פשוט, צנוע וטוב
 
זו היתה הערת שוליים, לכאורה מצמוץ בין שלל מרכיבי הפאזל שהתרקם לכדי תמונה גדולה ששמה: מוני מושונוב. כדי לפענח את סוד הקסם של ערב היחיד של מוני מושונוב, צריך אולי להיעצר לרגע על אותה אמירה שנשלפה, לכאורה אגב אורחא, בנוגע למקורותיו הבולגריים. משפט קצרצר - "בשבילנו, הבולגרים, האחרים תמיד יותר טובים" – שאיכשהו, בו טמון הקסם.

מוני מושונוב על הבמה כמעט 50 שנה. זה לא מעט. ברובו המוחלט של הזמן, מושונוב התבלט כשחקן קבוצתי מצטיין, תמיד מוקף כהלכה, מעין קשר מרכזי שמקשר בין חוליית ההגנה לחוליית ההתקפה.

בגיל 65 עם אינספור קבלות באמתחת, הוא מרשה לעצמו סופסוף לעלות על הבמה בפעם הראשונה לבד, בלי שחקני חיזוק, בלי אביזרים טכניים או איפור, נטול גימיקים וחף ממניירות או ציניות – ככה, פשוט, צנוע וטוב.

מפגש מושונוב, צילום: דור שרון


אינטימי, חשוף וקרוב

חמוש בפסנתרן, נדב רובינשטיין, שמספק במקביל משענת, רשת הגנה וקולות שניים, אבל בפירוש לבד, מושונוב מסתכל אחורה בחיוך ופורט בפני הקהל את חייו לנקודות ציון משמעותיות בדרכו, שאיכשהו משרטטות הוויה כלל-ישראלית. הילדות והנעורים ברמלה, הדמויות בשוק רמלה שחיקה כנער והפכו מאוחר יותר לחלק בלתי נפרד מהרפרטואר הפרטי שלו ומהלקסיקון שלנו, החברים שהולכים איתו מימי צוות הווי סיני ועד בכלל ואז התיאטרון ו"זהו זה" והרומנייה הפרטית שלו, סנדרה שדה, "יוליה" שגם אחרי כל השנים ביחד עושה הרושם שהיא עדיין עוגן ומנוע ורשת הצלה -  כל אלה שם.

וגם אחרים כמו אריק איינשטיין, חבר נערץ שאיננו עוד ואורי זוהר ופופיק ארנון ושירים אהובים שהם חלק מפסקול נפש שמוסיפים גוון אינטימי, חשוף וקרוב אל האיש שעל הבמה ומאחורי המיקרופון.

אז נכון, מושונוב לא זמר גדול ויש מן האתגר הלא מבוטל בלבצע את "שער הרחמים" של מאיר בנאי על במת צוותא – הוא הראשון להודות - אבל אם מקשיבים היטב, דרך בחירת השיר הוא אומר משהו על עצמו וזה קשור לחלומות, להכרת הדרך, לבגרות, לחמלה. 

אבני דרך בתרבות הישראלית
 
יש רגע בערב היחיד שבו הוא מרפרף בדיוק מדוקדק על חבורת "זהו זה": גידי גוב הדייקן, דובל'ה גליקמן אלוף העולם בפואנטות שחי בכמה עולמות בו זמנית, בראבא שמעופף גם הוא בספירות אחרות ואבי קושניר הצעיר שבחבורה. קשה שלא להריץ בראש מחשבה על הזכות להיות חלק מהדבר הזה, שהחל לדידם של כל הנוגעים בדבר כהפקת קיץ על תקן של "השלמת הכנסה" לשכר הזעום בתיאטרון, נמשך 21 שנה של שידורים חיים והפך לאבן דרך בתולדות התרבות הישראלית. קשה בו זמנית שלא להעריץ את הצניעות שהיתה ועודנה.

מושונוב מכניס את הקהל אל מאחורי הקלעים של המקצוע מנקודת מבטו וזה קורע מצחוק אבל גם נוגע ללב. הוא מספר על התמודדות מופרכת לחלוטין שלו כשחקן מתחיל עם קומדיה טראגית של טעויות במהלך פרמיירה של "רומיאו ויוליה" עם בראבא שחיבל בלי להתכוון ברצף ההצגה ואז עובר לאנקדוטה לא פחות מצחיקה מתוך צילומי הסרט "חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי ויש גם את הסיפור על נאום הגסויות בבולגרית של אריק איינשטיין בסרט "כבלים" של צבי שיסל שמקשה על המשך נשימה סדירה.

הוא מחזיר אותנו ברכבת מהירה אל העבר עם דמויות פנומנליות כמו אבו-חומוס והבאבא בובה ואל ימי התום של מלחמת המפרץ בהם באמת האמנו שבעזרת ניילונים וסלוטייפ ננצח את הטילים.

מפגש מושונוב, תמונת יחסי ציבור


זהו ערב של כיף לא מעונב, לא מהוקצע מדי, קופצני לאללה וישראלי כמו ערב חברים אינטימי ונינוח במפגש הסטייק. איכשהו הפינאלה עם "תוצרת הארץ" של נתן אלתרמן ואריק איינשטיין היא הסיכום האולטימטיבי למופע שמצליח בדרכו לעורר אהבה וכבוד וחיבה וקנאה לתוצרת הארץ.



מוני מושונוב, "מפגש מושונוב". ברחבי הארץ