התסריט של העיבוד הקולנועי לספר המתח של פטרישיה הייסמית' מסורבל, מגושם ונטול אמינות
"סוג של רצח" (ארצות הברית, 2016)
דרמה-מתח. סרטו של אנדי גודארד, עיבוד לספרה של פטרישיה הייסמית'. העלילה מתרחשת ב-1960 בניו-יורק. וולטר סטקהאוס (פטריק ווילסון) הוא ארכיטקט עשיר ומצליח. יש לו בית מפואר ומעוצב, אישה יפה, קלרה (ג'סיקה ביל) וחיי חברה תוססים. לכאורה הכל דבש, אלא שקלרה מעורערת בנפשה, מרבה לנסוע לאמה כל פעם שזו מתקשרת ומודיעה כי היא לא חשה בטוב. קלרה גם חושדת בוולטר שהוא בוגד בה ומרבה להתעמת איתו בכל מקרה בו היא רואה אותו משוחח עם אישה, ובמיוחד כשהיא מזהה שעל הכוונת שלו אלי ברייס (האלי בנט), זמרת ברים צעירה ומושכת. כאשר וולטר מודיע לקלרה שנמאס לו מהתנהגותה וחשדותיה ושבדעתו להתגרש ממנה, היא מנסה להתאבד. וולטר גם כותב סיפורים קצרים כתחביב: גוזר קטעי עיתונים על מקרים שהלהיטו את דמיונו ומשתמש בהם כבסיס לסיפוריו. אחד מהם הוא זה של מרטי קימל (אדי מרסן), גבר שאשתו נרצחה באופן אלים ואכזרי. בלש המשטרה לורנס קורבי (וינסנט קרטיסר) חושד כי קימל רצח את אשתו, אך לא מצליח להוכיח זאת. סיפורו של קימל יתחבר באופן מפתיע לזה של וולטר וייצור לבלש קורבי כאב ראש כפול. 95 דקות.
לא מעט רומנים שחיברה פטרישיה הייסמית' עובדו לקולנוע והפכו לסרטים טובים, בעיקר "הכישרון של מר ריפלי" ו"קרול". עם "סוג של רצח" זה לא כל כך הצליח, בלשון המעטה. אמנם הדמיון של הייסמית' מפותח וכתיבתה מפותלת, אבל זו לא סיבה לכך שהתסריטאית סוזן בויד תחבר תסריט כל כך מסורבל, עם תפניות עלילה מגושמות ונטולות אמינות. בויד הציפה אל פני השטח הרבה מהלכים שהיו צריכים להישאר כסאב-טקסטים בסיפור, מה שהפך את הסרט לרדוד, שטחי, בעל אופי של טלנובלה וכמעט נטול מסתורין. נראה כי הבמאי גודארד ניסה למזער נזקים, אבל לא כל כך בהצלחה. כאמור, התסריט שעמד לרשותו לא היה טוב ועבודתו עם השחקנים סבירה אבל לא יותר מכך. מניעיהם שקופים והם נראים על המסך לרוב כדמויות פלקטיות שמדקלמות טקסטים ולא כאנשים אמיתיים. רק בבניית האווירה ושחזור שנות ה-60 יצא לו טוב, אבל זה מעט מדי ובהחלט לא מספיק כדי ליהנות מהסרט.
למועדי הקרנות
סוג של רצח (תמונת יחסי ציבור)