80 שנות מחול ישראלי
 
במדינה ללא מסורת של מחקר בתחום המחול, הוצאתו לאור של הספר "מחול פורש כנפיים", שמאגד בתוכו 80 שנות עשייה מחולית מראשית ימי היישוב ועד למילניום החדש, היא על גבול הנס. ספרה המרשים של הרקדנית, הכוריאוגרפית ומבקרת המחול הוותיקה, רות אשל, שיצא בלי הד תקשורתי נרחב ובהוצאה עצמית, מכיל שני כרכים עבי כרס שבתוכם מונח בקונטקסט חברתי ופוליטי סיפורה של התנועה בארץ ישראל על הזרעים שנטמנו בימי בראשית, פירות היצירה שהכתה שורש ורוחות השינוי הסוערות על ציר הזמן שהובילו לנסיקתה של האמנות הישראלית מהיותר מצליחות בעולם ומהפחות נתמכות בישראל.

הספר, מפעל רב ערך ראשון ויחיד מסוגו בארץ, הוא למעשה תהליך המשכי שנפרש על פני שנים ארוכות ותחילתו עם סיום כתיבת ספרה הקודם, "לרקוד עם החלום", שראה אור בשנת 1991 בהוצאת ספריית פועלים והתמקד בעשורים הראשונים של המחול האמנותי בארץ ישראל. חומרים שנערמו הולידו דחף לחזור אל שולחן הכתיבה אך זה נדחק לשוליים לטובת עשייה רבת היקף שכללה לצד משרת הוראה באוניברסיטת חיפה, כתיבה, עריכה והוצאת כתב העת "מחול עכשיו" וכתיבת ביקורת מחול בעיתון הארץ (בימים אלה פרשה מתפקידה זה, לאחר 26 שנות פעילות), גם את מפעל חייה – הקמת וניהול להקות המחול האתיופיות, "אסקסטה" ומאוחר יותר "ביתא", עבורן גם יצרה. "היה לי ברור שאני חייבת לעשות את זה, אבל בו זמנית שזה יהיה בלתי אפשרי אם לא אתמסר לדבר".

בשנת 2005, לאחר שפרשה מהוראה והחליטה לפנות את הדרך לכוחות חדשים בלהקה, חזרה אל שולחן הכתיבה: "היה לי כמעט את כל החומר והתחלתי לכתוב או יותר נכון לחבר את חלקי הפאזל הענק הזה". החלקים התחברו אך אשל לא הייתה מרוצה והחליטה לגנוז את הספר. "זה היה כבד, אקדמי, נוקשה, תיאורטי ומאולץ", היא אומרת במבט לאחור: "כמו ביצירה שמגיעה למבוי סתום לפעמים פשוט עדיף להניח לדברים". אמרה ועשתה. לקח זמן עד שנגלה לה הנתיב. "הנחתי את התיאוריות בצד וחשבתי על הכוח המניע אותנו. הרי מעבר לרצון לביטוי עצמי דרך האמנות שמשקפת את הסביבה והחיים שמקיפים אותנו, יש תמיד איזה דחף פנימי שמניע אותך. כשהבנתי שהמנוע הוא הדחף לשינוי, להתרעננות פנימית, פחד מקיבעון, ידעתי שיש לי את המפתח". 



מחול פורש כנפיים, רות אשל (תמונת יחסי ציבור)


מה הזמן מספר לי
 
קצת כמו במעשה יצירה – יש את הדחף, יש את החומר שמונח לפניך ויש את מסע הגילויים בדרך אל הלא נודע

"בדיוק. וכמו בבניית ריקוד גם פה היו מוטיבים שונים שהייתי צריכה להבין מה הם מספרים לי. הכול היה, אבל תהיתי מה כל זה אומר. לא רציתי לכתוב אנציקלופדיה, אלא לומר משהו בעל משמעות תוך הסתכלות רחבה. עניין אותי מבט העל לאורך ציר הזמן וכשהבנתי ששינוי ובחירה הם המרכז, התחלתי לכתוב את הספר מחדש".

עצם העובדה שאת בתוך העשייה אבל גם העין הבוחנת אותה – אבן נגף או יתרון?

"להיות בפנים ובחוץ בו-זמנית זו ברכה, גם אם יש שלא יסכימו איתי. משנות החמישים ואילך כבר הייתי בת התקופה, צופה ומשתתפת בהיסטוריה המתהווה. הכרתי את הקשיים והתסכולים שהתלוו ללהקות שקמו והתפרקו ובהמשך רקדתי בבת שבע ואז פרצתי כיוצרת עצמאית והייתי מחלוצות המסלול הזה בארץ. זו לא תיאוריה בשבילי. הייתי שם. כמעט את כל היצירות שאני מזכירה ראיתי בזמן הווה. אי אפשר למכור לי לוקשים כי אני מכירה מבפנים את הכוחות שהניעו את הדבר הזה וחשוב היה לי לתת רקע כללי ולעטוף את כל זה בקונטקסט שמתחבר עם מה שקרה בארץ באמנות, בפוליטיקה ובחברה. ברור שיש לי דעה אישית אין כזה דבר אובייקטיביות. אדם כותב עם המטען שאיתו הוא בא ועדיף שתהיה לו אמירה. לצד הסתמכות על עובדות מבוססות בסופו של דבר מה שמעניין זו הפרשנות, ממש כמו בכוריאוגרפיה. הרי בגוף האדם יש אינסוף אפשרויות של תנועה, אבל תפקיד הכוריאוגרף לבחור. זה כל הסיפור".

