מחול - הגר בן אשר: פורצת גבולות

בתזמון מושלם עם צאת סרטה השני "הפורצת", רושמת בן אשר פריצה לזירה הבינלאומית עם שני פרויקטים מסקרנים, בארה"ב ובאירופה

אם לא הייתי רואה זאת במו עיניי ושומע במו אוזניי אולי לא הייתי מאמין. "את כל כך יפה, ממש ג'וליה רוברטס", אמרה לה אישה אחת כשעלינו במעלית לעבר המקום בו ערכנו את שיחתנו. הגר בן אשר חייכה בביישנות למשמע הדברים והודתה בשקט.

"אין מה לעשות", היא אומרת לי אחר כך - ספק בטרוניה, ספק בהשלמה, "זה הולך איתי כבר הרבה זמן". תרצה או לא, זה כבר סמל מסחרי שילווה אותה מן הסתם עוד תקופה.

חבלי לידה ארוכים

בדיוק לפני עשור ניצל הבמאי יובל גרנות את הדמיון שלה לרוברטס בסרט אותו ביים, בכיכובה, "ג'וליה מיה". מאז היו לה עוד כמה פאזות משחק בקולנוע ובטלוויזיה בצד עבודות בימוי של סרטים קצרים ב"קמרה אובסקורה", שם למדה.

ואז הגיע "הנותנת", הפיצ'ר הראשון שלה כבמאית, בו גם שיחקה בתפקיד הראשי. הסרט המעולה הזה עלה למסכים ב-2012 ועורר הרבה רעש בשל נושאו - אם חד-הורית שנוהגת לשכב עם הרבה גברים - ולא פחות בגלל סצנות הסקס המאוד ריאליסטיות-חשופות שלה עם הפרטנרים שלה בסרט, שהכיל.

ידוע שיצירת קולנוע היא ריצה למרחקים ארוכים, אבל חשבת שיעברו כחמש שנים עד שיצא סרטך הבא, "הפורצת"?

"הסטרוקטורה של עשיית סרט, ועוד כזה שהוא קופרודוקציה (עם חברות הפקה מגרמניה וצרפת), מייצרת שלוש שנות המתנה, לא משנה מה. שלא לדבר על זה שכאשר הסרט מוכן צריך להמתין למסכים. אז אתה יושב ומחכה. סיימתי אותו כבר לפני יותר משנה אבל היו לו חבלי לידה מאוד ארוכים בהפצה.

הפורצת, צילום: אוריאל סיני

"ולמה בכל זאת כל כך הרבה זמן? כי לוקח זמן לגוף ללמוד איך לכתוב תסריט יותר מהר. עברתי תהליך עם הכתיבה והיום זה כבר הולך לי הרבה יותר מהר ואני עובדת על כמה דברים במקביל. אבל נכון, עבודה על פרויקט זה תהליך מתמשך שבאיזשהו רגע הופך לעיוורון שמנטרל את הזעקה שלך ואת הצורך שלך לספר איזשהו סיפור. שלוש שנים אחרי שהתחלת לכתוב משהו, לא בהכרח אתה עדיין רוצה לספר אותו - זה מה שקשה. אני רואה גם אצל חברים, שקשה מאוד לבמאים בארץ. ולכן אני ממש שמחה על התפנית שמתרחשת עכשיו בחיים שלי ושאני מנסה לייצר אותה".

לא הייתה לך רתיעה או חשש להמשיך ליצור ולהיות בקו האש בגלל התגובות, או חלק מהן, על "הנותנת"?

"הסרט גרף תגובות מאוד קוטביות, אבל אני לא נמצאת עמוק בתוך ה'מה אומר העולם'. מאוד קשה לעשות סרטים מתוך פרספקטיבה של מה הוא והוא והוא אמרו. אני רוצה להמשיך ולעשות, ולקוות לטוב ולקוות להשתפר ולהשתחרר בעבודה".

לאתגר את הקונצנזוס

ב"הפורצת" אלכס (ליהי קורנובסקי) בת ה-17 נותרת לבדה שבורת לב לאחר שאמה נוטשת את דירתן בערד מבלי לומר מילה ומותירה מאחוריה חובות וסיפור לא פתור. אלכס מחלקת את זמנה בעבודות מזדמנות בספא של מלונות ים המלח ובגן החיות בעין גדי, שם מסתובבת בכלובה צ'יטה יפהפייה שהיא מתחברת אליה.

כשאלכס שבה לדירתה היא מגלה שפרצו אליו ורוקנו אותו מהמעט שהיה שם. מתוך אינסטינקט של הישרדות היא מחליטה לפרוץ לבתים של אחרים ולהשיג כסף למימון מציאות החיים המורכבת אליה נקלעה שלא מבחירה.

