מחול - עולים השבוע: "הולכת שבעה" ועוד

מיקי קם מחזיקה את הקומדיה של טומי לנג, "מז"ל טוב" קצבי ורצוף אקשן וג'קי צ'אן מככב ב"נקמה זרה"

"הולכת שבעה" (ישראל, 2016)

דרמה-קומדיה. סרטו של טומי לנג. אלה (מיקי קם), שחקנית ידועה, מאבדת את חברתה הטובה תמי ביום שהן תכננו לצאת למסע בתוואי הדרומי של שביל ישראל. תמי נתקעת במעלית המשתחררת מכבליה וצונחת אל מותה. במקום להצטרף לשבעה עליה מתעקשת אלה לצאת לאותו מסע מתוכנן של שתיהן עם שני תרמילים, האחד שלה והשני של תמי, כדי שתחווה איתה, סמלית לפחות, את מה שתכננו לעשות יחד. במדבר היא פוגשת במקרה בגבי (רוברט הניג), גבר בגיל העמידה, הנצמד אליה ואיכשהו גם היא אליו, והם ממשכים את הטיול יחד. בהתחלה יש ביניהם זרות וניכור, עליו מתעקשת אלה לשמור, אבל אט אט גם היא מתרככת וכך נולדת קרבה ונוצרת אינטימיות בין השניים. בהמשך נכנסים לתמונה מיכל (ליאור בסון), בתה של אלה, מדריכה להחלקה על גלגליליות המחפשת אחרי אמה לאחר שלא הגיעה להלוויה ולשבעה על תמי - שהייתה כמו אם שנייה עבורה, ואמיר (עומרי אשין), בנו של גבי, טייל שחזר מחו"ל וגילה שאביו החליף דירה מבלי להודיע לו ואין לו איפה לגור. השניים יורדים למדבר במקביל לחפש את הוריהם ונפגשים במקרה מבלי לדעת שההורים אף הם יחד. 90 דקות.

נקודת המוצא, שבאה לידי ביטוי בשם הסרט, מקורית ומרעננת. ללכת במקום לשבת שבעה. לשאת את תרמילה של המנוחה ולתת לה לחוות כביכול את הטיול שתוכנן וכבר לא באמת ייצא לפועל בפורמט הנשי הזוגי. מיקי קם מחזיקה לא רק את שני התרמילים (חלק מהזמן) אלא גם את הסרט כולו בכבוד על כתפיה, וגם העזר כנגדה - רוברט הניג, עושה עבודה מצוינת. נראה שיש לקם דקות מסך בסרט זה יותר משהיו לה בכל אחד מסרטיה עד כה. והניג הוא כוכב קבוע בסרטי לנג. בראשית הפגישה בין אלה וגבי יש אותנטיות חינניות ומקסימה, אבל ככל שהסיטואציה נמשכת, והשניים מתקדמים (בדרך וברומן הנרקם ביניהם), יש פחות טריגרים דרמתיים ומה שמחזיק את הסרט אלה הם הפינג-פונג המילולי והמומנטים הקומיים שהבמאי טומי לנג חזק בהם. הצטרפותם של הבת והבן של הגיבורים בחלק השני של הסרט מייצרת מוקד עניין חדש. סרט קטן ומקסים, עולה חוליה תואמת בסרטיו העצמאיים, המחויכים והאירוניים של לנג, אחרי "טייארה" ו"פיטר השלישי".

למועדי הקרנות

הולכת שבעה (תמונת יחסי ציבור)

"מז"ל טוב" (ארצות הברית, 2017)

