מחול - 50 לחלונות הגבוהים

האוזןבר אירחה מחווה בימתית עצמאית, לא מכופתרת אבל נחמדה ומשובבת גם בלא צפוי. היו אנרגיות טובות

נבחרת אקלקטית

"חגיגות" היובל לצאתו של האלבום פורץ הדרך של שלישיית החלונות הגבוהים, שהחלו עם "התשמע קולי", אלבום מחווה של גלי צה"ל (ובהשתתפות יקירי הפלייליסט של גלגל"צ; ראו פותח קופסה מה-30 באוגוסט), נמשכו ערב ראש השנה בהצדעה בימתית עצמאית וצנועה בהפקת האוזןבר, בהשתתפות נבחרת אקלקטית של אמנים וזמרים מקומיים.

בניגוד לאלבום המוקלט, שהתייחס אחד לאחד לשירי התקליט היחיד של השלישייה, שבזכותם היא נחשבת מאז למחוללת הפופ הישראלי (וזו הזדמנות לחגוג 50 שנות פופ מקומי), המופע הבימתי היה פרשנות מורחבת של המושג מחווה, בהתייחסו לא רק לשירי האלבום ההוא - ולא על פי סדרם בתקליט, כפי הגרסה הגל"צניקית - אלא לשירים נוספים שהקליטו החלונות הגבוהים ויוצאיה, בנפרד ועם שותפים אחרים, ויותר מהם - לשירים אחרים שהלחין שמוליק קראוס, המוזיקאי שמאחורי השלישייה. מה שהפך את ההצדעה לערב של העלאת זכרונות, במעמד "שארית הפליטה" מאותם ימים.

כאמור לעיל, קשה היה עד בלתי אפשרי, למצוא מכנה משותף בין משתתפי המחווה הבימתי, אותו ניהל והמפיק מוזיקלית אמיר גבריאל, מוזיקאי פעיל בזירת האינדי רוק המקומית (בעיקר במסגרת אמיר גבריאל והשותפים). מול עיניה הבוחנות של ג'וזי כץ, השריד החי היחיד מאותה שלישייה, שישבה באולם הזעיר של האוזן והמטירה קריאות עידוד על המופיעים (בנוסח: איי לאב יו בייבי...), התמודדו עם השירים שחקני תיאטרון ובדרנים, מוזיקאים וזמרים מאמצע הדרך, לצד נציגים מרוק רוק השוליים והמוזיקה האלטרנטיבית.

תמר גלעדי (צילום: איציק גליק)

וואלאק, תנו כבוד!

אם אלה הצאצאים החוקיים של החלונות הגבוהים, הרוק הישראלי עשה כברת דרך מכובדת ונאה, ובעיקר רומנטית וסובלנית. מממשים באמנות שלהם את מילותיו של חיים חפר בשיר "יחזקאל" ("אנו בעד הנביא יחזקאל/ נלך אחריו עם תרמיל ומקל/ אל כל מקום שאותנו יביא/ הנביא יחזקאל הוא בומבה של נביא") שפתח את המחווה בביצוע פסנתר רוקאבילי עצבני של ירונה כספי.

באותה אינטונציה וכמעט באותו כעס לא מוסבר חוותה כספי גם את "כמה נעים" (מלים: אריק איינשטיין), הפעם מחזית הבמה, מלווה את עצמה בגיטרה אקוסטית. עקב אכילס של כספי, וכמעט של כל משתתפי המופע, היה היזדקקותם הנואשת לדפי המלים של השירים, שזה בלתי נתפס מבחינתי.

לא לדעת על פה את המלים של שירי החלונות הגבוהים, שכל אחד ואחד מהם ראוי להיחקק על כותל המזרח של היכל הזמר העברי העתידי, או לפחות להיכלל בספר השירים של הרוק הישראלי, הוא בגדר חילול הקודש, במיוחד בעבור משתתפי מחווה לחלונות הגבוהים. הם אמורים לזרום במחזור הדם של כל מי שמחשיב עצמו ממשיך דרך או שייך ל"ענף". האם לא לשם כך התכנסנו? והרי הם לא כל כך מסובכים (לא חפר, קינן ולוין, ובטח לא אריק איינשטיין ומרים ילן שטקליס), מה גם שמדובר בשיר-שניים למבצע. וואלאק, תנו כבוד!

