הדרך לאן" היא נראית בסרטך גם מתעדת את מזרחי מתאר את זיכרונותיו מול העדשה.

"הם עושים פרויקט כזה כבר הרבה שנים, שבו הוא מספר את זיכרונותיו היצירתיים, את הפילמוגרפיה שלו. הוא מספר על הסרטים שעשה בארץ ובחו"ל".

בסרט מציגה בראון, בין היתר, תחנות בהיסטוריה המשותפת של הזוג: מתפקידיה כשחקנית בסרטיו (ופחות בסרטי אחרים), זכייתו בפרס אוסקר הסרט הזר על סרטו "כל החיים לפניו" (1977), גם בו היא שיחקה, יצירתה, בעידודו, את סרטה הראשון כבמאית, "רגעים" (1979), התגובות עליו בפסטיבל קאן וכו'.

"רציתי לשים דגש על הצניעות הזו שבה הם חיים, כי הם אנשים כאלה", אומרת בראון. "האוסקר לא עומד מצוחצח, אלא זרוק כלאחר יד בין הספרים. זה מדהים בעיניי לראות אנשים שהם כאילו פועלים של הקולנוע. זה מה שהם עושים. זה מה שהם אוהבים. אין בארון של מיכל אפילו שמלות זוהרות".

מקווה שאני בפריים.jpg

"מקווה שאני בפריים" (צילום: יח"צ)

מסבל לחסד

בראון היא בוגרת תואר ראשון בספרות ופילוסופיה ותואר שני בקולנוע באוניברסיטת תל-אביב ומאחוריה סדרת סרטים, דוקומנטריים ועלילתיים, טעונים ובעלי אמירות נוקבות: "טבור" עסק באובדן; "הסעודה האחרונה של נ' בראון" מתכתב עם קניבליזם; "גוועאלד" מציג קונפליקט שבבסיסו מלכי ומלכות דראג על רקע ירושלים עיר הקודש; במרכז "נדר" ילדה מושפלת שמגלה כי ניחנה בכוחות; "מטמורפוזה" עוסק בסיפורי נשים שנאנסו; ו"התליין" מביא את סיפורו של האיש שהוציא להורג את אדולף אייכמן.

מהי בעצם הסיבה ליצירת סרטים טורדי שלווה כאלה?

"ראשית, אני לא באמת יודעת. צריך פרספקטיבה יותר משמעותית כדי להבין מה הדחף ליצור סרט מסוים. אבל בכל זאת אני יכולה לומר שבמשך זמן רב הייתי עסוקה בלספר את סיפורו של הסבל. המשיכה אל הקצוות והרצון לטלטל את הצופה לא חלפו, אבל יש הרבה אמצעים אמנותיים שדרכם אפשר לעורר מחשבה.

"היום המיקום הנפשי שלי הוא שונה. אני יותר מתעניינת בצמצום הסבל ובאפשרות של חסד. בקיצור, בתפיסה מורכבת יותר של החיים. הבעיה היא שה'אמת' הזו היא קלישאה מובנת מאליה (ובכל זאת חמקמקה) והאתגר האמנותי הוא להצליח לתפוס אותה שוב ושוב באופן אותנטי. אני חושבת שב'מקווה שאני בפריים', שהוא גם סרט על זמן, אהבה וחמלה, משהו מזה מתקיים".

מיכל בת אדם על סט "הדרך לאן" (צילום: יח"צ)

משום כך כנראה הוא שונה מאוד מסרטייך הקודמים. הרבה יותר לירי, מהורהר.

"הוא שונה. יש בו עדינות גדולה והרבה יותר לא נאמר מאשר נאמר. בעיניי, אחת הסצנות היפות היא זו שבה מיכל מהללת את ביצת העין שמשה עושה. 'אני שואלת, מה מיוחד בעין שלך?' והוא אומר, 'סתם עין'. בעיניי הרגע הזעיר הזה הוא כמו קפסולה של אהבה. אני רואה כמה שהיא מנסה לשמח אותו. וכמובן שהמילים הן סימבוליות. העין היא גם הקולנוע".

