מחול - אפס אומו מניאק - צעירים בסבך חייהם

תיאטרון הבית פתח חממה חיונית לפיתוח התיאטרון המקורי בהצגה שהצחוק בה כואב

מעבדת ניסויים

המחשבה על עתיד התיאטרון הישראלי היא הבסיס לכל מפעלי הפרינג׳, ופה ושם גם התיאטראות הממסדיים הגדולים נותנים על כך דעתם, אך הדרך עדיין רצופה מהמורות ומכשולים. תיאטרון תמונע ותיאטרון הסמטה וכן הפרינג׳ של באר שבע נאבקים על זכות קיומם מול הממסד השלטוני והתרבותי גם יחד.

משום כך כל גוף חדש הנוסף לרשימה הנאבקת אולי מקשה יותר על התמיכות אבל הוא מבורך בהיותו עוד עורק חיוני לפעימות הלב היוצר, ובעיקר של הדור החדש שמוצא בתיאטרון לסוגיו וסוגותיו מצע לביטוי רעיונות אמנותיים ורעיונות קיומיים. לא תמיד זה מצליח אבל מעת לעת צומחת תקווה חדשה. לפחות עד לאכזבה הבאה.

אחד הגופים החדשים של השנה האחרונה הוא תיאטרון הבית שהקימו מרינה בלטוב וג׳ייסון דנינו הולט, ומשכנו בבית החדש של סטודיו ניסן נתיב ביפו. אפשר בהחלט לראות את פעילותו של התיאטרון הזה כמעבדת ניסויים, והאחרון בהם הוא החממה, שמיועדת להעניק ליוצרים טריים שטרם העלו עבודה על במה מקצועית את הליווי, הכלים, המרחב, האומץ ובסופו של דבר גם את התקציב להוליד יצירת ביכורים.

בשלב הראשון התקבלו לחממה שלושה יוצרים שבמשך ארבעה חודשים דגרו, איש איש עם המנטור שלו ופעם בשבועיים גם כולם ביחד, על הכנת ערב הנבטה - פרזנטציה של עשרים דקות מול קהל. בסוף אותו ערב אריאל בראון זכה במענק הפקה מלא, ויצירתו ״אפס אומו מניאק״ הבשילה, עלתה והפתיעה. אכן יש הבטחה.

אפס אומו מניאק (צילום: אלי כץ)

הומור עצמי נוקב

היצירה צבעונית מאוד בעיצובה ומשוחררת ממעצורים. היא מציגה בווידאו, במוזיקה ובמשחק מסע שורשים שונה מזה שנהוג לקיים בבתי הספר. השורשים שמחפשים אותם הם ב״אני״ של המחפש. זהו מסע פנימי בתוך ״מטרופולין מפלצתי שחולש על המוח כולו, בעולם שבו השאלה מי אני מהווה אוויר לנשימה.״

התמונות שאותן משחקים ויוצרים המשתתפים במסע - הילה גלוסקינוס, אריאל בראון, עמי שלו שמשחקו כולל נגינה מוטרפת בתופים, יפתח אילוז וחווה בת חיים - מציגות קיום אינסופי בקשת ההשתקפויות. כל מה שהם מבקשים זה שרק יינתן להם, ולו לרגע, לראות את עצמם כפי שהם באמת.

הקבוצה נלהבת ומחויבת וכובשת במשחק שמרבה להפגין הומור עצמי נוקב שמולבש היטב על כאב אישי. השאלה ״אם אין אני לי מי לי״ נענית בשאלה בדיוק כבמקור "וכשאני לעצמי מי אני?". שאלה על גבי שאלה, חיפוש בציפורניים, אימה מאיימת אי שם, והמסע נמשך. גם הם כמו ק׳ המתקדם אל פסגת ההר של הטירה, וכמו סיזיפוס שיודע כי לא יגיע ובכל זאת מנסה, ועדיין מאמינים שיגיעו.

אפס אומו מניאק (צילום: אלי כץ)

את יצירתו של אריאל בראון והטקסט שכתב עם יונתן עומר מזרחי ליוו היטב נטלי צוקרמן ויוזם החממה ג׳ייסון דנינו הולט. את הבמה המשתנה במרכיביה עיצב אורי זמיר, את התאורה היפה והסאונד הבהיר עיצב טל הויברגר.

כאשר ההצגה הזאת תחזור אל בימת תיאטרון הבית כדאי לבוא ולהתענג עליה, כפי שהעידו בני הדורות השונים שמילאו את האולם בהופעה שראיתי.

אפס, אומו מניאק (צילום: אלי כץ)