מחול - עולים השבוע: "קרב המינים" ועוד

אמה סטון כטניסאית בילי ג'ין קינג, ליאם ניסן כמארק פלט מפרשת ווטרגייט וז'אן-פייר בקרי בקומדיה צרפתית חדשה

"קרב המינים" (ארצות הברית, 2017)

דרמה. סרטם של ג'ונתן דייטון וולרי פאריס. פרק אוטוביוגרפי בחיים ובקריירה של הטניסאית בילי ג'ין קינג. בראשית שנות ה-70 מוזמנת קינג (אמה סטון) לטורניר טניס ולאחר שמתברר לה שהנשים המשתתפות בו מתוגמלות באופן מפלה מאוד לעומת הטניסאים הגברים, היא מנהיגה מרד שבמסגרתו הטניסאיות פורשות מהאירוע ומארגנות טורניר חלופי משלהן. תוך כדי ההכנות לטורניר, נרקם קשר רומנטי מהוסס בינה ובין הספרית שעיצבה את תסרוקתה מרילין (אנדראה ריסבורו), וההתרחשות הזו מכניסה אותה לסוג של קונפליקט. הרי עד עתה הייתה נשואה באושר ללארי (אוסטין סטוול). במקביל, הטניסאי האלוף בדימוס בובי ריגס (סטיב קארל) בן ה-55 מאתגר טניסאיות מהשורה הראשונה להתמודד מולו. הוא גובר על האלופה האוסטרלית מרגרט קורט (ג'סיקה מקנמי) וקינג, שתחילה לא רצתה להתמודד מולו, כועסת על הצהרותיו השוביניסטיות-סקסיסטיות ומחליטה שהגיע הזמן ללמדו לקח. המשחק ביניהם הפך ל"קרב המינים" בשדה המערכה בה קראו הנשים תיגר על הגברים. 121 דקות.

ראשית, שאפו גדול לאמה סטון על גילום דמותה של הטניסאית האגדית. ראינו אותה לא מזמן ב"לה לה לנד", וכאן היא עושה תפקיד שונה לחלוטין, ובגופה ובמדיה של הטניסאית הגדולה היא בכלל "לא דומה לעצמה". גם סטיב קארל עושה היטב, ובאופן קריקטוריסטי מוחצן ומוגזם, את תפקיד הטניסאי בפנסיה שהפך ליצן חצר, טיפוס ורבלי שלא מפסיק לפטפט על עליונות הגבר על מקום האישה במטבח ובמיטה. מבנה הסרט והתנהלותו מאוד ריאקציונריים ופונים למיינסטרים האמריקני, אך יחד עם זאת הוא לא מתחמק מעיסוק מעמיק לא רק במאבק הפמיניסטי שהיה בתקופת התעוררות משמעותית אז, אלא גם ביציאה מהארון שעדיין הייתה מאוד חריגה ובעייתית. כל אלה הובאו בדמותה המורכבת של בילי ג'ין קינג, שסטון מגלמת אותה באיפוק ובמינוריות הנכונים. גם שחזור שנות ה-70 מושקע ומדויק. ממליץ לצפות בסרט אף שלטעמי הוחמצה כאן הזדמנות לאמירה אמנותית חזקה הרבה יותר.

למועדי הקרנות

קרב המינים, תמונת יחסי ציבור

"האיש שהפיל את הבית הלבן" (ארצות הברית, 2017)

