תיאטרון האינקובטור הירושלמי מעלה בשנה האחרונה את ההצגה "מה שחשוב באמת", שכתב וביים אלי חביב, ומעמת את הקהל עם שאלות שמלוות את כולנו על חיינו, על הבחירות שעשינו, ועל הפספוסים שאולי פספסנו. "מה שחשוב באמת" מורכבת משלוש קומדיות טרגיות על החיים, שלושה סיפורים שכביכול אינם קשורים זה בזה, אך נוגעים כולם בזוויות שונות של אותן שאלות.
בין השחקנים - גבי עמרני, מנכ"ל התיאטרון אריק עשת שחוזר לבמה אחרי 25 שנים, פביאנה מיוחס, תום חגי, יריב קוק, רם מזרחי, יהונתן פורת ויעל שטולמן.

הסיפור הראשון שבטרילוגיה הבימתית עוסק בזוג צעיר החודר לדירתו של קשיש בעת שזה אוכל את ארוחת הערב שלו. גבי עמרני, שמככב בחלק זה, מביא דעה משלו על השאלות שמעלה ההצגה.
 
כל אחד והפלשבק שלו
 
"ההצגה עוסקת בחיים שאנחנו מפספסים בדרך כלל", מספר עמרני. "אנשים, במשך החיים שלהם, פתאום כשהם מתחילים לתת דין וחשבון לעצמם, מתחילים להרגיש את מה הם פספסו, והחשיבות של מה יותר חשוב מיטשטשת, ואז, כשאתה מגיע לאיזשהו דין וחשבון על עצמך, אתה פתאום רואה שבעצם שיקול הדעת לא היה כל כך נכון, ואז אתה מכה על חטא. ובדיוק כאן יש בטרילוגיות האלה זוויות ראייה שונות של הפספוסים האלה, ההפסדים האלה. כל סיפור אומר אותם בצורה אחרת, וזה מביא את הטרילוגיה לאיזו שהיא מסגרת שלמה של, 'אוקי, נלך הלאה, נראה מה אנחנו יכולים לתקן'. אנשים יוצאים מההצגה הזו, כל אחד עם הפלשבקים שלו. זה לא חד משמעי, שאתה יכול להגיד, 'וואלה, זה ככה'. לכל אחד יש את הפן שלו, את הכיוון שהוא חושב האם זה שייך לו, וזה היפה בזה.

מה שחשוב באמת, צילום: דלית פרי

"אני משתתף בחלק הראשון שהוא אולי הדרמטי יותר, או העצוב יותר, המביא סיפור של אדם ערירי, שהצעירים של היום בעצם אומרים לו, די, מספיק, הצעירים לטיס. אתה עשית מה שהיית יכול לעשות, ועכשיו תן לאחרים לעשות את שלהם, ומנשלים אותו מהדירה בצורה בוטה. אותה צורה הזויה שכשאתה מסתכל קצת הצידה על מה שמתרחש בעולם, וגם בארץ, אתה מבין שהיא לא כל כך הזויה. אנשים באים ואומרים, הלו, מספיק, עכשיו תן לנו. יותר אתה לא יכול לתרום. לא לחברה, לא לעצמך, אז עכשיו לך, וזה כולל הכול. לא רק ללכת מהדירה, אלא לך, גמרת. גם חנוך (לוין – ט.ג.), אמר בזמנו, ב'אשכבה', 'די, מספיק, חיית, עכשיו תני לאחרים. שישים שנה זה מספיק'."

 אתה פגשת אישית את העמדה הזו גם כלפיך בחייך שלך?

