מחול - מיקי קם: סיפור בלי איפור

השחקנית המוערכת, שמככבת בסרט "הולכת שבעה" של טומי לנג, מגלה איך זה לעבוד בהפקה עצמאית, ללא תאורה, תפאורה או מאפרת

במהלך הקריירה ארוכת השנים שלה היא מגוונת ומתנסה בכל מה שרק ניתן, ולכן לא מפתיע החיבור של מיקי קם ל"הולכת שבעה", סרטו של טומי לנג, במאי-מפיק עצמאי בעל רקע עשיר של עשייה קולנועית וטלוויזיונית, שרק בעשור האחרון יצר ארבעה סרטים עלילתיים באורך מלא.

"טומי הוא עוף מוזר, לא איש רגיל", מאפיינת קם. "היה משהו מאוד מסקרן בסיפור וברעיון שלו. ואני אוהבת לעשות דברים אחרים, כאלה שמעניינים ומרתקים אותי. היה הרבה פחות מובן מה לא הולך להיות בהפקה הזו. מרובה הנסתר על הגלוי".

"לא היו היסוסים"

במרכז "הולכת שבעה" ניצבת אלה (קם), שחקנית ידועה שחברתה הטובה תמי נתקעת במעלית המשתחררת מכבליה וצונחת אל מותה. האירוע המחריד מתרחש ביום בו תכננו השתיים לצאת לטיול בתוואי הדרומי של שביל חוצה ישראל.

במקום להצטרף לשבעה על חברתה, אלה יוצאת לאותו טיול מתוכנן של שתיהן עם שני תרמילים, שלה ושל תמי, כדי שתחווה איתה, סמלית לפחות, את מה שתכננו לעשות יחד.

במדבר אלה פוגשת במקרה בגבי (רוברט הניג), גבר בגיל העמידה הנדבק אליה ואיכשהו גם היא אליו, והם ממשיכים את הטיול יחד. תחילה יש ביניהם זרות וניכור, בייחוד מצדה של אלה, אבל אט אט היא מתרככת ונוצרת ביניהם קרבה וסוג של אינטימיות.

בהמשך נכנסים לתמונה מיכל (ליאור בסון), בתה של אלה, מדריכה להחלקה על גלגיליות המחפשת אחר אמה לאחר שזו לא הגיעה להלוויה ולשבעה על תמי, ואמיר (עומרי אשין), בנו של גבי, שחזר מחו"ל וגילה שאביו החליף דירה מבלי להודיע לו ואין לו איפה לגור. השניים יורדים למדבר במקביל לחפש את הוריהם ונפגשים במקרה מבלי לדעת שההורים אף הם יחד.

מיקי קם ורוברט הניג ב"הולכת שבעה" (תמונת יחסי ציבור)

"הסיפור של הסרט פנטסטי בעיניי", אומרת קם, "הרעיון שלא לשבת שבעה אלא ללכת שבעה, עם התפתחות ספונטנית, כשאת אלה לומדים תוך כדי וכך גם מבינים מה היו היחסים שלה עם החברה הטובה תמי.

"מישהי שאלה אותי לאחרונה כמה אלתור וכמה טקסט כתוב יש בסרט. טומי כותב נהדר אבל בהיעדר העברית אצלו כשפת אם, הרי הוא לא צבר וזה ניכר אצלו, הרגשתי לפעמים צורך לשנות קצת. הרי אם הבמאי והכותב חי ונמצא לידך - כלומר כשזה לא שקספיר, שם אי אפשר להזיז מילימטר - ואת רוצה לעשות שינויים, אז את מדברת על זה.

"היה כיף לסדר דברים שיישמעו טיפה יותר נכון, יותר דַבִיר. לא היה צריך לשנות הרבה, כי זה היה כתוב עם בסיס טוב מאוד".

היו לך התלבטויות האם ללכת על הפרויקט? הרי טומי לנג הוא יוצר עצמאי, בתקציבים מאוד נמוכים. כסף זה פקטור אצלך?

"לא. בכלל לא. יש את שלושת הכ"פים: כיף, כבוד וכסף. לא תמיד הם מככבים זה לצידו של זה. ולפעמים רק כיף, כ"ף אחת, מספיקה כדי שנצלח את האירוע בשלום. גם כשנכנסתי להפקת המחזמר 'בילי שוורץ', כבר כששמעתי את המוזיקה שחיבר אוהד חיטמן - נפלתי. אפילו לא היה עוד טקסט. קראתי דראפט הכי ראשוני, הכי מרפרף, ואמרתי לו, 'הולכת איתך באש ובמים'. אז ברור שכסף זה אף פעם לא פקטור אצלי. כך שמרגע שהחלטתי שאני עושה את 'הולכת שבעה', לא היו היסוסים".