מיכל הציגה לך סייגים מסוימים בתיעוד או נתנה לך יד חופשית לחלוטין?

"היחס של מיכל אל הסרט היה כפול מהרגע הראשון. מצד אחד היא רצתה שאעשה אותו, ומצד שני בכל פעם שרציתי לצלם - הרגשתי שזה מטרד. לכן גם בסופו של דבר צילמתי והקלטתי את הסרט לבד, כי לא היה אפשרי ליצור אינטימיות עם צוות.

"גם היה לה כלל ברור, שכיבדתי אותו וקיבלתי אותו לגמרי - וזה שהיא לא עושה שום דבר בשביל המצלמה. וזה היה שונה לגמרי מעבודתי בעבר, אפילו בקולנוע התיעודי. 'התליין', למשל, הוא סרט תיעודי שיש בו אלמנטים רבים מבוימים. למשל, המשחטה שבה צילמנו היא לא זו שבה הגיבור עבד, כי המקורית לא הייתה חוקית וכל פעם שבאנו עם מצלמה הבוס שלו זרק עלינו אבנים. הוא חשב שאנחנו ממשרד הבריאות ופחד שאם יראו את זה בטלוויזיה יסגרו לו את העסק. לכן, אנשי הארט בנו ממול משחטה זהה שבה צילמנו. גם המפגש עם החברים שלו מבוים כולו, הבאנו אותם. את אחד מהם הוא בקושי הכיר. זה היה סרט שעבדנו בו עם תאורה ועם ארט. כמו בסרט עלילתי".

ומיכל ביקשה לשמור על נטורליזם מוחלט.

"כן. היא לא רצתה מלאכותיות, לא רצתה לעשות כאילו זה אמיתי. גם בסרטים שלה יש עיסוק באותנטיות. אבל מאוד קשה לצלם ככה, כי אם אני מפספסת, אז אי אפשר לתקן. אבל המגבלה הזו שמיכל הציבה, יצרה לדעתי בסופו של דבר אופי מאוד מיוחד לסרט - הוא לא מלוטש והחספוס מקרב אותנו אל הדמויות.

"לא רציתי לעשות סרט ביוגרפי דידקטי, אלא לנסות וליצור סרט שיתכתב עם הפואטיקה של מיכל, משהו כמו ידיעה פנימית. צילמתי בעיקר בבית שלה ושל משה ואותה מצלמת את הסרט בלוקיישנים שונים. ויש כמובן גם את הפגישה שלה עם אדרי".

באחת הסצנות היותר נוגעות ללב בסרט, החורגת מעולמם של בני הזוג וממחישה את הבעייתיות הקיימת ביכולת, או יותר נכון בחוסר היכולת ליצור כאן סרטים בתקציבים סבירים, מגיעה בת אדם למשרדו של משה אדרי כדי לבקש ממנו שיעזור לממן סרט למזרחי.

אדרי טוען שהוא מזכיר לכולם את פועלו ואף מכניס לחדר את הבמאי נסים דיין ואומר שהוא אמנם עושה היום רק קומדיות, אבל אם דיין הביא לבתי הקולנוע 200 אלף עיראקים (ל"מפריח היונים"), הכל אפשרי. הוא מבטיח שיעזור, אבל יש תחושה שמהפגישה הזו לא ייצא כלום".

מיכל בת אדם ונטעלי בראון בפסטיבל דוקאביב (צילום: יח"צ)

הכיוון: וירג'יניה וולף

חיכית שיצטברו אצלך מספיק חומרים ורק אז התחלת לגבש את הקונספט לסרט?