"לא, אני לא עברתי את התהליך הזה, בוודאי שלא. מאז שאני בתיאטרון המקצועי לא חוויתי את החוויה הזו, חס וחלילה. אבל תשמעי, אנחנו מדינה צעירה. הצעירים היום, גם בחיים, גם בטלוויזיה וגם בקולנוע, זה החיים, והם איכשהו משליכים קצת את התפקידים, ולפעמים נופל לך איזה תפקיד שהוא כאילו מתאים לגיל, ואת כל הצרות של הגיל מכניסים לאותו תפקיד, וזה חבל, מפני שיש אנשים מבוגרים שכוחם עדיין במותניהם, ואנחנו צריכים ללמוד את זה מאמריקה. באמריקה לא נותנים לזקנים איזה מין תפקידוני זקנים כי הם הולכים למות וצריך איכשהו לספק להם איזושהי עבודה למחיה. כאן, בואי נאמר שיש שאומרים, 'אפשר לתת לו איזה תפקיד פה ושם כי הוא כבר זקן'. וזה לא רק בתיאטרון אלא גם בטלוויזיה ובקולנוע.

"ואני מדבר עכשיו על תפקידים. לא על חיי היום יום. אני לא מדבר על אותם זקנים, מכל הגילאים, שסובלים מהמצב הזה של להגיע לגיל זקנה, לגיל גבורות, ולא סתם אומרים 'גבורות'. יש הרבה אנשים בגיל גבורות שיכולים לעשות עוד הרבה ולתת עוד הרבה ולא רק לתת להם את אותם התפקידים של 'במחזה הזה צריך להיות איזה זקן'. וכן, אנחנו, כמדינה צעירה שחוגגת עכשיו 70, מה שהיה לפני 70 שנה נראה לנו כמו לפני ארבע מאות שנה, אבל זה לא בדיוק ככה. גם הממסד נותן את ההרגשה שכל אלה שהקימו את המדינה לפני 70 שנה הם בטח חתיארים שכבר אי אפשר לדבר איתם, או שאפשר לדבר איתם רק על זיכרונות. אבל לי, בעניין הזה, אין על מה להתלונן. מדי פעם צץ סופר או מחזאי שיודע לעשות את העבודה כמו שצריך."



מה שחשוב באמת, צילום: דלית פרי


"בפרינג' יש חדוות יצירה" 
  
זו העבודה הראשונה שלך עם תיאטרון "האינקובטור"

"כן, וזו גם הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את השם הזה. כשהם צלצלו אליי אני קצת צחקתי וחייכתי. חשבתי שמישהו מותח אותי עם השם הזה, 'תיאטרון האינקובטור'. כי זה לא הגיע אליי עדיין. בואי נאמר, כל אלה שהיו בתוך העניינים יותר ממני, במאים צעירים, שחקנים צעירים, כולם ידעו מה זה. אני לא ידעתי. ואז היה לי הכבוד בהיכרות הזאת, ולכן אני ממשיך איתם ומקווה שיהיה לזה המשך חוץ מהטרילוגיה."

כמי שמורגל יותר בעבודה עם התיאטראות הגדולים, במה שונה העבודה בתיאטרון פרינג', מבחינתך?

"בדרך כלל כשאנחנו מדברים על תיאטרון פרינג' אנחנו מדברים על התיאטרונים הקטנים, אבל בינתיים התיאטרונים הקטנים תפסו חזק מאוד גם בציבור, והתנועה הזו הפכה לדבר מאוד שגרתי ומאוד ידוע, ואנשים הולכים לזה, בין אם ב'צוותא' או בכל מקום אחר.

"פרינג' זה תיאטרון קטן, לא עם פואיה גדול, לא עם קבלת פנים, לא עם כל הניואנסים הקטנים של תיאטרון גדול. יותר נוח לעשות שם הצגות שיש להן אפשרות לתת ביטוי אחר, ואילו בתיאטרונים הגדולים יש ועדה ששוקלת מה כן, מה עולה, מה יפגע בקהל, מה לא יפגע בקהל, או במוסדות הידועים לנו, אז תיאטרון הפרינג' עוסק בדברים שהוא יכול להרשות לעצמו לעשות אותם. נוסף לזה, הוא נותן עבודה להמון אנשים. המון שחקנים שלא כל כך משתחלים לתיאטרונים הגדולים, כי כמה התיאטרונים הגדולים יכולים להכיל?