דרמה. סרטו של פיטר לנדסמן, המבוסס על ספרם של מארק פלט וג'ון די אוקונור. מארק פלט (ליאם ניסן) עבד ב-FBI כ-30 שנה. הוא היה מספר 2 בארגון, סגנו של ראש הארגון הכל יכול ג'ון (ג'יי) אדגר הובר. וכאשר זה הלך לעולמו באופן פתאומי, פלט היה בטוח שימנו אותו למחליפו. בכירי הממשל מטעמו של הנשיא ריצ'רד ניקסון מגששים אצלו בעדינות ולומדים לדעת שיש לו גישה לכל התיקים האישיים הרגישים שהיו להובר על אנשי ממשל, תקשורת ואחרים. ובכל זאת, ניקסון מחליט למנות לתפקיד את אחד מנאמניו. לא רק פלט מתאכזב קשות אלא גם רעייתו אודרי (דיאן ליין) שמרגישה כי הקריבה את חייה האישיים עם בעלה כדי שיגיע לעמדת ראש הארגון. ואז, ב-1972, פורצת פרשת ווטרגייט כשעיתונאי ה"וושינגטון פוסט" בוב וודוורד וקרל ברנשטיין מפרסמים את דבר פריצת אנשים מטעם המפלגה הרפובליקנית למטה המפלגה הדמוקרטית בווטרגייט, וושינגטון, והעניין מתחיל להיחקר ולעורר שערורייה גדולה. המקור בו נעזרים שני העיתונאים לפרסום המידע אודות הפריצה וזהות מבצעיה נקרא "גרון עמוק". פלט ממשיך לעבוד בארגון למרות שלא התמנה לראשו ומרגיש בחוסר שקט הולך וגובר סביבו. עם טוני גולדווין, ג'וש לוקאס, קייט וולש, טום סיזמור, ברוס גרינווד, נואה וויילי. 103 דקות.

הסרט הזה הוא בעצם קונטרה ליצירתו הקלאסית של אלן ג'יי פאקולה מ-1976 "כל אנשי הנשיא". שם הובא סיפור השתלשלותה של פרשת ווטרגייט שהתפוצצה ב-1972, דרך עיניהם של עיתונאי ה"וושינגטון פוסט" בוב וודוורד וקרל ברנשטיין, שחשפו את הפרשה, ושל בן ברדלי, העורך שלהם, שכינה את המקור החסוי ממנו הועברה אליהם האינפורמציה "גרון עמוק" (כן, כן, על שם סרט הפורנו הנודע שהוקרן אז בטיימס סקוור, ניו-יורק). ואילו ב"האיש שהפיל את הבית הלבן" אנחנו זוכים באינפוט מהצד השני, של המדליף, על אותה פרשה עצמה. הבמאי פיטר לנדסמן מגולל בעצם סיפור של עובד מדינה מסור (שבמקרה הוא מספר 2 ב-FBI) וחייו המקצועיים והאישיים עם רעייתו האלגנטית אך אוהבת הכבוד. האכזבה של שניהם מכך שפלט לא זכה להגיע לצמרת הארגון מקרינה על חייהם ובעצם גורמת לו לבצע מהלך שבכל שנותיו בארגון הוא לא העז לחשוב בכיוון, אף שהיה לו מידע על מקרים לא מעטים בהם אנשי ממשל ביצעו מעשים פליליים. זהו סרט פוליטי מעולה, עמוס מלל, דינמיקה של עבודת פקידי ממשל, ישיבות משרדי ממשלה ומפגשים חשאיים. יעניין יותר את מי שמכיר את הפרשה או רוצה ללמוד על יחסי הממשל עם השירותים החשאיים דאז. ליאם ניסן נכנס לעומק עורו של פלט והתוצאה מרשימה.

למועדי הקרנות

האיש שהפיל את הבית הלבן, תמונת יחסי ציבור

"סה לה וי!" (צרפת, 2017)

קומדיה.סרטם של אוליבייה נקש ואריק טולדנו. למקס (ז'אן-פייר בקרי) יש כאבי ראש לא קטנים. כמארגן חתונות מוביל עליו להשלים משימה מסובכת ומורכבת של הכנת אירוע מוזמן כזה בטירה ובסגנון המאה ה-17. אבל מה לעשות שלאדל (איי האיידרה), אשת הארגון שלו השואפת לזכות בקידום, יש פיוז קצר והיא מתעצבנת ומנבלת את הפה כשהקורבן העיקרי שלה הוא עמיתה לחברה, ג'יימס (ז'יל ללוש)? ומה לעשות שצלם החתונות הקבוע שלו גאי (ז'אן פול רוב) מקטר על כך שמאז שנכנסו מצלמות האייפונים לתמונה כבר אין עבודה לבעלי מקצוע מסוגו? ומה לעשות שהחתן הוא טיפוס קרצייתי ופרפקציוניסט שקשה לרצות אותו? ובכל זאת, האירוע נבנה בסוג של כאוס מאורגן, אבל גם כך כל מה שאמור לא לקרות – קורה. עם סוזן קלמנט, אלבן איוואנוב, הלן וינסנט, בנג'מין לברנה, ג'ודית שמלה, וויליאם לבגיל, קווין אזאיס. 117 דקות.