לא חשוב מה כתוב בחוזה באותיות הקטנות.

"מי בכלל קורא חוזה לפני שאני חותמת עליו? אני עובדת שנים עם הסוכנת שלי ציפי מייזלר, ואני לא יודעת בכלל מה, מו, מי?"

מיקי קם ורוברט הניג ב"הולכת שבעה" (תמונת יחסי ציבור)

ממיקי קם לאלה

במפגש עם טומי לנג התברר לקם כי ההפקה הקולנועית שלו תתפקד גם היא באופן לא קונבנציונלי.

"כאמור גיליתי איש מאוד מוזר, עוף אחר. מראש הוא אמר לי, 'אני עובד בשיטות אחרות. אין לי כסף, זה פרויקט עצמאי. אני גם לא עושה תאורה, אין תפאורה. זה מה שפוגשים בשטח'.

"זה כמו אינטרוולים בספורט. אתה פוגש פתאום גבעה, אז אתה רץ אותה. אני מכירה את זה כי אני עושה ספורט. טומי אמר לי, 'אם נפגוש אנשים והם יזהו אותך וידברו איתך, אז אנחנו נזרום'. ולעיתים זה קרה ולעיתים לא.

"מה שכן, את הבסיס שיניתי. הוא רצה שבסרט אהיה מיקי קם. אמרתי לו שאין מצב, ובעיניי אנחנו מאבדים פה את הרעיון המרכזי של הסרט וזה הופך לאיזה מין דוקו. אני יותר מדי מוכרת מכדי שיספר איזו בדיה. אני לא יכולה להיות גרושה כשאני לא. אם זה שקר, אז במוקדם או במאוחר האמת לאמיתה תתפוס אותנו ויהיו סדקים בסיפור. אז החלטתי שאהיה אלה, שזו מישהי אחרת לגמרי, שפוגשת בחור. כל שאר הנתונים, שאני שחקנית וכו', זה בסדר, אבל זה לא סרט דוקומנטרי".

חיית בשלום עם הפקה מינימליסטית כזו? בלי תאורה? אפילו בלי מאפרת?

"אני בת 62, אישה בשליש השלישי של חייה. ואני מכירה את המציאות ויודעת איך זה עלול להתקבל כשאין תאורה ואין איפור. אבל אמרתי, יאללה, אני הולכת על זה. זה לא מטריד אותי. ויש שם לא מעט תמונות שהן אכזריות. כשאין איפור ותאורה מבחינת המראה שלך, כשהמצלמה מתקרבת לפנייך היא אכזרית. הסתכלתי על זה לא בזכוכית מגדלת אלא כאחת העם, ולא אהבתי. אבל לא היה אכפת לי. השמיים לא נפלו.

"היה בסדר לראות, לא לאהוב - ולהמשיך הלאה. סמכתי עליו. בכל זאת אמרתי לו כן ויצאנו לדרך אז פתאום אחזור בי? אני לא בן אדם כזה שמתהפך אם משהו לא בסדר, אלא אם כן זה ייהרג ובל יעבור. לזכותו של טומי ייאמר שהוא בחר צלם מעולה, רמי אגמי, שעשה כבר הרבה פיצ'רים, ולפעמים הוא גם הקשיב לאחרים למרות שהוא נורא דעתן. בשורה התחתונה, זה היה כיף. ניסיון מעניין, מאוד שונה ואחר מדברים שעשיתי. במבט לאחור זו חוויה נוספת".

מיקי קם ורוברט הניג ב"הולכת שבעה" (תמונת יחסי ציבור)

איך הסתדרת עם רוברט הניג, שחקן אדיר שלטעמי לא מוערך מספיק?

"נהדר. הוא שחקן נפלא. לא הכרתי אותו אישית כאדם, ואף פעם לא נפגשנו על במה. ראיתי אותו פה ושם, בין היתר ב'הבימה', אבל לא יצא לי ממש לעבוד איתו. הוא אדם נהדר, שמעבר לכישרון שלו כשחקן הוא מאוד נדיב, ואין את זה להרבה אנשים. באמנות זו תכונה שהיא אחת מעמודי התווך, הכי חשובה בעיניי. הוא מעצים אותך, הוא נותן לך להיות מי שאתה. מפנה לך. בחוכמה, בתבונה, וזה יפה".

היו מפגשים ביניכם לפני הצילומים? חזרות? דינמיקה זוגית?

"עוד משהו מעניין בסרט הזה הוא שלא היו חזרות מוקדמות בכלל. טומי רצה שניפגש על הסט ונעשה היכרות ראשונית שם, וזה מה שקרה. קיבלתי את הטקסט קודם וקראתי אותו, אבל הוא אמר לנו, אל תתעמקו בזה יותר מדי. כך שהעבודה המעשית עליהם התנהלה בשטח.

