מחול - מה כדאי לראות בפסטיבל הסרטים חיפה

עשר המלצות לפסטיבל הסרטים שיתקיים בסוכות. מסע בין סרטים, הכולל יצירות מארה"ב, אירופה, ישראל והעולם הערבי

"על גוף ונפש" (הונגריה, 2017)

דרמה. סרטה של אילדיקו אניידי. לבית מטבחיים בבודפשט מגיעה מנהלת בקרת איכות חדשה, אנה (אלכסנדרה בורבלי). היא צדה את עיניו של מנהל הכספים של המקום, אנדרה (גזה מורצ'ניי), ובין השניים מתפתח דיאלוג מהוסס. שניהם לא כל כך מדברים, בטח לא בנושאי רגש, בוודאי שלא על מה שהם מתחילים לחוש זה כלפי זה. אבל הם חולמים בשנתם, איכשהו את אותם חלומות על צבאים בחורש, שלפעמים מושלג, לפעמים לא. הקשר ביניהם, על רקע ההתנהלות האדמיניסטרטיבית הרוטינית של בית המטבחיים ושחיטת הפרות בו, מתפתח בזהירות, בגלל האופי המופנם של שניהם, וצפויות לו עליות ומורדות קיצוניים. 116 דקות.

מסרטי האהבה היותר מהפנטים ומקוריים שראיתי. גיבוריו ממש לא ורבליים, לא יודעים לבטא את עצמם במילים או במחוות רומנטיות - ולכן הקשר ביניהם פועם ישירות בין הנשמות שלהם. הבמאית מניחה בצד כל היגיון ולוגיקה ומציגה בפנינו סרט שכל כולו רגש. שני גיבוריה לא יודעים איך לאהוב בדרך הסטנדרטית, אז היא מציעה שהחלומות הזהים שלהם יתקשרו זה עם זה, כמו בטלפתיה. הרקע של בית מטבחיים, מקום קר בו הורגים פרות בסיטונות, תחת הסדרה פקידותית יבשה, משמש כקונטרסט קיצוני לדופק הפועם של שני הגיבורים, שהיו רוצים לממש את אהבתם, אבל לא יודעים איך. מומלץ מאוד לא להחמיץ סרט זה, שזכה בפרס "דב הזהב" בפסטיבל ברלין, אף שמתישהו הוא יוקרן מסחרית ברשת לב.

על גוף ונפש (תמונת יחסי ציבור)

"ג'ונגל" (ארצות הברית, 2017)

דרמה. סרטו של גרג מקלין, על פי ספרו של יוסי גינסברג. סיפורו הנודע, מסמר השיער, של הטייל הישראלי (אותו מגלם דניאל רדקליף) שיצא ב-1980 אחרי הצבא לטיול בדרום אמריקה, שם הוא מתיידד עם צעיר בשם מרקוס (ג'ואל ג'קסון), ויחד הם יוצאים לבוליביה. השניים פוגשים שם בקווין (אלכס ראסל) ולאחר מכן בקארל (תומס קרצ'מן), שמצית את דמיונם בהצעה לצאת למעבה יערות האמזונס, מקום מגוריו של שבט אינדיאני אבוד. הארבעה יוצאים לדרך ופוגשים מקומיים ידידותיים בתחנות שונות במסעם. בשלב כלשהו הם מתפצלים. מרקוס ממשיך עם קארל ברגל ואילו יוסי וקווין ממשיכים ברפסודה שהארבעה בנו. לאחר שהיא מתהפכת מצליח קווין להגיע ליבשה ויוסי ממשיך להיסחף בנהר עד שלבסוף מצליח אף הוא להגיע ליבשה. ניסיונותיו לאתר את קווין נכשלים ולא נותר לו אלא לנסות לשרוד. ימים ארוכים הוא עושה דרכו בג'ונגל כשהוא מתמודד עם חיות טרף, נחשים ורמשים שונים, לא מצליח לאכול באופן סדיר ואף מתחיל לשקוע בהזיות. נראה כי נגזר גורלו. 115 דקות.