סרט אנסמבל נפלא, קומדיית מצבים מענגת. נקש וטולדנו בנו לעצמם מוניטין מצוינים בעיקר בזכות "מחוברים לחיים", ובפילמוגרפיה שלהם גם "סמבה", "כל כך קרובים", "ימים יפים" ועוד.נראה כי מפרויקט אחד למשנהו הם משדרגים אתהכתיבה, המיומנות בבימוי ובהדרכת השחקנים ובכלל בהרכבת עבודת קולנוע מלוטשת ומהוקצעת. זהו סרט של "יאללה בלגאן", של אנרכיה מטורפת קסומה. כמעט כל אחת מהדמויות הרבות היא בעלת אופי אחר, הבא לידי ביטוי בטקסטים, במימיקה ובאופן ההתנהגות בכלל. התזמון של הפאנצ'ים הקומיים, בלוויית מוזיקה תואמת, הוא דינמי, קצבי ומקיף את ההתרחשות הגדולה כולה. ובתוך כל ההמולה צצים להם גם רגעים סוריאליסטיים ורומנטיים מרגשים. בתמהיל הזה בולט משכמו ומעלה האיש שבתפקיד הראשי ז'אן-פייר בקרי, במשחקו הרגיש והאנושי ובנוכחותו הפגיעה והכובשת. אחלה קומדיה שבעולם.

למועדי הקרנות

סה לה וי, תמונת יחסי ציבור

לילות מנהטן (ארצות הברית, 2016)

דרמה-מתח. סרטו של בריאן דקובליס, אותו עיבד מרב המכר של קולין הריסון. פורטר (אדריאן ברודי) הוא עיתונאי בעל טור לענייני פלילים וצרות אחרות בניו-יורק. לשיטתו הוא מוכר "רצח, טרגדיה וכל דבר המשווע לאמת". בחייו הפרטיים הוא איש משפחה למופת, מסור לרעייתו המקסימה ליסה (ג'ניפר בילס), רופאה מנתחת, ולהם שני ילדים קטנים, בת ובן. אבל כאשר אישה יפה, קרוליין (איבון סטרהובסקי), פונה אליו באירוע חברתי ומבקשת ממנו לחקור את הרצח המסתורי של בעלה, הקולנוען סיימון (קמפבל סקוט), חייו מתהפכים. הוא נסחף איתה לרומן סוער ויצרי, שהולך ומסתבך ככל שהוא מגלה על היחסים המעוותים שהיו לה עם בעלה שנרצח בנסיבות לא ברורות. ישנן גם השלכות של העניין על הובס (סטיבן ברקוף) אחד האנשים המשפיעים והכוחניים בעיר. הכל מגיע לידי כך שילדיו של פורטר נפגעים על ידי אנשי הובס וגם העיתונאי מוצא עצמו מאוים על ידו. 113 דקות.

הסרט, שבנוי במתכונת הקלאסית של פילם-נואר, נפתח לא רע עם האווירה האפלולית בשדרות הפשע של ניו-יורק אותן פוקד הגיבור יום-יום; הווייס-אובר הציני שלו המתאר את מחשבותיו ומעשיו; והמוזיקה התואמת (של ג'ואל דוק) המלווה את העלילה. פורטר הוא אמנם עיתונאי, אבל פועל בדיוק כמו בלש פרטי וכשהוא פוגש במסיבת החברה הגבוהה בקרוליין הסקסית והמפתה, עולה בתודעה הרהור על פיתויו של וויליאם הארט על ידי קתלין טרנר ב"כחום הגוף" הקלאסי של לורנס קאסדן. אלא שבהמשך לא רק הגיבור מסתבך אלא גם הסרט. הנרטיב מאבד מהקוהרנטיות שלו ומושך לכיוונים סהרוריים שנראים לא לעניין ורק מסרבלים את העלילה והופכים אותה ללא אמינה. האחדות העניינית והגיבוש הרעיוני הולכים ומתפוגגים באופן עקביורצף האירועים לא עובד לטובת הסרט. אדריאן ברודי הוא שחקן מצוין, אבל התפניות בעלילה בחלק השני של המוצר לא מאפשרות גם לו לשפר אותה.

למועדי הקרנות

לילות מנהטן, תמונת יחסי ציבור