מפגשים ואינטראקציות עם אנשים שונים הנוכחים בחייה וכאלה שנכנסים אליהם, בהם גיאולוג גרמני נאה (רונלד זרפלד) שבא לעבוד באזור, מסמנים איזו תקווה לשינוי. אלכס נואשת למצוא אהבה, שאולי תחליף את אהבת האם, אותה איבדה.

באופן מפתיע, ואולי לא, אלכס ותמר (גיבורת "הנותנת") מאוד דומות זו לזו.

"אני שמחה שאתה אומר את זה. כי לא אחת רואים נשים כאלה בסרטים כחלשות ומסכנות, ואני באמת לא רואה את זה כך. שתיהן נלחמות על החיים שלהן ועל הזכות שלהן לעשות מה שהן רוצות. גם הדמות ב'הפורצת' מחפשת לאתגר את הקונצנזוסים החברתיים, של ילדה מהי ונערה מהי. היא נאבקת נגד הגורל שלה, שהיא לא צריכה להיות הקורבן שלו בגלל נסיבות החיים שלה, הכלכליות או האישיות".

סיפרת שנקודת המוצא לכתיבת התסריט הייתה פרק חיים בצעירותך בו נהגת להתנסות בגניבות, קטנות כגדולות, סוג של קלפטומניה כזו.

"כן. לגנוב כמובן זה אסור, אבל אני חושבת שיש משהו משעשע ומרגש בלעשות דברים אסורים. וכשסיפרתי את זה, הרבה אנשים סיפרו לי שגם הם היו שם ושהם אוהבים להתגאות בגניבות שלהם ובדברים האסורים שהם עשו. איכשהו יש בזה איזה סיכון שמעורר ריגוש. לא רק מים גנובים ימתקו, גם דברים אחרים".

ומה החיבור שלך ללוקיישן הזה של המדבר, המתחם שבין ערד לים המלח? הוא רחוק מאוד מאזור הנוחות שלך.

"נכון, אבל כל כך יפה שם. ידעתי שזה יהיה סרט מדברי, עם אסתטיקה שמספרת איזשהו דמדום ואבדון. יש שם משהו מינימליסטי, קצת חסר גבולות, קצת חסר מקום. ערד ספציפית היא מקום מאוד מיוחד, עם ארכיטקטורות מרהיבות בצד עוני מאוד קשה ואינטגרציה מאוד מוזרה - וזה מעניין כי מצד אחד הוא דל, אבל יש את המדבר. וזה מאוד דומה בתחושה שלי לאופי של הגיבורה".

הפורצת, צילום: אוריאל סיני

אהבה ממבט ראשון

הבחירה בליהי קורנובסקי (שהייתה מועמד לפרס אופיר על תפקידה זה) לא ממש מובנת מאליה. היא עושה אצלך תפקיד מאוד בוגר ובשל, למרות שהייתה מזוהה לא אחת עם פרויקטים שמיועדים לצעירים.

"ליהי היא טיפוס מאוד מיוחד. אני חושבת שיש בה משהו אקס-טריטוריאלי, ולא רק בגלל יופייה. יש בה משהו חסר מאמץ היא לא צריכה לעשות כלום. יש לה יכולות שאני חושבת שיש רק לשחקנים מאוד גדולים: לנטרל הכל ולהיות מה שהרגע דורש ממנה להיות. ועל אף גילה הצעיר (24) והמבלבל, במקום של המשחק היא בבית. זה המקום שלה להיות בו.

"אני באמת רואה בה כישרון חד-פעמי ולא הרגשתי שיש איתה סכנה. הרגשתי שאצטרך להחזיק אותה מאוד קצר, שזה אף פעם לא תענוג גדול. כי היא לא אוהבת שאומרים לה מה לעשות והיא לא זו שמגבילים אותה. היא צריכה להיות בשליטה. ומצד שני, גם הכל הפוך. אז זה היה ללכת איתה על איזה קו דק. היא אדם מאוד מעניין".

היא הייתה הבחירה הראשונה שלך או שעשית אודישנים להרבה בנות?