"ככה זה היה מאז ומתמיד, גם בארה"ב, שאותה אני מכיר, שם היה תיאטרון הברודווי, והאוף ברודווי, והאוף אוף ברודווי, וכל הדברים האלו היו ידועים כבר, וכאן זה תפס תנופה נהדרת, וזה מדהים לראות את האנשים באים לראות כל מיני הצגות יחיד, הצגות קטנות, הצגות שהן כמעט הצגות אישיות, וזה גורם לכך שיש לנו כל כך הרבה היצע, וזה נהדר.

"אצלי זה היה להפך. אני, עד שלב מסוים עבדתי רק בחלק מהתיאטרונים, אבל אחר כך המשכתי לתיאטרונים כמו תיאטרון באר שבע ותיאטרון חיפה, אבל דווקא בגדולים הייתה לי עדנה יפה מאוד, אם בתקופה של חנוך לוין, ואם בתקופה של בית ליסין שהתעוררה, ככה שפתאום, אחרי מה שנקרא עדנה אחרונה, פתאום אתה מופיע עם תיאטרון צעיר, וזה מדהים. כל הזמן אומרים, 'איך אתה עובד עם הצעירונים', אבל זה פשוט נהדר. קודם כל הם בלי האגו המחריד שמשתרש בתיאטרונים הגדולים, ששמה יש אגו שתופח, וכאן אתה פשוט מרגיש..."

חדוות יצירה

"קודם כל חדוות יצירה, וחדוות חיים, כי אתה עם צעירים, ואתה לא נכנס למין נוסטלגיות של מה היה, איך היה, מי היה. כאן יש חבר'ה צעירים, עושים עבודה, וזה מדהים וזה נחמד."



מה שחשוב באמת, צילום: פאל שחורי

לא עושה חשבון

איפה אתה מול השאלה שמעלה ההצגה על הפספוסים שאולי פספסנו בסיבוב החיים האחד שקיבלנו?

"אני אגיד לך את האמת, אני בדרך כלל לא נותן דין וחשבון על העבר שלי. הפספוסים שלי אולי באים קצת ממקור אחר, אבל אין לי את הדבר הזה. אני חי כמו שאני חי, יש לי את הקו ההמשכי מאז שהייתי צעיר על הבמה ועד היום, אני לא מרגיש שאני צריך להתנצל על מה שנקרא, שינויי הגיל. אני חושב שאם הייתי צריך לחזור חזרה על טייק וואן, לא הייתי בוחר אחרת.
"לכן אני עדיין רץ ובועט ואוהב את העבודה. אחרת הייתי באיזשהו שלב מתחיל לשקוע. יש כאלה שלא רוצים לשקוע, אז הם מנסים, אבל אצלי זה לא זה. אני ממשיך, לא כי אמרתי, 'אוקי נדפקתי, התחלתי עם המקצוע הזה ונמשיך אותו'. זה לא זה. בכלל לא. נהפוך הוא."

מה חלמת להיות כשהיית קטן?

"או... חלמתי. אל תשכחי שאני, עד גיל גדול, כבר הייתי בכל מיני דברים אחרים. הייתי ספורטאי, הייתי רץ למרחקים, אהבתי מוזיקה, אהבתי לשיר, אהבתי פה, אהבתי שם. היו לי חלומות אולי להיות פעם משהו בצבא, אבל אחר כך איפה שהוא זה התחלק והכול הפך להיות כצנינים, והדבר הזה הפך להיות הגורם היחידי שעליו הטלתי את כל יהבי."

ושם אין איזה פספוס, מבחינתך?