נושאים שלא חשבה שתעסוק בהם כמו מחול הבוטו, המחול הספרדי והמחול במגזר הערבי מצאו את דרכם אל הספר וכך גם נושא החינוך למחול. "היו הרבה חלקים בפאזל שלא התכוונתי לגעת בהם, אבל הבנתי שהם מהותיים ואי אפשר לוותר עליהם אם רוצים להציג תמונה רחבה. כדי להסביר את המפץ הגדול שהתרחש בסוף שנות התשעים ואת פריצתו הפתאומית של המחול הישראלי, אי אפשר שלא להתייחס לתפקיד של מגמות המחול, סל תרבות, מתא"ן (מפעל תרבות ואמנות לנוער שמטרתו איתור וטיפוח כשרונות צעירים באמנויות – מ.י). זה דרש ממני להיכנס גם לשטחים שלא הכרתי היטב ונדרשתי לחקור. פתאום מעיינות קטנים התאחדו לנחלים ונהרות. מה שקרה אינו מעשה ידיו של אדם אחד אלא מכלול שהתקבץ ברגע מסוים על ציר הזמן". 
 



רות אשל, צמר וברזל, 1986 (תמונת יחסי ציבור)



שנים של סירוס
 
יש לא מעט ביקורת בספר על הצל הכבד שהטילו הלהקות הגדולות, בת שבע ובת דור, על שדה היצירה המקורית. אשל כותבת על שנים של סירוס, דחיקה ודחייה של הכוחות היצירתיים המקומיים לצד אימוץ עיוור של יוצרים וטרנדים מהעולם. נקודת שבר קריטית עליה היא מצביעה מתייחסת להקמת "בת שבע 2", להקת הבת שהביאה איתה באמצע שנות השבעים רוח של שינוי ותקווה עבור יוצרים מקומיים אך זו נגוזה במהרה. "זו היתה אמורה להיות להקה ניסיונית אבל בסופו של דבר 'בת שבע 2' הפכה לעתודה שנותנת לרקדנים צעירים כלים כדי שיהפכו לבאים בתור תוך שימוש בחומרים קיימים".

זו הייתה, לדבריה, יריקה נוספת בפניה של היצירה העצמאית המקומית שהחלה לבצבץ באמצע שנות השבעים עם ערבי סולו של רחל כפרי, רות אשל, רנה שינפלד וירון מרגולין. "ערבי הסולו נולדו מתוך תחושת דז'ה-וו ושעמום. אנשים הבינו שיש חיים מעבר ללהקות הגדולות שבמשך שנים הכתיבו בארץ את טעם הקהל. הגיעו יותר ויותר רקדנים וכוריאוגרפים שלא עשו את המסלול המוכר של לימודים בג'וליארד, אלא למדו אצל יוצרים פורצי דרך כמו מרס קנינגהם מה שעורר תסיסה יצירתית".

לצד זה, הקמתה של מסגרת "גוונים במחול" בשנת 1982 כיוזמה של מדור המחול במנהל תרבות, אפשרה לדור חדש להתנסות בתהליכי יצירה ובכך הפכה בית גידול ליוצרים שרבים מהם נחשבים כיום לחוד החנית של המחול הישראלי. "היום אנחנו יודעים שיצירתיות ויוזמה הם הכוח שלנו, אבל לקח שנים להפריח את ההרס שיצרה האווירה הזו של חוסר האמון ביוצר הישראלי", אומרת אשל ומדגישה: "לו המרכז היה מחבק את הפריפריה, כלומר המיינסטרים היה מחבק את הפרינג', המסלול הארוך שעשה המחול הישראלי בדם יזע ודמעות עד הפריצה הגדולה שלו, היה מתקצר". 



רנה שיינפלד, פסטיבל בוידעם (מקור: וויקיפדיה, צילום: יאיר טלמור)


נוהרים שוב החוצה
 
את מסמנת לאורך הספר לא מעט "מחלות ילדות" כמו למשל אימוץ עיוור של רעיונות חדשים וטרנדים. התבגרנו כבר?

