מחול - שארל אזנבור: ללא מועד תפוגה

אזנבור, היחיד שעדיין נושא את אמנות השאנסון הצרפתי במיטבו, העניק עוד הופעה בלתי נשכחת בישראל

בסרט הקאלט "מציצים" אומר גוטה בקנאה על אהרונצ'יק, המציל הוותיק של חוף שרתון: "אריה, אריה, הוא אף פעם לא יגמור". כך בדיוק הרגשתי לגבי שארל אזנבור כאשר צפיתי אמש בהופעתו הממגנטת בהיכל מנורה מבטחים.

שיא הרגש

הפעם הקודמת בה ראיתי את אחרון השאנסונרים בפעולה הייתה ב-2013, אם כי הוא הופיע כאן גם ב-2014. וכרגיל אצלו, גם אתמול בערב הוא החייה את השירים שלו בהגשה מלטפת ומלודרמטית כאחת, המגדירה הכי טוב שאפשר את שיא הרגש - מול קהל מעריץ ומשתאה, שמבין שכל עוד הוא חי, האמן הזה ייתן על הבמה את כל מה שיש לו.

זאת למרות שמאחוריו כ-70 שנות קריירה, מכירות של יותר מ-100 מיליון אלבומים ורפרטואר של כ-1,200 שירים. הוא יכול היה לפרוש בכבוד אחרי שגם הוגדר כבר על ידי התקשורת - "אמן המאה". אבל לא אחד כאזנבור ייתן לזוטות כאלה להשפיע עליו.

אני לא דובר צרפתית, אבל אזנבור מצליח לגעת בי בכל תו ותו שהוא מוציא מפיו, כמו גם בשפת הפנים והגוף שלו, המספקת ממד נוסף, חיוני מעין כמוהו, לשירים. אולי משהו באנרגיות שלו רגוע יותר הפעם, פחות נמרץ, והקול איבד קצת מהחדות ומהמנעדים הגבוהים מאז המפגש הקודם שלי איתו (בכל זאת האיש בן 93, אך במקום לנפוש להנאתו הוא מריץ ברחבי העולם את המופע הנוכחי שלו, "One Night Only").

אבל הטכניקה המופלאה, היכולת האמנותית הזו לאייר ולצבוע את השאנסונים העל-זמניים שלו ולתת להם ביטוי מוחשי - נשארה כשהייתה. הכריזמה שלו, אף שהיא שקטה יותר אולי, עדיין מאוד נוכחת ובולטת, וכך גם יכולת המשחק שלו (אסור לשכוח שהוא הופיע כשחקן ביותר מ-70 סרטים).

יש לו ולרומנטיקן שבו יכולת לגרום לך לעצום עיניים ולראות את עצמך נזרק לגדת הסיין או למונמארטר, מהרהר באיזו אהבה אבודה או שברון לב שחווית.

שארל אזנבור (צילום: סיון פרג')

עונה על הציפיות

אזנבור מתחיל את הערב ומחמם מנועים עם "Les Emigrants", ו-"Je N'ai Pas Vu Le Tempts Passer", ואחר עובר בנונשלנטיות ל-"Paris Au Mois D'out", ו-"Que Parce".

במסיבת העיתונאים שנערכה איתו ביום חמישי שאלתי את אזנבור האם ישנה משהו ברפרטואר שיריו לעומת ההופעות הקודמות האחרונות כאן, והוא פטר אותי בתשובה: "הקהל יודע בדיוק למה לצפות ממני והוא יקבל את זה".

וכמה שהוא צדק. זו הייתה הופעה בעיקר מול הקהל "שלו", זה שמכיר ומלווה אותו כבר עשרות שנים.

נראה כי רוב מסיבי של דוברי צרפתית גדש את ההיכל, כאילו אוטובוסים מלאי פרנקופונים נהרו לכאן מנתניה ושאר מושבות הפזורה הצרפתית בארץ. כמי שלא מבין את השפה, זה היה בשבילי קצת כמו להיכנס למסיבה ולהישאר מחוצה לה בו-זמנית.

כל קטעי הקישור שלו והסיפורים הרבים שהוא משבץ ומשלב בין השירים לא היו מובנים לי, וכשרבים בקהל הגיבו בצחוק, או בהתרגשות, או בתשואות, הרגשתי מחוץ למשחק. אבל כשהוא שר – המחסום הזה נפרץ באחת ומצאתי את עצמי מתרגש ונסחף.

אחד משיאי הערב היה כמובן, "She", להיט הענק שלו בשפה האנגלית. אבל קודם לכן הוא בנה את המתח בהדרגה, כמתבקש, עם "T'espero" בספרדית, בהמשך "Mon A Mi Mon Judas" המהפנט, את "Je Voyage" הוא מבצע בדואט מקסים עם בתו קטיה, ואחריו מגיע "Ava Maria" האלמותי.

שארל אזנבור (צילום: סיון פרג')

אמן גדול מהחיים

אזנבור מחלק את זמנו בין עמידה ושוטטות על הבמה (רוב הזמן) ובין ישיבה על כיסא הבמאים שבקרבת חבורת הנגנים וזמרות הליווי שמאחור, קבוצה מגובשת ומתואמת שמלווה אותו כבר שנים.

נראה כי הטמפרמנט הארמני שלו קצת נרגע (בהופעה הקודמת בה נכחתי הוא מצא סיבות להפסיק שירים באמצע, לגעור בנגנים ובצוות הטכני ולבצע אותם שוב) והפעם הוא נמנע מ"סצנות" מסוג זה.

מה שכן, הוא עולה לבמה עם החליפה השחורה הקבועה שלו וכשהוא מסיר אותה, בשליש האחרון של הערב, מתגלים השלייקעס – סימן המובהק ההיכר שלו – היושבים עליו טוב ומהדקים את מכנסיו לגופו הרזה.

הופעה של אזנבור לא יכולה כמעט להתקיים ללא ביצועו את "Come Ils Disent", השאנסון המרגש על אותו הומו מזדקן בודד, כשבעצם זהו קול לזעקת החריגים והבלתי מקובלים בחברה; "Les Deux Guitares" (שתי גיטרות), אותו זמר עם צועני עליז ותוסס שהקהל מגיב אליו בהתלהבות; וכמובן "La Boheme", שכצפוי הופך להמנון שירה בציבור של הקהל עם האמן האהוב.

"Emmenez-Moi", אקורד הסיום, חותם עוד ערב מרגש, בן כשעה וחצי ו-23 שירים, של אמן גדול מהחיים (ומהמוות) שכנראה אין לו מועד תפוגה.

שארל אזנבור (צילום: סיון פרג')