מתח-אימה. סרטו של כריסטופר לנדון. טרי (ג'סיקה רות'), סטודנטית צעירה, מתעוררת בבוקר יום הולדתה שפוכה בחדרו של קרטר (ישראל ברוסארד), סטודנט אנונימי עבורה. היא בטוחה שהיה לה איתו סטוץ בלילה, אותו כלל אינה זוכר משום שהייתה שתויה, לאחר מסיבת הוללות. טרי ממשיכה ביומיום שלה, לקראת החגיגיות האמיתיות של יום הולדתה, אבל מותקפת לפתע על ידי מישהו החבוש מסכת תינוק ונרצחת. אלא שאז היא שוב מתעוררת בבוקר יום הולדתה, ושוב בחדרו של קרטר, ואף זוכרת את הפעם הקודמת. היומיום החדש שלה מתנהל כמו בפעם הקודמת אלא שאז היא שוב מותקפת ונרצחת על ידי אותו בעל מסכה. והמציאות המסויטת הזו שבה וחוזרת על עצמה אבל טרי מתחילה לאסוף בכל פעם פרטים שאולי יובילו אותה לתובנה של מי מנסה לחסל אותה. עם רובי מודין, רייצ'ל מתיוס. 96 דקות.

הנרטיב הזה - של חזרה שוב ושוב על אותה התרחשות - לא חדש בקולנוע. די אם ניזכר ב"ממנטו", יצירת המופת של כריסטופר נולאן. אבל הסרט הקלאסי ההוא חקר את הזיכרון האנושי ואילו "מז"ל טוב" הוא בעיקר גימיק בלשי בעל מוטיבים של אימה וקומדיה, שיש בו משהו החורג מהתחביר הקולנועי המקובל, וזה כבר נחמד. אבל קודם כל צריך להעניק צל"ש למי שהעניק לסרט את שמו. "לתרגם"Happy Death Day ל"מז"ל טוב" זו בהחלט הברקה. בגדול, נראה לי שהסרט האינטנסיבי הזה עשוי להשתייך לזן חדש של סרטי אימה-קומדיה לצעירים, בני דור ה-Y, מה שנקרא. ז'אנר המחליף את זה ה"מיושן", של שנות ה-90, שכלל את "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון", "הצעקה" ועוד כהנה וכהנה. בסך הכל, מדובר בתוצר קולנוע קצבי, מוזיקלי ורצוף אקשן שהבמאי כריסטופר לנדון ידע לנווט היטב. וגם לאנרגיות הבלתי נדלות של הכוכבת ההיפראקטיבית שלו, ג'סיקה רות' (שהיה לה תפקיד קטן ב"לה לה לנד"), יש חלק לא מבוטל בתוצאה נוטפת האדרנלין.

למועדי הקרנות

מז"ל טוב (תמונת יחסי ציבור)

"נקמה זרה" (אנגליה-סין-ארצות הברית, 2017)

מתח-אקשן. סרטו של מרטין קמפבל. קוואן (ג'קי צ'אן) הוא בעל מסעדה ממוצא סיני החי בלונדון, שלמרבה הזוועה חוזה בפעולת טרור של פיצוץ בנק בה נהרגת בתו האהובה, בת העשרה, פאן (קייטי לונג). את האחריות לפיגוע נוטל על עצמו ארגון המגדיר את עצמו ה"איי.אר.אי האותנטי", שמשטרת לונדון לא מצליחה לגלות מיהם אנשיו. קוואן איבד בפיגוע את הנצר האחרון למשפחתו, לאחר ששתי בנותיו האחרונות נאנסו וחוסלו בזמנו על ידי פיראטים תאילנדים ורעייתו נפטרה כאשר ילדה את פאן. מבחינת קוואן, הטרוריסטים חייבים למות. במרדף העיקש והאובססיבי שלו אחר הרוצחים האנונימיים, מגיע קוואן לליאם הנסי (פירס ברוסנן), סגן שר בממשלת צפון אירלנד שאמור להיות זה המגשר בין מדינתו ואנגליה כדי לדאוג שיימשך הסכם השלום, שהגיע לאחר סכסוך הדמים הארוך בין הקתולים והפרוטסטנטים. קוואן בטוח שהנסי יוכל להוביל אותו אל זהות הרוצחים החמקמקים, ומפעיל נגדו פעולות התרעה - הטמנת פצצות אזהרה בקרבתו, מיומנות אותה רכש כשהיה חייל בוויאטנאם. מתברר שהוא גם אשף בלחימת מגע פנים אל פנים ולמרות שהוא בן 60 עדיין ניחן בזריזות וגמישות המאפשרות לו סיכול כל ניסיון של אנשי הנסי לאתר אותו ולחסלו. 114 דקות.