כספי התכבדה (עדיין עם האקוסטית) גם ב"זמר נוגה" (לא מגיע לה ולפזילה הקשה שלה לדפים, שיר יפה כל כך) לצדו של המפיק גבריאל. הוא לפחות לא נזקק לסיוע מהכְּתב, אם כי הביצוע המשותף שלהם קרא תגר (לשון המעטה) על ההרמוניות הקוליות המפורסמות של החלונות. קצת חבל, דווקא ביצירה זו, משירי הדגל של השלישייה (שטקליס) וגם של הפופ המקומי, אבל מבע פרשני לגיטימי בהחלט, גם אם לא מלהיב.

ירונה כספי (צילום: איציק גליק)

קלילות, משובה וחינניות

תמר גלעדי החזירה את האמונה באמנות ובהרמוניה, עם "אהבה ראשונה" (עמוס קינן) ו"אלישבע מה נחמדת" (שטקליס), ועם נגן הגיטרה איציק יונה כמלווהּ. אם היה שילוב קרוב לרוח המקור הוותיק, הצמד הזה סיפק אותו. היא זכרה את כל האהבות על פה (על אף מעידה לשונית צורמת - "לנצח לא נשכְּחנה", במקום נשכָּחנה) והיתה מה-זה נחמדת לבובה אלישבע.

גם ישראל גוריון היה מה-זה נחמד אבל מסיבות אחרות. חודש לפני יום הולדתו ה-82 (!) סיפק הצעיר הנצחי של הבידור הישראלי אתנחתות קומיות מימי "הטוב הרע והנערה", שלישיית הבידור שהורכבה מצמד הדודאים (הוא ובני אמדורסקי) וג'וזי כץ, ופעלה בשנים 1973-1972. אחרי התפרקות החלונות הגבוהים כמובן, אבל עם יכולתו המוכחת של קראוס להלחין לבמה הקלה.

"ימים של קולנוע", הראשון מבין השניים ששר גוריון (מלווה בבנו מתי, בגיטרה חשמלית), הוא כידוע להטוטנות מילולית של אהוד מנור בשבחי הגל החדש בקולנוע, הלא אמריקני, ואפשר להיות סלחניים לגבי הידרשותו של ישראל למילים (מה גם שעברו יותר מ-40 שנה). צעדי הריקוד הקלילים שהוסיף, כמו חילופי הדברים בינו לבין ג'וזי (הוא: "היי בייבי. רוצה לבוא לשיר איתי?", היא: "לא!") שנשמעו כדיאלוג מסרט תקופתי, הוסיפו משובה וחינניות. גם "שמור לך חלום קטן" העתיק (גאס קאן, פביאן אנדרה ו-ווילבור שוואנדט מ-1931, בתרגומו של מנור) היה משפחתי כזה, חברמני ומשעשע, אבל אפשר היה לצפות מגוריון המנוסה להגיע טיפה יותר מוכן למעמד שכזה.

יונתן רוזן, שחקן תיאטרון יידישאי לפרנסתו, ויוצר אינדי-רוק לנשמתו, היה חד וענייני, ולטעמי סיפק את ההופעה הכי מהוקצעת בהצדעה, עם "חייל של שוקולד" הלוויני (בחירה יפה וביצוע יפה, מודגש ונאמן לא פחות) ו"הורוסקופ" (חיים חפר), שלא מנע שירת רבים.

ישראל גוריון (צילום: איציק גליק)

לא בשבילך, ילדונת

לשחקן-בדרן תומר (תומש) שרון יש נטיה להפוך כל דבר (שיר במקרה זה) לבדיחה, לכאורה בגישה בלתי אמצעית, מאולתרת ומשוחררת, אבל למעשה לחוצה ומלחיצה לגמרי. עומס אינפורמציה, מה שנקרא. בפרשנות שלו "בובה זהבה" (שטקליס) הוא שיר אימה לילדים, אבל הגדרתו כ"שיר היפה ביותר בעברית" ועדיין להחזיק את הטקסט שלו מול העיניים, היא סתירה איומה.