"כשהגעתי כבר ראיתי את רוברט עם המכנסי דגמ"ח והנעליים האלה. הבאנו בגדים מהבית. וההפקה זרמה נפלא. נוצרה לי כימייה טוב מאוד גם עם הפרטנרית האחרת, ליאור בסון, שמשחקת את הבת שלי, והיא מצוינת בתפקיד. גם אותה לא פגשתי קודם.

"בסצנות שבהן נפגשנו בסרט בפעם הראשונה הוא אמר לנו לשחק, ואז הוספתי טקסט שלא היה כתוב בתסריט, משהו שהמצאתי באותו רגע, וזה היה האלתור היחיד, אולי. כל כך נכנסתי לזה, כל כך הרגשתי בתוך דמות אלה, אז זרם לי הטקסט הזה מהפה בלי להתכוון בכלל.

"מה שעוד אהבתי אצל טומי, וזה משהו שבאופן אישי מאוד מדבר אליי, הוא שיש לך אולי אפשרות אחת לתקן. הוא עושה טייק, בקושי שניים, שלא כמו בכל הפקה סטנדרטית אחרת. זה ככל הנראה פונקציה של תקציב, כי יש לך זמן עבודה מוגבל, גם של הצלם, וגם עריכה אחר כך. אבל זאת השיטה שלו. ואתה יכול לומר שזה חובבני או לא מקצועי, אבל לי זה הסתדר מאוד יפה, טבעי ומקסים".

ככל הידוע לי הוא עבד כך גם בסרטיו הקודמים, "טיארה", "זוג או פרד" ו"פיטר השלישי". ראית אותם?

"לא. אני מוזרה. לא עשיתי עליו גוגל, לא בדקתי כלום. ועם זאת הייתי שלמה לגמרי עם מה שאני עושה. אני רק תוהה איזו יצירה הייתה יוצאת תחת ידיו אם הוא היה מקבל תקציב גדול. האם הוא היה משנה את הגישה שלו? את ההתנהלות שלו? זה מעניין".

גם כך הסרט עבר ל"מגרש של הגדולים": האחים אדרי מפיצים לראשונה סרט שלו בפלטפורמה הארצית הגדולה שלהם.

"נפלא להיווכח שהסרט אכן מוקרן ב-17 בתי קולנוע ובסינמטקים. זה באמת סבבה".

ייתכן שלא מעט גם בזכותך, כי בכל זאת את אמנית מאוד מוכרת שסוחבת על כתפיה את הסרט.

"אני לא יודעת אם זה בזכותי. אבל זה בכל זאת תפקיד ראשי, אז מן הסתם הסרט על כתפייך. אני שמחה שזה עבד. זה יכול היה גם לא לעבוד. זה פרויקט כזה שבשבוע הוא הצליח לצלם הכל. המהירות שהוא מצלם זה באמת פסיכי. אין דברים כאלה. זה לא דומה לכלום. ואיך הוא הצליח לרתום את ציפי מייזלר, הסוכנת שלי, שהצטלמה לסרט גם היא. היא שחקנית אלופה, אפילו שהיא לא הייתה צריכה לשחק, כי היא עשתה את עצמה".

ציפי מייזלר וליאור בסון (תמונת יחסי ציבור)

"אפשר לדעת מה יהיה קאלט?"

עשית השנה גם עוד סרט, "ואז היא הגיעה". יש מצב שתעשי יותר קולנוע מאשר עד עתה?

"אני מאוד אוהבת קולנוע בסך הכל, והלוואי שאקבל עוד ועוד הצעות לעשות דברים במדיום הזה. אבל אם אני צריכה לעשות היררכיה ולומר מה אני אוהבת יותר, אז כמובן שקודם כל במה. כי אין כמו הבלתי אמצעיות הזו, המיידיות הזו, הקיק עם הקהל. אין לזה אח ורע. זה לא דומה לשום דבר אחר. אבל יש משהו בקולנוע שהוא עוצמתי מאוד, וזו היכולת של המצלמה להיכנס לתוך הקרביים שלך ולהראות אפילו את מה שאתה לא רוצה להראות. ואת זה אני נורא אוהבת ואני מרגישה עכשיו מאוד בשלה לעשות את זה".

אנחנו לא שוכחים שהסרט הראשון שלך, "גבעת חלפון", הוא סרט הקאלט הגדול ביותר שנוצר כאן.

"אפשר לדעת מה יהיה קאלט? אפשר לדעת מה יצליח? אם היינו יודעים את זה מראש אפשר היה לכוון לשם והכל היה נראה אחרת. אנחנו עושים דברים מבלי לדעת. הייתי שותפה לאורך השנים לכמה דברים נחמדים מאוד: 'גבעת חלפון', 'סרט וארוחת בוקר', 'בלוז לחופש הגדול', 'לילסדה'. ודברים קטנים יותר, 'הבועה', 'שושנה חלוץ מרכזי' ועוד".