פרט לכך שזהו סיפורו של הישראלי יוסי גינסברג (שהיה שותף להפקה), אשת הקולנוע הבכירה שלנו בהוליווד דנה לוסטיג חתומה על הפקת הסרט. מדובר בדרמת מסע שצולמה און-לוקיישן בקולומביה ובאוסטרליה. נכון שהיא מזכירה סרטים קודמים בז'אנר הזה אבל היא עשויה מצוין, שומרת על מתח פנימי, מבוימת ומצולמת היטב ומשחקם של הארבעה, שבראשם רדקליף - מצוין. הסרט מצליח להעביר את תשוקת המסע של צעירים מכל רחבי העולם הכמהים, כל אחד מסיבותיו שלו, לצאת לשטח, להכיר אנשים, לגלות מקומות ולצבור חוויות. בחלק השני של הסרט, בו נותר יוסי לבדו, זהו כבר סיפור מרתק של הישרדות אנושית, כזה המציף מחדש ערכים של רוח האדם ויכולתו להתמודד עם קשיים על-אנושיים.

ג'ונגל (תמונת יחסי ציבור)

"בית בגליל" (ישראל, 2017)

דרמה. סרטו של אסף סבן. יערה (נועה קולר) וגילי (אודי רצין), בני זוג נשואים והורים לילדה בת שבע וחצי, מחליטים לעזוב את העיר ולבנות לעצמם את בית חלומותיהם ביישוב קהילתי בגליל, מקום בו גדלה יערה והוריה הורישו לה שם חלקת אדמה. הם צופים תחילה במצגת שמראה להם האדריכל שתכנן את הבית על פי דרישותיהם. לאחר מכן, הם יוצאים לשטח לראות את המקום, הנמצא על צלע הר עם נוף עוצר נשימה. הם פוגשים אישה לא קרואה מעברה של יערה במקום, שעומדת להיות, שלא כמתוכנן, שכנה שלהם. יערה מצוברחת מכך. כשמתחילה הבנייה השניים מפקחים עליה, ובתוך כך יערה מגלה שהיא בהריון. אולם בזמן בניית ביתם המשותף החדש, מתחילים להיווצר סדקים בין בני הזוג ומתגלעות מחלוקות שעלולים לפרום את כל המסכת שנבנתה ביניהם במשך שנים. 80 דקות.

סרט הביכורים של אסף סבן נראה כמו לקוח מהחיים עצמם. תסריטו, הטקסטואלי בעיקרו, מכיל את כל אותם יסודות שעושים יצירת קולנוע מדויקת ואמינה: הסיטואציות בהן נדרשים בני הזוג להחלטות, כשלפעמים יש ביניהם חילוקי דעות; הכניסה לפרטים הקטנים של הבנייה וההחלטות הכרוכות בכך; העיסוק בקריירת המחזאות של גילי; היחסים של בני הזוג עם הוריו של גילי, החברים והנפשות הפועלות במקום החדש; וגם הדיאלוג מול הפועלים הבונים את הבית. כל אלה רוויים בנטורליזם כובש, מה שהופך את הסרט ליצירה קטנה ומקסימה. ועוד לא דיברנו על משחקה של נועה קולר. אותי היא שבתה כבר בתפקיד הרווקה הדתייה המחפשת נואשות חתן ב"לעבור את הקיר". משחקה כאן אינו נופל ממנו ואולי אף עולה עליו.

בית בגליל (תמונת יחסי ציבור)

"הנער מצ'מברה" (איטליה, 2017)

דרמה. סרטו של ג'ונאס קרפיניאנו, שנבחר לייצג את איטליה באוסקר הסרט הזר. פיו (פיו אמאטו) הוא נער בן 14 החי בקהילה רומנית-צוענית קטנה בקלבריה, כשלצידה באזור גם פליטים מאפריקה ואיטלקים בני המקום. בקהילתו של פיו, בה אין חוק וסדר ומתקיים בה כאוס מוחלט, משתוקק הנער להתבגר מהר ולוקח כמודל לחיקוי את אחיו המבוגר קוסימו (דמיאנו אמאטו), פושע קטן שמתפרנס מפעילויות לא חוקיות, בהן מכירת סמים וגניבת מכוניות ומכירתן. בגילו הצעיר פיו כבר מעשן, שותה ולא מקבל את מרות המבוגרים שאינם מצליחים להשתלט על ילדיהם. כאשר אחיו נעצר ונכלא, מחליט פיו, שלמד ממנו את חוקי הרחוב, שעליו להיות כעת "המבוגר האחראי" של המשפחה ולדאוג לפרנסתה. הוא מנסה לעשות זאת בעזרת אביה (קודוס סייהון), מהגר אפריקאי. 118 דקות.

