מחול - אלן פרסונס פרוג'קט: מקצוענות מרגשת

פרסונס והפרויקט שלו הביאו למנורה מבטחים רפרטואר רב סגנונות, בהפקה עשירה ומדויקת

הוא וחבורתו לא כאן בפעם הראשונה, אבל עדיין מרגש לחשוב שהמוזיקאי הבריטי אלן פרסונס (69) עבד כטכנאי וכמהנדס קול באולפני "Abby Road" וחתום על הקלטת היצירות "Abby Road" ו"Let It Be" של הביטלס; אלבומי המופת "The Dark Side Of The Moon" ו-"Atom Heart Mother" של פינק פלויד; ועוד קלאסיקות סיקסטיז של ההוליס ("He Ain't Heavy, He's My Brother", "The Air That I Breath"), אל סטיוארט ("Yeat Of The Cat"); ופול מקרטני בפאזה שלו עם להקת Wings. חתיכת היסטוריה.

מ-1975 אחראי פרסונס גם למיזם האישי שלו: פרויקט-הרכב פרוגרסיב-רוק המאגד אמנים שמוכשרים בהפקה ובעיבוד לא פחות, ואולי אפילו יותר מאשר בשירה ובנגינה.

גם קיטש וגם פרוגרסיב רוק

שלא תבינו לא נכון. המופע אמש (שבת) בהיכל מנורה מבטחים נשמע נפלא גם מבחינת שירה ונגינה, אבל איכויות הסאונד שהחבורה הצליחה להפיק במקום שמלכתחילה לא מיועד להופעות מוזיקליות - היו פנומנליות. התחושה הייתה שאתה שומע את האלבומים של ההרכב כאילו הם מבוצעים מעל גבי מערכת סאונד משוכללת עם הגברה רבת עוצמה.

פרסונס והפרויקט, שקיימו אמש את הופעתם האחרונה והמסכמת הפעם בארץ (אחרי זו של יום חמישי בחיפה) - עושה את הסיפתח עם הפתיח האינסטרומנטלי "May Be A Price To Pay", ממשיך עם ".Dr. Tarr and Prof Fether" בביצוע פי.ג'יי אולסון. ולאחר מכן מגיע "Don't Answer Me" ששר פרסונס עצמו. מיד אחר כך החבורה עוברת ל"Psychobabble", שמבצע הסקסופוניסט טוד קופר.

אלן פרסונס, צילום: גיא פריבס

מה שיפה בהרכב הזה הוא שתפקידי השירה והנגינה מתחלקים באופן די שוויוני בין כל המוזיקאים המוכשרים שעל הבמה, בהם גם הגיטריסט דן טרייסי, המתופף דני תומפסון, הקלידן טום ברוקס, הפסנתרן מני פוקורזו והאיש שלנו - הבסיסט גיא ארז.

פרסונס, המחליף אף הוא מגוון כלים במהלך המופע, מנצח על החגיגה הזו מבלי לגנוב לאף אחד את ההצגה. הוא משתלב בתוך התמהיל המוזיקלי המהפנט והמשכר הזה שיצר.

יש כאן עיבודים קונצרטנטיים בומבסטיים שמתכתבים באופן חשוד עם קיטש ושמאלץ. יש כאן בלדות מרגשות שנשמעות כמו המיינסטרים הקראוד-פליזרי בהתגלמותו. ולרפרטואר מתגנבים גם המנוני הפופ-רוק הידועים של פרסונס. אבל יש גם קטעי רוק מתקדם עם סולואי גיטרות וירטואוזיים מרתקים, פואמות קלידים ארוכות ומכשפות וקטעים מורכבים ועתירי דמיון שמזכירים עמיתים לפרוגרסיב כמו הלהקות יס, אמרסון, לייק ופאלמר ואפילו קינג קרימזון.

בהמשך הערב מבוצעים בזה אחר זה השירים "Time", Luciferama", ו-"Days Are Numbers". באחד הקטעים האינסטרומנטליים מבצע הקלידן פרפראזה נחמדה על ההמנון הישראלי "התקווה", והקהל נהנה מהעניין. זה המקום לציין שפרסונס סיפר בריאיון שהוא ניתק את קשריו עם רוג'ר ווטרס (וכאמור, הוא עבד עם פינק פלויד בזמנו) וממילא לא מתייחס בכלל לניסיונות החרם התרבותי על ישראל.

אלן פרסונס, צילום: גיא פריבס

הסאונד של האלבום על הבמה

במסגרת הפרויקט הוציא פרסונס עשרה אלבומים בין השנים 1976 ו-1987, ובשנות ה-90 וראשית שנות ה-2000 שחרר עוד ארבעה אלבומי סולו. על הבמה אמש סיפקו הוא ונגניו גם תצוגת תכלית של מעבדת סאונד נהדרת, המייצרת בצד הצלילים והמוזיקה הנהדרים גם אפקטים קוליים מדויקים התואמים את אלה שבאלבומים. גם התאורה המשובחת והארט היצירתי שעל המסכים שברקע, תורמים לאווירה המקצועית של ההופעה.

אחרי ההמנון-להיט הקצבי הסוחף "Damned I Do", ואחריו "Limelight" ו-"Prime Time", מגיע העניין שלשמו התכנסנו: "I Robot Tour", סיבוב הופעות המציין 40 שנה לצאת האלבום המיתולוגי "I Robot".

הוא מבוצע כולו ברצף, וכך אנחנו זוכים לשמוע את שיר הנושא ואחריו את "I Wouldn't Want To Be Like You", "Some Other Time", "Breakdown", "Don't Let It Show", "The Voice", "Nucleus", "Day After Day, "Total Eclipse" ו- "Genesis". תענוג צרוף.

אלן פרסונס, צילום: גיא פריבס

אחר כך מגיע שיאו של הערב. בתום הכרזה על שמות המוזיקאים ותפקידיהם בכוח, הקהל מתבקש לקום לכבודו של אלן פרסונס, "המהווה השראה לכולנו כל כך הרבה שנים", כפי שמכריז אחד מעמיתיו שעל הבמה. ואז מבוצע להיט הענק שהכי מזוהה עם ההרכב, "Eye In The Sky" מ-1982. התלהבות גדולה נרשמת בהיכל, איך לא. עבור ההדרנים נבחרו הקטעים "Old And Wise" ו-"Games People Play.

נכון שהתחושה הכללית בערב הזה הייתה של הופעת Feel Good, אבל השימוש של פרסונס והרכבו במניפה רחבה ועשירה מאוד של סגנונות מוזיקליים, הרבה גרוב וקטעים ווקאליים ואינסטרומנטליים מורכבים, העיד שמדובר בהרבה יותר מכך. להתראות בפעם הבאה.