"צילמתי כמה שיכולתי וברגע שנכנס קצת כסף, פניתי לעורך גדעון לצמן, שגם ערך את סרטי הקודם 'נדר', והתחלנו לעבוד בחדר העריכה ולהרכיב סצנות, לא במבנה של סרט אלא כבועות של סינקוונסים מורחבים. כלומר, התחלנו לחפש את הסרט, לנסות להבין איזה סרט אנחנו עושים. הוא כלל גם שימוש בארכיון העצום של מיכל ומשה, של 40 שנה של ביוגרפיה ופילמוגרפיה, גם מהסרטים שלה וגם שלו, וגם מהסרטים שבהם היא שיחקה.

"הקדשתי זמן רב לצפייה ומחשבה באיזה חומרי ארכיון אני משתמשת ומה אני עושה איתם. היה לי חשוב שהצופים לא יגיבו לסרט קוגניטיבית אלא חושית ורגשית. אם אני עושה אנליזה לשפה הקולנועית שלו, אז רציתי שהוא יהיה בסגנון זרם תודעה, כמו של וירג'יניה וולף וג'יימס ג'ויס. כלומר להשתמש בחומרי הארכיון כאילו הם בוקעים מנפשה ותודעתה של מיכל, ולא כאילוסטרציה למה שאני רוצה לומר.

"זה קורה בפעם הראשונה בסצנה בה היא מביימת את משה ויש ביניהם קלקר, שאני מתה עליו, והפריים מחולק כך שהיא בצד אחד שלו והוא בצד השני. והוא כבר עייף והיא עדיין לא השיגה את מה שהיא רוצה. אז היא מבקשת ממנו לומר שוב את הדברים, עד שתגיע לתוצאה הרצויה.

"ולפתע ההווה נחתך ואנחנו צופים בחומרי ארכיון בשמונה מילימטר, שבהם משה הצעיר מצלם את מיכל, אבל עדיין שומעים את הסאונד של ההווה שבו מיכל מביימת את משה. ההיתוך בין הזמנים הוא גם מאוד מרגש בעיניי וגם מעורר מחשבה על החלפת התפקידים ויחסי הכוח המשתנים במהלך של זוגיות ממושכת".

בסופו של תהליך, מה מיכל חשבה על הסרט?

"זה לא היה פשוט. ככלות הכל יצירת הסרט ארכה, און אנד אוף, כשלוש שנים, בהן גם נכנסתי להיריון וילדתי, ולאורך כל הזמן הייתי כמובן בקשר עם מיכל והיא באה אליי לפני ואחרי הלידה, אבל לא רצתה לראות את הסרט בתהליך העבודה עליו. היא חששה שהיא תשנא כל פריים בו. בסופו של דבר, היא צפתה בו לפני פסטיבל דוקאביב ובאה לבכורה המרגשת, ואני חושבת שמתוך החברות בינינו היא שחררה".

נטעלי בראון (צילום: יח"צ)

בראון (39) היא ילידת פתח תקווה, ובאה מרקע דתי לאומי. הדרמות הגדולות בחייה - בהן היציאה בשאלה וההכרה בזהותה המינית - כבר הרחק מאחוריה. היום היא חיה בתל-אביב כאם חד הורית לשניים, אורי, בן תשע (אותו היא מגדלת עם בת זוג לשעבר), ואליה, בת שנה ותשעה חודשים.

"החד הוריות היא תובענית, מיין אישיו בחיים", היא נאנחת וקובלת על כך שאין לה כמעט זמן לצאת לבילוי כלשהו, ואפילו לא לחזור לכתיבת שירה, תחום שגם בו היא עוסקת, אם כי כרגע במינון נמוך.

הסטטוס האישי שלה יבוא לידי ביטוי בתסריט לפיצ'ר העלילתי הארוך הראשון שהיא כותבת ובדעתה לביים. "באופן כללי ביותר", היא מנסה להגדיר, "הוא על יחסים בין אם חד הורית ובנה החייל, ודרכם אני רוצה לדבר על אמהות ולאומיות".