סרט מצוין העוסק בסיפור הישרדות קיומית והתבגרות מוקדמת, לגמרי לא שגרתית. השרטוט האותנטי של הקהילה ודפוסיה נובע מכך שהבמאי קרפיניאנו אכן צילם בני משפחת צוענים אמיתית, נון-אקטורס בהגדרה, באזור בו היא מתקיימת בדוחק, בלי לזכות אפילו בהזדמנות לשלוח את ילדיה למוסדות השכלה פורמלית. תסריטו מבוסס על סיפורים אמיתיים שבני הקהילה גוללו בפניו. לא פלא שפיו נאלץ לעשות הכל כדי להביא לסבתו כסף. הוא היחיד מבני המשפחה שאיכשהו ספג מאחיו את המיומנויות המפוקפקות הנדרשות כדי להמשיך את דרכו. באינסטינקט שלו הוא מבין שפעולותיו אינן מוסריות, אבל ההכרח הקיומי הנואש דוחף אותו לכך, והוא פועל כמו חיה פצועה הנאבקת על חייה. מלוא המחמאות לפיו אמאטו, שכאמור אינו שחקן מקצועי, אבל סוחב את כל הסרט על כתפיו הצנומות. פניו הצעירים ושפת הגוף שלו מדברים כמעט ללא מילים ומציגים את סיפורה של הקהילה כולה, שנידונה לחיים מקוללים.

הנער מצ'מברה (תמונת יחסי ציבור)

"לאווה יש חבר חדש" (צרפת, 2017)

סרטה של לאה מיסיוס. אווה (נואי אביטה) רק בת 13, אבל ביקור אצל רופא העיניים מגלה לה שהיא עומדת להתעוור בזמן הקרוב. אווה חיה עם מוד (לור קלאמי), אמה החד-הורית, ואחותה התינוקת. האם, שלא ממש מתפקדת ומרבה לפלרטט עם גברים, מדחיקה את הידיעה בדבר מחלת העיניים של בתה ומאיצה בה לבלות בקיץ בחוף הסמוך לביתן. אווה מתמודדת עם מצבה בדרכה שלה. היא מאמצת את כלבו השחור הגדול של חואן (חואן קאנו), צעיר צועני בראשית שנות ה-20, הנמלט מפני שוטרים שבאים לעצור אותו. בהמשך יתפתח קשר רומנטי בין אווה וחואן, המתבודד בדיונות שליד החוף ומסתתר במערה שם. יחד ינסו השניים להשיג כסף בדרכים לא חוקיות למימון בריחה למקום טוב יותר. 105 דקות.

האסוציאציה הראשונה שעולה לתודעה היא שמדובר במעין גרסה צעירה ומודרנית של "בוני וקלייד". אבל זהו בעצם סיפור של מרד נעורים, בעיטה בממסד וחיפוש אחר החופש המוחלט. ואת כל זה בוחרת לעשות ילדה בת 13 שנפלה עליה בשורת איוב, שבתוך חודשים אחדים היא תאבד את מאור עיניה. הבמאית לאה מיסיוס, שזהו סרטה הראשון, יצרה עבודת קולנוע נועזת, חתרנית ולא קונבנציונאלית. היא מרסקת את הדימוי של התא המשפחתי הנורמטיבי. במודל שלה האם מעודדת את בתה למצוא מישהו לעשות איתו סקס כבר בגיל 13, כפי שהיא עצמה עשתה. אווה לא ממתינה לגורלה אלא מסתערת על החיים כדי לטרוף אותם. ולמזלה היא מצאה פרטנר שאפשר לעשות את זה איתו נהדר. השחקנית הצעירה והלא מנוסה עדיין נואי אביטה עושה כאן עבודה נהדרת.