"היו המון. כשמחפשים מישהי מגיל 16 ועד 25, יש המון בקבוצת הגיל הזו. ילדות נהדרות, בנות מדהימות. אבל היה את הרגע הזה שבו מתרחש הקסם כשהיא נכנסה לחדר, כמו במיטב הקלישאות. היא נכנסה לחדר, הסתכלתי על חמוטל המלהקת, והבנו שנגמר הסיפור. זה היה רגע מאוד מרגש. היא באה חצי יודעת בעל פה את הטקסט, חסרת אחריות לחלוטין. עשתה טובה שבאה, באיזה מין מצב רוח כזה, אחרי שרבה עם החבר שהיה לה אז. לא היה לה את זה, אבל בכל זאת זו הייתה אהבה ממבט ראשון. והיא סיפקה את הסחורה בגדול. אין בסרט מסך בלעדיה, למעט כמה צילומי אווירה".

הפורצת, צילום: אוריאל סיני

סנדי בר משחקת בסרט את אמה של אלכס. יש לי תחושה שצילמת אותה יותר ממה שרואים בסרט.

"האמת, הייתה לה סצנה נהדרת איתה בתחילת הסרט. אני לא מאוהבת בחומר גלם שלי בדרך כלל אבל זו ספציפית הייתה סצנה נפלאה. היא מגרשת בה מהבית את האהוב שלה, ספר, כי היא צריכה לנסוע. זו הייתה סצנה מאוד ארוכה ומעניינת, אבל האופן שבה היא הייתה אמורה להיות משולבת, בפתיחה, פשוט הרג את הסרט".

האם ליהקת את רונלד זרפלד כחלק מה"התחייבות" לחברה הגרמנית שהשתתפה בהפקה, או שאין קשר? מה היה תפקיד הגרמנים בסרט?

"כל הפוסט-פרודקשן היה עליהם. במקרה הזה לא הייתי חייבת לבחור בו, אבל ראיתי אותו כמה שנים לפני כן ב'ברברה' (סרטו של כריסטיאן פצולד מ-2012), ואז החלטתי לכתוב את התפקיד הזה בשבילו. שלחתי לו את התסריט והוא אהב אותו והסכים לבוא. רונלד הוא יהודה לוי הגרמני, שחקן בקנה מידה כזה שלא יכול ללכת ברחוב בגרמניה".

יש לסרט עוד גיבורה, הצ'יטה.

"כן. אי אפשר להביא חיות בר לארץ, אז צילמנו את הפנים של הכלוב בגרמניה, בנינו אותו שם. גן החיות אותו צילמנו נמצא ביוטבתה. יש שם צ'יטה אבל לא כזו שאפשר להתקרב אליה.

"היו שלושה ימי צילום עם הצ'יטה, ובימים הראשון והשני ליהי והיא תקשרו מאוד יפה. אבל ביום השלישי כשהייתי מאחורי המוניטור וצילמנו קטע שבו ליהי מוציאה אותה מהכלוב, היא הייתה צריכה למשוך אותה ובאה ללטף לה את הראש, והצ'יטה פתחה פה ועמדה לנגוס לה את האצבע. ליהי כל כך נבהלה, מן הסתם, ומרגע זה מערכת היחסים ביניהן התחילה להתדרדר. הסיקוונס האחרון שאותו היה צריך לצלם איתן כבר היה יותר מסובך".

הפורצת, צילום: אוריאל סיני

הדרך מקאן

בן אשר (38) מכירה היטב את הזירה הבינלאומית. סרטה הקצר "משעולים" (2007), מעין קדימון ל"הנותנת", הוקרן בפסטיבל קאן בקטגוריית סרטי הסטודנטים ובזכותו הוענקה לה מלגה לכתיבת תסריט בפריז. הוא גם זכה בפרס הסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל סטוקהולם והוקרן בפסטיבלים בינלאומיים נוספים.

זה מעט פשטני, אבל אפשר להגדיר את בן אשר עד עתה כיוצרת ארט-האוס שעבודותיה פונות לפסטיבלים בינלאומיים (וגם למקומיים) הרבה יותר מאשר לקהל הקולנוע המיינסטרימי-בידורי בארץ.

על כך מגיבה בן אשר: "אתה פוגש אותי ברגע בחיים שבו חזרתי משלושה חודשים באל.איי וזה שינה הרבה דברים בתפישה שלי. התסריט לפיצ'ר הבא שלי, 'המלחמה תמה' - סרט המתרחש בפולין שאחרי מלחמת העולם השנייה ועוסק בפרשת הישרדות של ילדה קטנה וגבר מבוגר - יהיה סיפור בכיוון מאוד שונה. זו דרמה בעלת רקע היסטורי עם התחלה-אמצע-סוף, מאוד ממולח, מאוד חד, אולי אפילו סוחף ונוכח. לחוויה שעברתי בעבודה באמריקה גם הייתה העוצמה הזו, ואני מסיימת כעת לערוך את הפרויקט הזה".