לג'קי צ'אן יש רקורד מוצלח של סרטי אמנויות לחימה קומיים (סדרת סרטי "שעת שיא" וכו') ודרמתיים ("סיפורו של שוטר", "מי אני?", "סרטי "קאראטה קיד" ועוד), וברשימתו סדרת פרויקטים מתוכננים עד 2019. מאחורי רבים מהם הוא עומד גם כיזם-מפיק, כמו זה שלפנינו. אלא שכאן מדובר בסרט נוראי. אין לי הגדרה אחרת, שתרכך את המכה. התסריט קלוקל. מאוד בוטה, וולגרי, מטיח הכל בפנים ולא משאיר מקום לטקסטים בין השורות. המוזיקה המלודרמתית הולמת בצופה כדי להעצים את הדרמה, אלא שזה נשמע ונראה מביך. המהלכים העלילתיים מוגזמים ומופרכים, על גבול הפארסה, וגם הקסם שהיה לצ'אן הצעיר יותר כבר התפוגג לחלוטין. בקיצור, אזהרת מסע חמורה (גם למעריצי צ'אן נלהבים): אל תצאו לצפות בסרט הזה.

למועדי הקרנות

נקמה זרה (תמונת יחסי ציבור)

"קו הדממה" (ארצות הברית, 2017)

דרמה-מתח. סרטו של נילס ארדן אופלב, סוג של רימייק לסרטו של ג'ואל שומכר מ-1990, בעל אותו שם (בשניהם משחק קיפר סאת'רלנד, אך בדמויות שונות). קורטני (אלן פייג'), ריי (דייגו לונה), מריו (נינה דוברוב), ג'יימי (ג'יימס נורטון) וסופיה (קיירסי קלמונס) – כולם סטודנטים לרפואה, מנסים להשתמש בכלים שרכשו למחקר מסוכן: לנסות לחוות מוות, להבין במה מדובר ולקבל תובנות על כך. כל אחד מהם בתורו נכנס למצב של הפסקת פעילות הלב לזמן קריטי קצוב ואז מוחזר על ידי חבריו לחיים. לאחר מכן הם מתחילים לחוות פלאשים של סיוטים ושל חטאים שביצעו כלפי אחרים וכאלה שבוצעו כלפיהם. הניסיונות שלהם בתחום הולכים ומועצמים והם נכנסים יותר ויותר עמוק למחקר, שמתגלה כהרבה יותר מסוכן ממה ששיערו. עם קיפר סאת'רלנד. 110 דקות.

למועדי הקרנות

קו הדממה (תמונת יחסי ציבור)

"אנשים ומקומות" (צרפת, 2017)

דוקומנטרי. סרטם של ג'יי-אר ואנייס ורדה. לבמאית אנייס ורדה בת ה-90, מהאושיות הבולטות והמשפיעות של הגל החדש הצרפתי, ולצלם והאמן המסתורי ג'יי-אר, בעל מיליוני העוקבים באינסטגרם, יש הרבה מן המשותף. שניהם חולקים תשוקה ארוכת שנים לצילומים ולאופן בו הם מפותחים, מוצגים ונחשפים. ורדה בחרה בקולנוע עלילתי ותיעודי למימוש חזונה, בעוד ג'יי-אר בחר להציג את תמונותיו מודפסות על גבי בניינים בשטחים מאוכלסים. המפגש הראשון ביניהם נערך בביתה של ורדה. ג'יי-אר מתוודה על הערצתו הגדולה ליצירותיה ותפיסת עולמה, בעוד היא מביעה את רצונה העז לעבוד איתו. החיבה וההערכה ההדדית מביאה אותם לצאת למסע מתועד ברחבי האזורים הכפריים של צרפת, בו נרקמת מול המצלמה חברות לא שגרתית בין שני אמנים גדולים מדורות ותחומים שונים, המונעים על ידי רוח היצירה והחופש. 89 דקות.

למועדי הקרנות

אנשים ומקומות (תמונת יחסי ציבור)