לאווה יש חבר חדש (תמונת יחסי ציבור)

"אורות הצפון" (הונגריה, 2017)

דרמה. סרטה של מרתה מזארוש. מריה (מרי טוראוציק), אישה מבוגרת החיה לבדה בכפר נידח בהונגריה, מקבלת יום אחד מכתב בדואר. המסר שבו כל כך מפתיע ומרגש אותה שהיא מתמוטטת ומאושפזת בבית החולים. בתה אולגה (אילדיקו טות), החיה בווינה, שבה להונגריה עם בנה ומבינה שאירוע בעבר הוא זה שגרם כנראה להתמוטטות אמה. היא פותחת בחקירה בנושא, מצליחה להבין שמדובר במקרה שהתרחש באירופה השסועה של שנות ה-50, התקופה בה ליקקה היבשת את פצעי מלחמת העולם השנייה. כאשר האם שבה לאיתנה, היא מסרבת בתקיפות לשתף פעולה עם חקירת בתה ולא מוכנה לגלות לה במה אמורים הדברים. רק לאחר שהבת מפצירה בה שוב ושוב מתרצה האם וחושפת סיפור מדהים שאולגה מבינה מדוע נמנעה לספר אותו כל השנים. 104 דקות.

עלילת הסרט מזכירה כמה מאותם סיפורים אמיתיים שקשה להאמין שהם אכן התרחשו, בגלל מופרכותם. במקרה זה דהיא לא אירעה במציאות אלא נהגתה במוחם של הבמאית מזארוש ושותפיה לכתיבה, ינקו זולטן ופטקי אווה. והדברים האלה נאמרים משום שהסרט מכיל אלמנטים סיפוריים סנסציוניים כואבים, שלא היו מביישים טרגדיה יוונית או טלנובלה עסיסית במיוחד, אלא שהוא עשוי באופן נהדר. הנרטיב הבנוי היטב חושף את הסיפור אט-אט, שלב אחר שלב, כששתי השחקניות הראשיות - בעיקר מרי טוראוציק, אבל גם אילדיקו טות - מצטיינות בגילום דמויות האם ובתה, באופן שמקנה לסרט אמינות מרבית. למעשה, זוהי דוגמה קלאסית לאופן שבו צריך לבנות מלודרמה - מכתיבה משחק ובימוי ועד לאלמנטים הטכניים המאוד אפקטיביים כאן: צילום, עריכה ומוזיקה.

אורות הצפון (תמונת יחסי ציבור)

"הבן דוד" (ישראל, 2017)

דרמה-קומדיה. סרטו של צחי גראד שהוקרן בפסטיבל ונציה. נפתלי (גראד), שחקן ואמן, שהוא גם איש משפחה, אוסף בבוקר עובד פלסטיני כדי שזה ישפץ את הסטודיו שלו. הפועל שאיתו תיאם לא הגיע אך שלח במקומו את בן משפחתו פאהד (עלא דקא). השניים מגיעים לסטודיו, ביישוב כפרי קטן במרכז הארץ, הממוקם לא הרחק מביתו של נפתלי, בו הוא גר עם משפחתו. פאהד מתחיל לעבוד, תחילה תחת פיקוחו של נפתלי, אך מתברר שהוא מבין עניין ובעל תושייה, ואף מציע את עזרתו בפרויקט האמנותי שנפתלי שוקד עליו. בעל הבית מתחיל לסמוך עליו יותר ויותר. באותו בוקר מותקפת נערה ביישוב וחשדם של התושבים נופל מיד על פאהד. הרי הוא זר, ובן מיעוטים, ומי אם לא הוא יכול לעולל דבר כזה. נפתלי בוטח תחילה בעובד שלו ואף מסתיר אותו בביתו, אלא שהלחץ הסביבתי של תושבי המקום שדורשים לחקור את פאהד עושים את שלהם ונפתלי מתחיל להישבר ולחשוד שהעובד שלו הוא אכן תוקף הנערה. 90 דקות.

