חביבם של מנויי הפילהרמונית הפסנתרן הטורקי פאזיל סאי עמד במרכזו של קונצרט הפילהרמונית אמש שהגיע לשיאו במפגש שיצר סאי בין רחמנינוב למוזיקת עולם.
איכויות קתדרליות
אם תרצו יש מפגש מסורות בסדרה הנוכחית של הפילהרמונית. רפאל פריהבק דה בורגוס, מנצח ותיק, שלמרות ספרדיותו, איכות הניצוח שלו, שואבת ממסורות גרמניות. זו באה לידי ביטוי בתנועות היד, ולמעשה בצליל שהפיק מגוף הנגנים שעל הבמה.
הסימפוניה הריינית (מס` 3 ) של שומן פתחה את התכנית. התחלה וסוף נמרצים ועתירי צליל אופפים שני פרקים, המתנהלים באיטיות. חלוקה זו לא הייתה משמעותית ובוודאי שלא הייתי נדרש לה אלמלא חלה דעיכה במרכז התכנית. העושר הפילהרמוני פותח את הערב בתחושה מנצחת. התזמורת משדרת "אנחנו כאן" במגרש הביתי הטוב והישן ונכון לעכשיו, אין לנו מתחרים לצליל הפילהרמוני שגורף ובצדק קהל לאולמות.
אבל יפי הצליל ועשרו החלו מתכרסמים בפרק השני. אנו המאזינים שבעי יופי, חכינו בפרק השני וגם בשלישי, למימד עומק, שנעדר מן הביצוע והשאיר אותנו, לפחות אדישים למתרחש על הבמה. הפרק האחרון החזיר מעט מהילת הפתיחה. הפרק בביצוע הזכיר גם את הקשים ההיסטוריים של היצירה, את השפעתה על הסימפוניה שתבוא בעקבותיה. זו, כזכור לא הייתה אלא סימפוניה מוקדמת, שהפכה להיות מס` 4 לאחר ששומן שדרג אותה והעמיק רבות את עצמת הקשרים הפנימיים שבסימפוניה השלישית הם עדיין רופפים יותר. מה שכן ראוי לציון הוא ששומן, ראה ביצירה הד לביקורו בקתדרלה גדולה. רושמו של העושר הצלילי, נותר בעינו ואיכויות קתדרליות אלו נשמעו היטב גם ב"היכל התרבות" בתל-אביב אמש.
מותג אקסנטרי
את מרכז התכנית תפסה הופעתו של הפסנתרן הטורקי, פאזיל סאי. סאי, זה מכבר חביבם של מנוי הפילהרמונית, משמש כיום ככוכב תורן, שמביקור לביקור, מחזק את מעמדו בקרב אלפי מעריציו. ולא פלא. מרגע כניסתו לבמה הוא נראה כמי שמתיר לקהל להציץ לעולם פנימי משלו. צירוף התנהגויות אקצנטריות, שפסנתרנים בתחרויות למשל, היו חושבים פעמיים אם להתיר לעצמם, הם אצל סאי חלק בלתי נפרד מאישיותו. התנהגות הבמה שלו היא חלק מן המותג, מן הסימן המסחרי, והקהל אוהב את זה. אבל זה כמובן מתגמד נוכח הנגינה.
היצירה שאיתה פותח סאי את סדרת הופעותיו הנוכחית עם הפילהרמונית, היא "רפסודיה על נושא של פגניני" מאת רחמנינוב. אוסף וריאציות לפסנתר ולתזמורת, שנועדו לכאורה לתת לפסנתרן, (רחמנינוב עצמו היה פסנתרן בעל קריירה ענקית כפסנתרן) במה להפגין את מגוון יכולותיו, בעיקר את כשרו הווירטואוזי. רחמנינוב מותיר חבל די ארוך לפסנתרנים שמנגנים את היצירה. הוואריאציות, נעות מקצה של נוכחות כמעט פסיבית במרקם התזמורתי ועד לקטעי סולו מבריקים. קטעים שבהם הפסנתרן האורח מקבל את הנתח הגדול. פאזיל סאי מותח את החבל עוד יותר. שליטה מוחלטת במישור הטכני, מאפשרת לו ליזום תובנות חדשות ליצירה. פה ושם הוא רומז על גא`ז, ובמקומות אחרים ישנם שירי בתי קפה. סאי חוגג על כולם, כשהסער מתפרץ אצבעותיו הופכות את המקלדת השחורה-לבנה, לאשד צלילים, בהיר ומצטלצל. כשמכוון רחמנינוב אל נוסטלגיה סנטימנטלית, סאי לוקח אותנו לבתי הקפה, לצליל מתוק ומקפיץ. אפילו רמיזות סווינגיות נשתלות בפרשנות שלו. לפעמים הוא מניח לתזמורת להפר מעט את האיזון הצלילי ולהיעלם בתוך האריג הצלילי. ירידה זו אינה אלא תירוץ להתפרצות מחודשת. סאי סוחב תזמורת שלמה, מנצח ואולם גדוש באלפי מאזינים, על גבו. הוא עושה את זה בכיף ואנחנו נהנים "להיסחב" איתו ואחרי ולכל מקום.
סער חושני
ההדרן שהקהל דרש במחיאות כפיים וקיבל, לא היה אלא המשך מסע הווריאציות על הנושא של פגניני. סאי עצמו מנגן וריאציות של עצמו, על אותה יצירה והכל ברוח הג`אז. מה שהחל ברמז ביצירה המקורית, מקבל עכשיו חיזוק. רחמנינוב נשמע כאילו כל ימיו נעו בין סווינג לבי-בופ, בין בלוז מייבב לסלואו לטנגו. הקהל שנהנה מאוד מפרץ של מוזיקה אחרת אל קודש קודשי הקלאסיקה, אינו מרפה, סאי שב וקד, קד ושב ולאחר שהוא חוצה את הדרך משולי הבמה למרכזה שוב ושוב מתיישב ומשמיע נעימה פרי עטו, שבה הוא חוסם את הדהוד המיתרים ביד ימין ומנגן בה בעת ביד שמאל ומפיק צליל זר קשה ועצמתי מן הפסנתר בתוך מוזיקה שהיא טורקית, ים תיכונית. מוזיקת עולם בפסנתר "ממותקן" לכאורה. קהלו שדוד.
התזמורת מתארגנת מחדש ל"ציפור האש" של סטרווינסקי, מספר כלי ההקשה גדל, הנבל מבליט נוכחות, קסילופון ינגן, סער חושני, בסיפור האגדה הרוסי שמקביל בשחר המאה העשרים את מוזיקת העם, מוזיקת העולם, על מקצביה החריגים ועל עוצמותיה המשחררות, מסחררת את המנצח ואת התזמורת. בורגוס והחברים מחוממים מסערת רחמנינוב וגאות סאי עולים על גדותיהם ומקסימים בנגינה מן החלש הפותח ועד לסערת הרגשות בעיבודה של הסוויטה. חגיגה אמיתית.
לפרטים נוספים
12/03/2006
:תאריך יצירה
|