היא מדברת על Dead Women Walking"", סדרת רשת בת עשרה פרקים, בני עשר דקות כל אחד, שבמרכז כל אחד מהם אישה שנגזר עליה גזר דין מוות והיא עומדת להיות מוצאת להורג.

בן אשר הגיעה לזה בעקבות מפגש עם המלהקת לבנה חכים, שחיברה אותה לחברה צרפתית-אמריקאית בשם "בלק פילס", המפיקה סדרות רשת. והרעיון שהציעה להם בן אשר התקבל, ולא רק זאת.

"גם פיצ'ר הולך להתהוות מזה", היא מגלה. "בסוף החודש יש לנו התכנסות לקראת הגרסה הפיצ'ראית. זה פרויקט מאוד רגשי שיש בו דרמה מובנית, כי הוא עוסק בנשים שנמצאות שעה וחצי או שלוש או 24 שעות לפני הוצאתן להורג. לי זה היה משהו מאוד חזק לעשות, משהו שהסיפור שלו קודם לכל. נעשתה כאן עבודה חזקה מאוד עם השחקנים ועם הצלם הנהדר. הכל היה מאוד מרתק ומרגש לי".

הגר בן אשר, צילום: עמית יסעור

וזה כוונן אותך למצב רוח יצירתי מסחרי יותר?

"זה התחיל כבר לפני, כי בשנים האחרונות לי, כצופה, כבר אין יותר קיבולת כמו שהייתה לי פעם לגבי ארט-האוס. אני חושבת שהעולם משתנה בצריכת התוכן שלו ואני משתנה יחד איתו בגישה של להבין מה זה זמן מסך".

ואת לא מרגישה שזה מסרס אותך אמנותית?

"ההיפך הגמור. אני יכולה לומר שהסדרה הזו היא פרויקט מאוד מסעיר, שונה מאוד מ'הפורצת' או מ'הנותנת' ומהליניאריות של הדברים שעשיתי עד היום. זה לא סותר אצלי בהוויה הפנימית את האהבה לסרטים שעשיתי ולעולם הזה שחי את השפה הקולנועית הזו. זה לא ילך ממני לעולם, לא יעבור לי לעולם. זה משהו שקשור לשורשים שלי, לתשוקה שלי ולאינטלקט שלי. אבל אני זזה עם התפישה של העולם לגבי מהו תוכן. אני חושבת שכבר 'הפורצת' הוא איזה שלב ביניים. לא מנוטרל סיפור, לא מנוטרל דרמה, לא פרטי לחלוטין. הוא כבר ניסיון לקפוץ שלב אחד קדימה".

נוח לך בפאזה של יוצרת ישראלית שפועלת בזירה הבינלאומית?

"הייתה לי חוויה מאוד טובה וחזקה בארצות הברית. אהבתי את איך שהשיחה שם מתנהלת, והיא מאוד שונה מזו שבזירה האירופית. מאוד ברור מי מביא את הכסף ומה מקומך שם. יש משהו מאוד מהנה בכך שמצד אחד כבמאי אתה אלוהים ויעשו הכל כדי שמה שאתה אומר יבוצע - אלא שמחר יכולים לפטר אותך. יש משהו במתח הזה שאני מבינה אותו ויודעת איך לנוע בתוכו. הוא דווקא נתן לי הרבה חופש עשייה, כי לא התעסקתי בשטויות. ויש משהו במסגרת הזאת שהוא משחרר, באופן מוזר".

ומה מצבו של הפרויקט האירופי?

"המלחמה תמה' זה פרויקט שאני כתבתי והולכתי. זה אמנם תסריט מוזמן עם במאית מוזמנת, אבל הוא כל כולו שלי. אני כעת בהליך ליהוק ולוקיישנים שלו, אז אני הרבה על הקו ורשה-תל אביב ומסיירת בכל ההיסטוריה הפולנית המשפחתית שלי. בכל המקומות בהם כולם מתו - כבר הייתי. לגבי לוס-אנג'לס הפרויקט עומד להסתיים תיכף, אבל אני מאוד מקווה לעשות איתם עוד אחד. יש כבר דיבור על זה, כי היה לי ממש כיף וגם להם".

בניתוח לאחור, אותה גיחה ראשונה שלך לקאן עם "משעולים" היא זו שגילתה לך שיש עולם שכדאי לנסות ליצור גם בו?

"כן. אבל אני חושבת שעם הזמן למדתי שקולנוע זה מדיום ששואף לפגוש קהל. גם בקאן יש פחות ופחות ארט-האוס. אני חושבת שהבנתי, בין אם במודע או לא, שאני צריכה לצאת החוצה גם, כי קולנוע מהסוג שעשיתי מוגבל ומספר אנשים מצומצם יבוא לצרוך אותו".