צחי גראד אמנם מוכר בעיקר כשחקן מוביל, מחונן, בולט וכריזמתי כמעט בכל סרט בכיכובו, אבל מאחוריו גם שתי יצירות כבמאי, נהדרות בעיניי, "ג'ירפות" ו"תנועה מגונה". המציאות אצלו תמיד מצופה באירוניה דקה, בהומור כובש וגם ברצינות תהומית כשצריך. "הבן דוד", מעבר לכתיבה בעלת היסודות האבסורדיים עד סוריאליסטיים לפעמים, נשען כמובן אף הוא גם על הפרסונה המשחקית החזקה שלו. אלא שבמקרה זה גם הבחירה בדקא מוכיחה את עצמה ומדובר בסייד-קיק פנטסטי למופע הבימוי-משחק הווירטואוזי של גראד. כל המהומה שקמה ביישוב לאחר שמתברר כי נערה מקומית הותקפה, כבר בשליש השני של הסרט, פותחת מחול שדים מטורף, מוזר ונפלא כאחת, המוביל להסלמה לעבר סיטואציות מקאבריות הזויות. וזהו קולנוע במיטבו.

הבן דוד (תמונת יחסי ציבור)

"אמא קרח" (צ'כיה, 2017)

דרמה. סרטו של בוהדן סלמה. מדי שבוע מכינה האנה (סוזנה קרונרובה), אישה מבוגרת פדנטית, ארוחה גדולה לשני בניה, לרעיותיהם וילדיהם. בעלה נפטר, הבנים טרודים בענייניהם, איש מהמשתתפים לא ממש נהנה מהארוחות האלה, אבל המנהג נמשך כעניין שבשגרה. כאשר האנה מזדמנת לגמרי במקרה עם נכדה הקטן לאגם בו מתחרים ביניהם שחיינים במים קרים מאוד, עולה בידה לסייע לגבר מזדקן, ברונה (פאבל נובי), שהשתנק בתוך המים, להיחלץ מהאגם. הקשר ביניהם נמשך והוא חושף בפניה עולם חדש לגמרי, ספונטני, יצרי, רווי תשוקה וחום אנושי. הוא גם מלמד אותה איך לשחות במים קרים. בני משפחתה אמנם תמהים מאוד על הקשר הרומנטי החדש הזה של אמם עם גבר מוזר שמגדל תרנגולת, אבל היא לא מותירה בידם ברירה אלא לקבל אותו בחבילה אחת יחד איתה וכל חייה משתנים. וגם נכדה נקשר לברונה. 106 דקות.

זו אמנם דרמה משפחתית פשוטה למדי, אבל כזו שנוגעת בהמון נושאים ומשאירה הרבה תובנות. המים הכמעט קפואים בהם שוחים החבר'ה המבוגרים הם דימוי מצוין לקור האנושי הנושב בתוך משפחתה של האנה. בניה וכלותיה האנוכיים והאינטרסנטים משתפים פעולה עם פולחן הארוחה השבועי, אבל הם לא שם. מצד שני, אצל השחיינים, בהם ברונה, מחזרה הנלהב של האנה, הקור דווקא מגביר את האדרנלין ובין שניהם נבנית מערכת יחסים לוהטת. הסרט עוסק בהתעוררות רומנטית אצל בני הגיל השלישי, ומתברר שאף פעם לא מאוחר; בחיבור בין סבתא ונכדה הגובר על הקשר שלו עם הוריו; ובבניה של אם מבוגרת שכמו אומרים לה, "אנחנו יודעים מה טוב לך וזה בטח לא גבר נוסף אחרי אבא". סרט על מים קרים המקרינים חום אנושי.

אמא קרח (תמונת יחסי ציבור)

"העדות" (ישראל, 2017)

דרמה. סרטו של עמיחי גרינברג, שהוקרן בפסטיבל ונציה. יואל (אורי פפר), חוקר שואה בכיר, מנהל מאבק משפטי עם גורמים רבי השפעה באוסטריה בנוגע לפרשת טבח אכזרי שהתרחש בסוף מלחמת העולם השנייה בשדות הכפר לנסדורף. משפחת תעשיינים מובילה, שרצח של 200 יהודים אירע על אדמות שברשותה, יוזמת פרויקט נדל"ן על אדמות אלה. יואל מנסה לבלום את תוכניות הבנייה, שעלולות לקבור סופית את הפרשה, ולאתר קודם כל את קבר האחים ההמוני שלא ברור היכן בדיוק הוא נמצא. תוך כדי חקירת הפרשה, נגד מחוגי הזמן בגלל הגבלה שהטיל עליו בית המשפט באוסטריה, הוא נחשף לעדויות חסויות ומגלה בהן לתדהמתו עדות של אמו, עליה לא ידע, בה נחשף סוד סנסציוני מעברה. מרגע זה חקירתו של יואל היא אישית ומקצועית כאחת, ונוגעת גם לשורשיו כאדם אמוני. כהיסטוריון הוא חייב קודם כל לחשוף עד הסוף את האמת, ואף אם יעלה לו הדבר במחיר משפחתי אישי. עם רבקה גור, חגית דסברג, אורי יניב, דניאל אדרי. 94 דקות.