"בואי נאמר שיש מוטיבים חוזרים על ציר הזמן. יש לנו נטייה להתלהב ממה שקורה בחוץ ואנחנו נורא רוצים לחבור לזה ולהיות חלק מזה. ראיתי את זה בתקופת היישוב כשהמחול בישראל חיבק את מרי ויגמן וגם בהמשך עם האימוץ העיוור של מרתה גרהם והתנועה הפוסט מודרנית. אף אחד לא עצר ואמר, רגע, בואו נאמץ את הטכניקה אבל לא נוותר על יצירתיות וחיפוש שפה משלנו. ברור שצריך להיות מעודכן, לדעת, להכיר, להתלהב ולחבק רעיונות חדשים, אבל אנחנו חייבים להיזהר מלעקור את השורשים שלנו בדרך ולהפסיק למחוק את העבר, לבטל ולהתנכר לו. אני מאד שמחה על כך שיש לנו אמירה וצבע משלנו ולכן מטריד אותי מאד לראות שוב נהירה החוצה".

את מדברת על בריחת מוחות או על סגידה לגלים חדשים?

"אני מדברת על זה שמאמצים כאלוהים חיים את כל התיאורטיקנים מגרמניה למשל. או על ביטול המחול, מה שנקרא נון-דאנס ופרפורמנס שהפך למראית הכל. אני לא מתנגדת לזה, אבל כשזה בולע את הכל, אני מוצאת שיש פה דפוסים ותבניות חוזרות. היינו שם בטרום ימי ההתבגרות, כבר נוצר שיווי משקל בריא בין הקשבה פנימה והחוצה, התחלנו במודע או שלא במודע לסנן השפעות והנה שוב אנחנו הולכים אחורה".

החיים הם תנועה מעגלית

"נכון, אבל ככל שאתה מתבגר, אתה אמור לדעת במה אתה חזק ומה נקודות החולשה שלך. יצירתיות ויזמות הם חלק מהדי.אן.איי שלנו ויותר מדי שנים דחקנו את זה הצידה וכמעט שהמטנו על עצמנו אסון. הפורטה שלנו מעולם לא היה במיינסטרים. יש אינספור להקות בעולם שנשענות על מסורת עם שורשים עמוקים ומשמעת פי כמה ממה שיש אצלנו, להקות שרמות הביצוע והליטוש גבוהות בהרבה ממה שקיים במחוזותינו ועדיין אנחנו על המפה בזכות היצירתיות. מה שאני אומרת זה שלא צריך לתת יד לגדיעת השורשים. היו פה אנשים מוכשרים שעשו דברים ויצרו ונדחקו לשוליים כיוון שהייתה פה מדיניות אסטרטגית שלא קלטה את הכוח האמיתי שלנו. כדי להתקדם אתה חייב להיות בדיאלוג עם מה שהיה בעבר ועם מי שאתה בהווה".




מימין: רסיטל מחול רות אשל, 1977, הדחליל מאת רות זיו אייל. משמאל: רסיטל מחול רות אשל, 1981, גלימה לסקילה עצמית מאת רות אשל (תמונות יחסי ציבור)


ואם אני לוקחת בהשאלה את המשפט האחרון, אולי זו הסיבה שהבלט הקלאסי, למשל, לא הכה פה שורש או כפי שאת כותבת נתקל בעוינות?

"זה קשור אולי לתאווה לחדש אבל יותר מזה לכך שהוא פשוט לא מספיק נועז. אני חושבת שאולי מה שחסר לבלט הקלאסי בישראל הם היוצרים העצמאיים. מחוץ ללהקת הבלט הישראלי לא קמו בארץ כוריאוגרפים בסגנון הבלט הקלאסי. אילו היה עידוד ליוצרים נוספים ומסלולים מקבילים בסגנון 'גוונים במחול' לתחום הבלט, אני מניחה שהיינו רואים שינוי".  

הבלט הישראלי, היפהפיה הנרדמת (צילום: עמנואל אוגדן)




שאלה אחרונה מתבקשת שמעסיקה אותי שנים - מה יש ברקדן הישראלי ובתנועה הישראלית שהופכת אותה לכל כך מובחנת ועוצמתית?

"להט. תראי את התנודות והתמורות, את המטוטלת המשוגעת שבה אנחנו חיים. העצבנות הזו חודרת פנימה. תנועה היא תגובה פנימית לסביבה ובמקום הזה שמשלב יצירתיות, יזמות מטורפת, אי שקט, חיפוש מתמיד, לזרוק ולקחת ולזרוק ולקחת, נוצר בעבוע, סופר-אנרגיה פנימית לא טבעית או על-טבעית. כל זה מוצא את דרכו לא בצורה מודעת לבמה. יש פה משהו שצועק: 'אני חי, אני קיים, תראו אותי'. זה מתריס, סוער, בוטה. זה לא קשור לשפה התנועתית או הצורנית אלא לדינמיקה ואנרגיה. המחול הישראלי לא מתיפייף, הוא חיה טורפת שהולכת עד הסוף".   
 
"מחול פורש כנפיים", רות אשל, הוצאת יומני מחול, 2016. לרכישת הספר