"לא, לא, לא. איך אומרים, לכל דבר יש את הגיל שלו. אני לא יכולתי לרוץ ולהתעמל ולהיות ספורטאי עד הגיל הזה, טפו טפו. קחי בחשבון שאני בגיל 86. לכן אני אומר, אם הייתי כן קצת ממלא אחר הרצונות שלי בגיל 25 ואילך, לא הייתי ממשיך עם זה הלאה, כי זה היה בלתי אפשרי, וזה היופי של זה. זאת לא הייתה, אגב, הסיבה. לא שעשיתי חשבון. לא לקחתי נייר ועיפרון ואמרתי, עד איזה גיל זה עובד ועד איזה גיל זה עובד. לא זה היה השיקול דעת, אלא הרצון שפתאום הפך לי, מכל הדברים, לתיאטרון, להצחקות, ללהציג כל מיני דברים, לשחק כל מיני דברים. זה היה יחד עם ההתפתחות שלי. זה לא שפתאום זה התחיל אחרי כמה זמן. זה היה מאז ומתמיד, אבל זה השתנה למשהו מקצועי יותר מאוחר, כשנכנסתי ללהקת הנח"ל, ומשם הלאה והלאה והלאה." 
 


מה שחשוב באמת, צילום: דלית פרי


"הבהלה לזהב השתלטה עלינו"
 
איך אתה מתבונן על התיאטרון של היום מהפרספקטיבה שלך?

"יש לי פה ושם אכזבות. לא אכזבות, כי בתוך עמי אני יושב, וזה השתנה בכל העולם, אבל יש כמה אכזבות שאני מכיר במסחריות. היום עושים הצגה כדי להרוויח כסף, כי הצגה צריכה להרוויח כסף בסופו של דבר, אבל הבהלה לזהב, היום, היא בראש מעייננו."

ואיזה מחיר אנחנו משלמים על כך?

"אנחנו משלמים בזה שהילדים מתפתחים, ולא מגיעים לאיזו שהיא בגרות מקצועית, אלא הכול חטוף ואכול, כי מי שלא מצליח להגיע לחטוף ואכול, נשאר בלי. זהו. הכול צריך לצוף. מאז ומתמיד צריך היה לצוף, אבל לצוף בכבוד, והיום זה הפך למין, את יודעת, מספרים. אני לא חושב שאותה חדוות יצירה יש כמו אז, ואני יודע שבדחילו ורחימו היו נכנסים לכל הצגה ולכל דבר שהיינו צריכים להופיע בו, והיום הקלות שישנה מסביב, גם בטלוויזיה וגם בתיאטרון...

"אם כי התיאטרון שלנו היום בארץ הוא הרבה יותר טוב מהבחינה של שחקנים, של מחזאות מקורית, לאין ערוך ממה שהיה פעם. זה אותו דבר גם בתסריטים בקולנוע. אני לא מדבר על הפן הזה של ההתפתחות, כי התפתחות יש לנו, כי יש לנו ראי. יש לנו את אמריקה, יש לנו את אירופה, ואנחנו קולטים מכל העולם, ולא כולם קופאים על שמריהם, ואנחנו יודעים ללמוד טוב ממה שקורה מסביב. ויש לנו יצירה קולנועית נהדרת, וגם תיאטרלית. אם אני מנסה לחשוב על ההצגות שהוצגו שנה שעברה והיו מועמדות לאוסקרים הישראלים, זה היה פשוט חומרים מדהימים, וגם שחקנים מדהימים. אבל יחד עם זה, יש את ההצפה המשונה, שכולם עושים יותר ממה שאולי רצוי."


גבי עמרני, צילום: דדי אליאס

מה הדבר הבא שעל הפרק, מבחינתך? יש עוד תכניות לעתיד עם "האינקובטור"?

"בינתיים לא, אבל אני מקווה שיהיו. בינתיים אני נכנס לכל מיני דברים אחרים, אני עכשיו ב'הבימה' במחזה חדש של רוני פינקוביץ', וזה כל מה שאני יכול לספר בינתיים."
 
 
ההצגה תעלה ביום שלישי, 14 בנובמבר ב-21:00 בתיאטרון צוותא בתל אביב (להזמנות: 03-6950156/7), וביום שני, 20 בנובמבר ב-20:30 בבית מזי"א בירושלים (להזמנות: 02-6513663). להזמנת כרטיסים באתר התיאטרון