מחול - עדן בן זקן: עדיין לא סינדרלה

הזמרת הלכה לאיבוד על הבמה בהופעה לא מקצועית בהיכל מנורה מבטחים. וזו גם אשמת ההפקה

בואו נשים דברים על השולחן, או על הבמה. מעבר לרצון שלנו לפגוש זמר אהוב ולהיטים מוכרים בביצוע חי, על הבמה, אנחנו מצפים בהופעה גם לערך מוסף. אותה תוספת חיונית, מהותית ומשמעותית שתהפוך את השירים שאנו מכירים מהדיסק, מהרדיו ומשלל פלטפורמות הרשת, לריגוש חד-פעמי, מסעיר ומלהיב בהצגתם ובפרשנותם הבימתית.

לא שאני מצפה למשהו משלהב ומרחיק לכת משירים שמאוכלסים באהבות ובחלומות, במסיבות ובתענוגות, בבחורים ובחיזורים וגם בכאבי לב ובלבבות מרוסקים לרסיסים. ועדיין - רק על הבמה אפילו הבנאליה יכולה להפוך לריגוש, לדמעה, לצביטה בלב, או להבדיל, לקריאת "וואו" ולהתפעלות משתאה.

את אלה, למרבה הצער, לא מצאתי אצל עדן בן זקן, בגיחתה הראשונה (והנחפזת? תלוי את מי שואלים. את הקופה הרושמת, או את האמנות הנושמת) להיכל מנורה מבטחים, שכתבי חברה זריזים ראו בו סגירת מעגל עבורה, עם האודישן המנומר המפורסם ביותר בתולדות "אקס פקטור". ואני תוהה: סגירת מעגל עבור ילדונת בת 23 שעדיין לא סגרה שלוש שנות קריירה בימתית?

עדן בן זקן, צילום: יובל אראל

ישר לפסגה

מפיקים במוזיקת הפופ הים תיכוני נוטים לשגות ולחשב הישגי מכירות, של להיטים ואלבומים, כתווי תקן של איכות. ולא היא, על אף שהם משועבדים למירוץ המטורף אחרי נוכחות מתמדת במצעדי ההשמעה והרשתות החברתיות. להיטים נון-סטופ שמיתרגמים לשלושה אלבומים נמכרים בתוך פחות משלוש שנים ("מלכת השושנים", "תאמין לי" ו"לזאת שניצחה") אולי מייצרים צפיות והכנסות אבל לא אמנות. וגם את זה - לא מהנוכחות, אלא מהשנייה - לא תרבו למצוא אצל בן זקן. לא באשמתה בהכרח.

נכון, היא לא יוצרת. לא כותבת את שיריה. אבל יום אחד (אולי עם הניהול האמנותי הנכון) היא עוד עשויה להפתיע בכיוון זה, ולמצוא בתוכה רעיונות ומנגינות ואף להופכן לטיוטות וליצירות ראויות. בינתיים היא "שורפת" את מתנת אלוהים שקיבלה, חינניות אינטואיטיבית וחיוך כובש. יש לה קול ראוי אבל היא עדיין לא זמרת. לא במושגי במה. כרגע היא עדיין אחת, מוכשרת, ששרה שירים.

לא שלשירים שלה (כמה זה ביחד, 40 שירים בשלושה אלבומים? כמחצית מהם נכללו בהופעה) יש תוכן חורג ומשמעות הורגת, אבל גם פופ סתמי אפשר לעשות, בעיקר להציג, בדרכים יותר עדכניות. בטח בגילה הצעיר, והיא לא זמרת "כבדה" כמו אחרות בסביבה שמנסות למצוא אמנות ופרנסה. רק שצריך לעבוד על זה, אבל לא בהפקה הנוכחית של בן זקן.

השאיפה לכבוש פסגות כמה שיותר מהר ובגדול, מבלי להשתפשף בדרך אליהן, מעמידה את עדן בן זקן במרכזה של הפקה בימתית בלתי אפשרית כמעט. מצועצעת, ענקית וצעקנית. לכאורה, כזו שהולמת כוכבת ב"מעמדה", כזמרת וכאשת השנה. להלכה, כזאת שילדה בגילה יכולה ללכת בה לאיבוד, ובקלות.

במה רחבה עם לשון פורצת, ארוכה, "מצופה" בחיפוי לד מכל עבר, כולל צג בגודל סינמסקופי בירכתיים ועוד ריבועים תלויים מהתקרה. כדי לקצר את המרחק ולמלא באקשן את החלל, הם יישטפו באימאג'ים - שלהוציא קליפים מוכרים, שכבר צולמו לחלק מהשירים - יהיו חסרי פשר וקשר לשירים, לשירה ולמתרחש. רק מפני שצריך וידאו ארט. יהיו גם תמרות עשן, פירוטכניקה וקונפטי.