את מצטערת שלא עשית יותר קולנוע, בהשוואה לתיאטרון ומופעי בידור?

"זה לא שאתה עומד בשער הבית ואומר: קחו אותי! קחו אותי! צריך להיות איזה דיאלוג בינך ובין איזה במאי שרוצה אותך. זה שונה קצת מתעשיית התיאטרון. אבל זה לא חסר, כי אני די עמוסה בכל מיני עבודות ואם הייתה לי עכשיו איזו הצעה לסרט אני לא יודעת איפה הייתי משלבת אותה. אני הולכת לעשות את ה'פסטיגל', שאלוהים יעזור לי! ויש את 'לה פמיליה' בטלוויזיה, ואני עומדת להשתתף ב'ימי אישה' במרץ 2018 במופע עם ניקי גולדשטיין, שייקרא 'מיקי וניקי'. אני גם משחקת בשלוש הצגות במקביל: 'עלובי החיים', 'סיפור אהבה בשלושה פרקים' ו'בילי שוורץ'. בנוסף לכל אלה, אני גם מלמדת הגשת שיר ב'בית צבי' - לקחת שיר ולפרק את האמ-אמא שלו".

אפרופו מוזיקה, את שרה כבר המון זמן בכל מסגרת אפשרית, אבל אלבום סולו ראשון, "זמן הוא נצח", הוצאת רק ב-2013. זאת למרות שיש לך שני מוזיקאים מחוננים בבית, בעלך יהודה עדר ובנכם אלון עדר (הבן השני, נדב, הוא שחקן).

"לטובת הפרוטוקול, זה אכן קרה רק לאחרונה, ב-2013, אבל אני לא יודעת להסביר למה. באמת אין לי תשובה לדבר הזה. כנראה שהמון דברים הפריעו בדרך לאורך השנים: קהל, הופעות, ילדים כשהיו קטנים, חוגים, סרטים – החיים".

"אני מגוונת"

הדימוי הציבורי שלך הוא של מצחיקנית בעיקר. באינטראקציות חברתיות את מרגישה שמצפים ממך להצחיק? להיות מסמר המסיבה?

"אני שחקנית, ונכון שיש לי גם יכולות קומיות. במפגשים משפחתיים ועם חברים טובים אני מי שאני ואיש לא מצפה ממני לעטות על עצמי תלבושות כאלה ואחרות והעמדות פנים, תודה לאל. אבל אם פתאום צצה לי איזו בדיחה, אני לא אחניק אותה באיבה".

את אמנית אוטודידקטית? אף פעם לא למדת משחק?

"לא למדתי כלום. לא מוזיקה, לא פיתוח קול, לא משחק, לא כלום. עד עצם היום הזה. עד העצם. אבל אני לא יחידה, יש עוד כמה כאלה. זה לא שאני אומרת היום למי שרוצה להיות שחקן שלא ללמוד. אבל אז זו הייתה תקופה שונה והדברים התנהלו אחרת".

לאורך השנים באמת עשית המון דברים בתיאטרון, במוזיקה, בטלוויזיה ובקולנוע. איך את בוררת את הפרויקטים שלך?

"בשנים האחרונות אני משתדלת לעשות רק את הדברים שאני אוהבת ושמתחשק לי. אבל אני כל הזמן ממשיכה לעשות. מה שאני אשב בבית ואגיד לא? השתגעתי? אני מגוונת. מדי פעם, עושה גם הצגות יחיד שלי. צריכה את הלבד הזה שלי. הכל בתזמון ובמינון המתאימים לי".

מיקי-קם-anakit.jpg

מיקי קם (צילום: רונן אקרמן)

ברצף עשייה כזה של עשרות שנים, אפשר למנוע שהדבר יהפוך לפס ייצור תעשייתי שבו האמנות הולכת לפעמים קצת לאיבוד?

"אצלי זה אף פעם לא הפך לפס ייצור תעשייתי. אצלי כל הדברים נעשו מבחירה, בטיימינג המתאים להם. זה מין תרגיל כזה כשהמוטו שלי הוא כמה שיותר להתרגש וליהנות מזה. אגב, לא תמיד נהניתי מכל הדברים שעשיתי בקריירה באותה מידה. אבל כשאני מסתכלת לאחור, תמיד יש מה לקחת מהם. זה נשמע כמו קלישאה אבל זה נכון. ואני מאחלת לשחקנים צעירים לעשות כמוני. מאוד חשוב לאסוף אבנים כאלה בקריירה. במפגש עם התלמידים שלי אני לומדת ומגלה דברים על עצמי והם מלמדים אותי יותר ממה שאני מלמדת אותם. אני מרוויחה לא מעט מהדיאלוג הזה".