תומש, שנעזר בגיטרה ובילווי הקולי של עמירם עיני, יוצר, מפיק מוזיקלי ואמן ורסטילי, הוסיף חיקויי נשיפה (חצוצרה ומפוחית) גם ב"איפה הם כל אבותינו" (חפר), שלביצועו הצטרפה רנן, בתו הצעירה של עיני. השלישיה הראשונה בערב שרה גם את הימנון הקלולסיות "אז מה" (איינשטיין) כשרנן זוכה לתשואות עידוד על נסיון הבוסר להיכנס בנעליה של ג'וזי כץ.

כששרון פרש והותיר לבד על הבמה את האב ובתו, לא היה מי שיצחיק את רנן ויפגע בשירתה. אולם הבחירה (של עמירם, מן הסתם) לבצע את "שוב" (חזרת פתאום) שיר הפיוס הזוגי והבוגר האולטימטיבי של דפנה עבר הדני, היתה גדולה - שלא להגיד ענקית - בכמה מספרים טובים על הילדה. עם כל החן גונב ההצגה של הילדונת, זה לא שיר בשבילה. "תן לי דקה להתרגל אליך שוב"? נו באמת!

עמירם ורנן עיני עם תומש (צילום: איציק גליק)

פאנק ישראלי לתפארת

יציאה מסוג אחר לגמרי היתה מנת חלקו של שלומי קינן, קלידן התעויוט לשעבר ומפיק מוזיקלי, שזכה לעבוד ולנגן עם קראוס, עוד כשהיה קראוז. קינן, פקעת אדרנלין, מרץ וחוסר מיקוד, בחר לנגן (בפסנתר) את "כל השבוע לך" (איינשטיין), כשאת השירה מובילה הזמרת איה אלף. זה היה רק המבוא להתייחסות נדירה למדי ליצירה הסולנית הראשונה של קראוס "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל", שנוצרה בין "החלונות הגבוהים" ל"טוב הרע והנערה", בפרק זמן שהמוזיקאי היה בכלא לאחר שהורשע על איומים בנשק.

קינן, שסוחב עד היום צלקות מחבטות מילוליות בעבודה לצידו של קראוס, בחר לבצע ("אני טוב בצרחות") את "שישי חם", ג'יבריש למסטולים ולפירומנים, ועירב בו פראזות חלקיות מ"בא לי לשיר לעולם" (שכתב מנור על אותו לחן ל"הטוב הרע והנערה"). רחוק מאוד מהחלונות הגבוהים. אבל פאנק ישראלי לתפארת.

את ההצדעה חתמה שלישייה גברית בראשותו של עידן אלתרמן (כשלצידו חיים רוזנבלום בגיטרה ונדב רוגל בכלי הקשה). הוא "נשאר" עם השירים שהמשתתפים האחרים לא בחרו - "ילדה קטנה" (חפר) ו"אינך יכולה" (יורם טהרלב). בחינניותו המוכרת שמר אלתרמן על המבנה ההרמוני הידוע - בראשון בנגינת גיטרות יפה, ובשני עם גיחה אצל הפסנתר.

עידן אלתרמן (צילום: איציק גליק)

היה לא מכופתר לגמרי, אבל נחמד ומשובב גם בלא צפוי. היו אנרגיות טובות. גם בהפתעות וביציאות, שפרעו את המיתוס ולכלכו את השם. הקהל (הלא צעיר בעליל) נהנה ממעמד נוסטלגי לא שגרתי. אבל חסר היה סיפור המסגרת. כמה מלות הנחייה וקישור, שיעשו סדר, ישפכו אור על השנים שאחרי ויתנו את התמונה השלמה, הגדולה יותר. אם לא לזכרו של הגאון המוזיקלי קראוס, אז להשפעות ולמורשת של החלונות הגבוהים.

50 שנה לחלונות הגבוהים. אוזןבר תל אביב. שלישי, 19 בספטמבר 2017