דווקא בארץ יש נישה רחבה יחסית של קהל שאוהב קולנוע אמנותי.

"יש פה קהל מעולה, ביחס להרבה מקומות בעולם שאני נמצאת בהם. וגם יש פה תוצרת קולנועית מעולה. ויש פה קהל גם לקולנוע ישראלי. קומדיות וסרטי צבא אלה דברים נהדרים שמביאים קהל, ואין דבר יותר יפה מזה".

עד כמה בן זוגך שחר סגל (איש קולנוע, היום בעיקר במאי פרסומות, ומסעדן) מעורב בקריירה שלך? יש מצב לפרויקט משותף?

"אנחנו כל כך מעורבים זה בחייו של זה, גם כי החיים שלו נורא מעניינים אותי וגם כי החיים שלי מאוד מעניינים אותו. אני לא חושבת שיש משהו שיוצא ממני או ממנו, שלא מכיל את הצד השני. הוא בן השיחה הכי טוב שיש לי. אנחנו מאוד טובים זה לזה בחיים ובמקצועות של החיים. זה מעניין כי אנחנו באים מאסכולות שונות ומשיחה פנימית אחרת, אבל בסוף שחר, בין אם ביצירת פרסומות ובין אם במסעדות, הוא בעיקר אוהב לעשות ולחוות את החיים, וגם אני ככה, אז המפגש בינינו טוב, כיפי, חזק ומחזק. יש הרבה עניין וחיים בבית, כי שנינו כל הזמן מביאים דברים לשולחן. את הצד הקולינרי הוא מביא, אני לא מבשלת כלום".

אני לא יכול לסיים ראיון איתך בלי לקבל ממך אינפוט על הנושא הלוהט עכשיו של ההטרדות המיניות. אציע לך עוגן: בשיח לא נשמעים כמעט נשים שלא הוטרדו וגברים שלא הטרידו.

"אני מנסה לא לדבר על זה, כי זה לא מתפקידי לדבר על אנשים אחרים. אני לא שמה את עצמי בנעליה של אישה שהוטרדה וצריכה לצעוק את צעקתה. ואני לא שמה את עצמי בנעליים של גבר שהטריד וטוען שהוא לא הטריד. אני כן יכולה לומר ששני צדדים פוגשים אותי פה. האחד, השאיפה שלי שהאמת תצא לאור תמיד, אל מול תחושה של מצוקה שהעולם הפך להיות פגאני ולא זהיר.

"אני מרגישה שהאנושות יצרה את הדבר הזה שנקרא חוק ומשפט בשביל שיהיה סדר באנושות, שתהיה שמירה על כל אדם. הפייסבוק והתקשורת והעולם שאנחנו חיים בו היום - מזמנים הריסה של חיים של אנשים בלי המסננת של המשפט. וזאת אחרי שהאנושות הגדירה את המשפט כמי שקובע מי אשם ומי לא אשם, אבל בכל זאת מתקיים איזשהו ציד מכשפות.

"הגבולות של הדבר הזה מאוד דקים כי כן, האמת צריכה לצאת לאור, אבל יש דרכים שבהן זה אמור לקרות. מה שעוד קשה לי בכל הדבר הזה הוא שיש גישה שאומרת שנשים לא אחראיות על מעשיהן. למשל, הוא אמר לי תבואי אליי הביתה. ואני חושבת שהחינוך הפוליטי שצריך להתרחש הוא שהאישה תגיד לא רוצה ולא תלך איתו".

הגר בן אשר ב"הנותנת", צילום: עמית יסעור

כששוחחנו על "הנותנת" דיברת איתי על שני הצדדים של הקורבן והמקרבן, שלעיתים מתהפכים או מתפקדים כשני צדדים של אותה מטבע.

"'הנותנת' מחפש את המקום האמביוולנטי הזה שאומר: אני מנצלת ומנוצלת בה בעת. והדבר הזה שנקרא כלכלת המין הוא משהו ששני הצדדים מעורבים בו. ואני מעדיפה להביט באישה לא כיצור חלש וחסר הכרעה. אבל זו דעתי ואני חושבת ש'הנותנת', לצורך העניין, ספג הרבה ביקורת גם בגלל זה, בצד הרבה אהבה וחיבוק. כי הוא אמביוולנטי וכי אני עצמי לא יודעת לומר מה התפקיד של המיניות הנשית שלי בתוך החיים שלי. אני מאמינה שיש בה את שני הצדדים של המטבע".