זכרונות מודחקים

דווקא בימים האלה, כאשר נראה שהמרחב האנושי מגלה עוד ועוד מקרים של ניצול ועוינות, של מחלוקות, ואפילו של קרעים חברתיים או משפחתיים, שלא לדבר על הפוליטיים, אפשר להתנחם באפשרות לגלות כי יש גם דרך אחרת. הסוד לגילוי הזה הוא הקשר האנושי, זה שלעתים קרובות מדי מסתתר מאחורי מוסכמות והרגלים, או אמונות תפלות.

הדרמה הקטנה ״מד״, מחזה ביכורים של אלדר עיני העולה עתה בתיאטרון תמונע, מספרת בתמציתיות נוגעת ללב איך צעיר חריג מוצא את הדרך להגיע ללבה של צעירה שעולמה הרגשי סגר עליה. הוא מאלץ אותה להיפתח אליו, ועל ידי כך גם להיפתח אל עצמה ולהתמודד עם השדים שלה, תוך מאבק עיקש למצוא בתוכה את המפתח לכלא הסוגר עליה, כשם שהוא מוצא את המפתח לכלא שלו.

במרכז העלילה של המחזה ניצבים לוסי, בת 19, שאמה מתה לפני שלושה חודשים, ובאותו לילה טוב וחלומות מדהימים נכנסה להריון מיחסי מין אקראיים. היא נותרת בחזקת מדיסון, בעלה של האם, פסיכולוג מבוגר שכופה עליה מהלך דרמטי בניגוד לרצונה, ובה בעת מחיה זכרונות מודחקים מהעבר.

יום אחד, בעודה מתבודדת בגינה ציבורית, מתוודע אליה מד - נער שברח ממוסד ל"ילדים מיוחדים" ומהמציאות של ״האנשים בלבן״ המעוררת בו חלחלה. בעוד לוסי מנסה להרחיק אותו מעליה, מד מתעקש להתחבר ולהתיידד, ובהדרגה מצליח ליצור עמה קשר חברי עמוק השובר את בדידותה, גורם לה להבין מה קרה בילדותה כאשר אמה התחתנה עם מדיסון ופותח בפניה אפשרויות חדשות. 


מד, צילום: מיטל אנלן

רגישות ואופטימיות

את ההצגה ביימה ברגישות ובתבונה מיקי מבורך, מתלמידותיה של נולה צ׳לטון. לא מעט בהשפעתה של זו, היא מיטיבה להטעים את המהלכים הרגשיים של שותפיה ליצירה הבימתית המיוחדת, שמתמקדת בסיפור האנושי, בחוויה האינטימית, ובמחוות הנכונות. את ההצגה מעטרות מוזיקה טובה של איתמר מירון, ותנועה בעיצובה של גל אייזנמן.

עומרי לוי מגלם את מד, וגם עיצב את הבמה היפה בסיועו של אמיר קסטרו, מעצב התאורה. לוי משחק את מד במחוות משחק גדולות, לכאורה מוגזמות, שמבטאות נכון את העובדה שאנחנו בתיאטרון. עם זאת העיצוב אמין מאוד, עד כי לרגעים נדמה כי גם הוא מוגבל כמו מד, בדיבור, בכאב, בצחוק ובשעשועים שהוא גורר אליהם את לוסי.


מד, צילום: מיטל אנלן




תמרי שחר היא לוסי שהנוירוזה והפחד מעצבים בעוצמה את מכלול משחקה, וכאשר החומה שלה נפרצת, סדק אחר סדק, היא מיטיבה לגלות את הילדות הבודדה, את האושר שנגוז, ולבסוף את האמת הכואבת של עברה. בשיא משחקה היא מעצבת תמונת אושר מהקשר הרגשי והמעשי עם מד. יאיר נשר כמדיסון נוקשה ומאיים עד כי ברגע האמת הנשלף מעברו הוא מעצב יפה את חולשתו.

בסיכומה ״מד״ היא הצגה המתחברת לקהל באמצעות רגישותה של העלילה והאופטימיות הזורמת ממנה.

מד, צילום: מיטל אנלן