עבודת קולנוע מקצועית ורצינית, הנסמכת על נוסחה מוכרת - של חקירה יסודית. התסריט כתוב למופת ונראה כנשען על תחקיר מעמיק, בין אם הדברים התרחשו או לא. הסרט נראה אמנם אנכרוניסטי באופיו, כי כמעט לא עושים כיום סרטים כאלה, אלא אם כן הם תחקירי אמת בסוגה הדוקומנטרית, אבל דווקא עובדה זו טוענת אותו בעוצמות ומעניקה לו משנה תוקף. גם הדיון בו באמת ובדיה היסטוריים, באמונה ובכפירה, מטופלים ביסודיות. הבמאי עמיחי גרינברג, שזהו סרטו הראשון (חתום על דרמת הטלוויזיה "ההפך"), יצר עבודה מרשימה - משלב התסריט המצוין ועד להדרכת השחקנים המעולה ושימוש אפקטיבי במרכיבים הטכניים (צילום, עריכה, סאונד וכו'). אורי פפר, שחקן אופי נדיר, עושה כאן תפקיד לא פשוט, על הצד הטוב ביותר.

העדות (תמונת יחסי ציבור)

"בעקבות אום כולתום" (גרמניה-אוסטריה-איטליה-לבנון-קטאר, 2017)

דרמה. סרטה של שירין נשאט. מיטרה (נדה רחמניאן), במאית איראנית, יוצרת סרט עלילתי שבו היא מנסה לפענח ולפצח את החידות סביב דמותה של הזמרת האגדית אום כולתום, שהייתה ועודנה "הקול של מצרים". לתפקיד אום כולתום בראשית דרכה, מיטרה מלהקת מורה צעירה, גאדה (יסמין רייס), ששבתה אותה בשירתה במהלך האודישן. תוך כדי העבודה לומדות השתיים מי הייתה הזמרת שכולם העריצו, כולל שליטי מצרים המתחלפים. מיטרה מגלה שהמכשולים שאיתם אום כולתום הייתה צריכה להתמודד מול עולם הגברים השוביניסטי, ומה שנאלצה להקריב כדי להצליח, די דומים לדרך האמנותית שהיא עוברת כעת כבמאית. המודעות הזו משפיעה עליה ומעצבת את התנהלותה על הסט ומחוצה לו, ויצירתה. 90 דקות.

יצירה מסעירה ומרתקת של הבמאית האיראנית שירין נשאט. עקב המבנה של סרט בתוך סרט - מצד אחד חשיפה והצגה של הביוגרפיה ההיסטורית של הדיווה שכבשה את כל העולם הערבי, ואף הרבה מעבר לו, ומאידך יצירת סרט עלילתי המנסה לחקור לעומק את דמותה – נוצר פסיפס קולנועי נפלא. במסגרת יצירת הסרט עומדת הבמאית מיטרה בפני רגעי משבר לא מעטים, בין היתר בגלל מחלוקת עם אחד השחקנים שקורא עליה תיגר והן בשל דאגה עמוקה לבנה שנותר באיראן. היא שואבת כוחות מדמותה של אום כולתום כדי להתמודד עם המכשולים האלה ולצלוח אותם. גם גאדה עוברת דרך, וממורה וזמרת מעולה אך שחקנית חסרת ניסיון, היא מתחילה לצקת לתוך אישיותה את האמת הפנימית והתכנים שעיצבו את הדיווה הגדולה והפכו אותה למי שהייתה - ונעשית בזכותה אישה אחרת. לא להחמיץ.

בעקבות אום כולתום (תמונת יחסי ציבור)