עדן בן זקן, צילום: עוזי ג'ורג'

לאותה מטרה, למלא את החלל ולהסמיך את האווירה, ימוקמו על הבמה תשעה נגנים, ארבעה נשפנים ושלושה זמרי ליווי, שלא ימושו ממקומם - להוציא נגן הגיטרה החשמלית נועם בורג, שייצמד אליה בשיר-שניים. כן יגיחו, לפרקים, כתריסר רקדנים, בתלבושות שחלקן מגוחכות (ב"מלכת השושנים" הן נראות כאלה שהוברחו מהקרנבל בברזיל), גם הם כדי למלא את העין, לספק תנועה והצגה שהיא לא מציעה. רק לא להשאיר את עדן לבד.

זה לא שבן זקן לא זזה, אבל אין בתנועה שלה משנה סדורה ואימון מתורגל. היא מודדת את הבמה לרוחבה ובעיקר לעומקה. פה ושם מענטזת ומעכסת (אגב, ניתורים במקום זה לא הזמנה לבלגאן. לתפישתי לפחות). רק פעם אחת, על פזמון של שאקירה, היא יוצאת לריקוד פראי קצר בזוג.

שאקירה? כאחת שמעריצה את ביונסה וכריסטינה אגילרה, וכטוענת לכתר הפופ הים תיכוני הנשי המקומי, אפשר היה לצפות שבן זקן תעשה כוריאוגרפיית בריטני מתוזזת ונמרצת עם רקדניה (ב"משטרה" למשל, זה היה מתבקש), ותצטרף אליהם יותר מאותה פעם בודדת - שהפגינה יכולת אבל לא רצון. ואם עדן לא תרקוד עכשיו, כשהיא ילדה, מתי תעשה זאת, אחרי הלידה הראשונה? לא שהיא צריכה להפריע, אבל כדאי לתרגל כל עוד אפשר.

עדן בן זקן, צילום: יובל אראל

כל החיים לפניה

אי אפשר להפיל הכל עליה. כמו הפאוזה הבלתי נסבלת בין קליפ הפתיחה, עם ניפוץ תקרת הזכוכית, עד לגיחתה עם השיר הראשון "בוא ניסע לים", שמבזבזת וממוססת את כל אפקט הפריצה.

זו המעטפת הניהולית שממהרת למקסם ולא מכשירה ומטפחת. זו הרגשה משכרת ומבלבלת לעמוד בקצה הלשון הבימתית הפורצת, להתרפק על האהבה מן היציעים הנרגשים ולהישען - תרתי משמע - על השירה של הקהל המריע. אבל אין שום סיבה, גם לא האולם הענק, שבן זקן תקרע את עצמה שלא לצורך, תשיר ב"פול ווליום" למן ההתחלה, תסתער על הקהל ולא תבנה את כוחה - ויותר מזה תתמודד עם מגבלותיה כמבצעת ותלמד להסתיר אותן - בהדרגה.

עדן בן זקן, צילום: יובל אראל

בגד מנומר - כהתכתבות משעשעת עם העבר אולם לא כדרך חיים - לא עושה אישיות בימתית. מתיקות ילדותית וטון דיבור מתפנק הם אפיונים שתוקפם יפוג ביום מן הימים. כזמרת, עדן בן זקן לא מספיק מגוונת בשלב הזה של דרכה. היא בדרך כלל צועקת, לרגע אחד לא שרה בשקט - שנשמע גוונים אחרים בקולה - גם לא בבלדות הכוח (המועטות מדי) שלה.

בהיבטים אחרים היא עדיין לא מקצוענית. יותר מדי פעמים היא נדרשת לפרומפטר (או מה שזה לא היה, לא הצלחתי לראות מהשורה השנייה), תוקעת עיניים ברצפה בסרבול, מתנתקת מן ההתרחשות. מעניין איך יערכו זאת בצילומי ה-DVD של ההופעה. או בעברית הנוראית שלה: שלוש שירים, שתי אנשים, שמונֶה וחצי מיליון צפיות - הם שיבושים שאין להם מקום על הבמה.

לזכותה של עדן בן זקן יתרון גדול. היא עדיין צעירה. כל החיים לפניה. השאלה היא אם היא רוצה ללמוד ולהתפתח, ובעיקר לעמוד על שלה ולבנות את עצמה, או להסתפק במה שמכתיבים לה ומאכילים אותה. היא צריכה לעבודה, הרבה עבודה. עבודה קשה. בדרך להיות סינדרלה, היא חייבת להיות קודם לכלוכית.

עדן בן זקן, צילום: עוזי ג'ורג'

עדן בן זקן בהופעה. היכל מנורה מבטחים תל אביב. שבת, 25 בנובמבר 2017