"רעמסט" הוא אירוע ייחודי של תיאטרון מסתורין, המשתמש בדימויים, במקצבים ובצבעים של העולם שלנו, מתרבות המועדונים, המוזיקה האלקטרונית, הדי. ג'ייז וההיפ הופ ועד האינסטגרם והסנאפצ'ט האינטראקטיביים, ומשלב אותן עם מסורות עתיקות של פולחן, במופע גרוב שבו הופך הקהל, אם רצונו בכך, מצופה למשתתף פעיל.

ואם להתחיל מהסוף, את הכתבה הזו סיימתי עם הזמנה דחופה של שני כרטיסים, כי לא יכולתי להתנגד להצעה המפתה של "רעמסט". לכאורה הצגה בתוך מסיבה, ובפועל, שילוב שקשה לעמוד בפניו בין הפנייה לראש ולגוף, שיתקיים ביום שישי הקרוב, 8 בדצמבר, בשעה 22:00, במועדון "הבסקולה" בתל אביב.
 
הצגה בתוך מסיבה
 
"השם 'רעמסט' הוא איזה משחק על השם של המלך המצרי רעמסס, ועל סט של מסיבה, עם ליין אפ של די. ג'יי.", מספר רז וינר, 33, הוגה הרעיון והאחראי על הדרמטורגיה ועל הטקסטים במופע. "וזה, האמת, בדיוק החיבור. מדובר על מופע שלוקח את החוויה שלנו כשאנחנו הולכים למסיבה ממש טובה, כזו שנשאבים אליה והיא הופכת להיות כל העולם, ובתוכה עושים הצגה. אז זה בעצם מין שילוב של מופע עם עלילה, עם דמויות, עם סצנות, עם טקסטים, עם שירים – תוך כדי מסיבה. זה הרעיון, וזה מה שקורה שם.

רעמסט, צילום: עוז מדר

"זה משהו שהייתה לו הרצת ניסיון בחלל מאוד מאוד מיוחד בתחנה המרכזית, ועכשיו אנחנו מעבירים אותו בשיתוף פעולה עם 'הבסקולה' לחלל של מועדון. התגובות שהיו לנו מהקהלים שיצא להם לראות את זה היו מאוד משמחות ומאוד מרגשות כלפי החוויה הזאת שבה פתאום אין יותר את המושב הזה שישנים לתוכו מול הצגה, והולכים לאיבוד." 

אין קיר רביעי

"עזבי קיר רביעי, אנחנו רוקדים תוך כדי שאנחנו רואים הצגה. אנחנו חלק מההצגה, אנחנו ההצגה, וזה בכלל לא הצגה, זה מסיבה. על זה זה עובד. אנחנו עובדים עם די. ג'יי. שאנחנו מאוד אוהבים, לכל מי שעולה על הרחבה קשה מאוד להתנגד למה שהוא עושה, אין הרבה סיכויים נגדו. אנחנו עושים הקמת תאורה תוך כדי שהוא בודק את הטראקים שלו וכולם רוקדים." 
 




בלב, בראש וברגליים

מאיפה בא הרעיון?

"זה רעיון שפיתחתי ביחד עם יוליה גיניס, המנהלת האמנותית של תיאטרון מסתורין, שזו קבוצה ותיקה שעובדת כבר למעלה מעשור ויוצרת בכל מיני חללים אלטרנטיביים, בכל מיני שפות, מופעים מאוד חזותיים ואפילו פיוטיים, ודברים נוספים שהם רחוב, ודמויות שטח. תמיד דברים אחרים, תמיד מיוחדים, תמיד מנסים משהו חדש.

רעמסט, תמונת יחסי ציבור

"האמת היא שהרעיון הזה נולד כשהזמינו אותנו לפני שנתיים למוזיאון ארצות המקרא בירושלים, כדי ליצור את טקס הסגירה של פסטיבל האמנויות. הזמינו אותנו להתחיל להסתובב במוזיאון ולהסתכל על עתיקות, ולהבין מה בעצם אנחנו יכולים לעשות שם.

"בשלב מסוים נתקלנו בהנחיה של אוצרת המוזיאון, בטקסט שחרוט באבן, בכתב חרטומים, על פולחן מצרי קדום, שבמסגרתו, כשאדם חשוב היה נפטר, היו שוקלים את הלב שלו, ממש מוציאים את הלב ושוקלים אותו על מאזניים, ואם הלב היה קל כי הוא היה מלא בדברים טובים וקלילים, אז הלב היה עולה למעלה והבנאדם היה ממשיך לעולם הבא, ואם הלב היה כבד, כי הוא היה מלא בדברים רעים ושליליים, הוא היה נופל למטה, ושם הייתה מחכה לו איזה מפלצת, כנראה תנין או משהו כזה, שהייתה אוכלת לו את הלב.

"אנחנו מדברים על משהו כמו 6000 שנה אחורה, והסיפור הזה קצת הדליק אותנו, והתחלנו לבנות סביבו רעיונות ודמויות ותלבושות, ורעיונות של עיצוב, ומשם זה התפתח. זה עלה פעם אחת במוזיאון בטקס הסיום, וקיבל תגובות מאוד חמות, אז החלטנו שאנחנו חייבים להמשיך עם זה. ואז חשבנו על פולחן, בכלל, ואיפה היום אנחנו מגיעים למצב כזה של אקסטזה ופולחן, בחיים שלנו."

ברור, במסיבות

"ברור. במסיבות, במועדון, במקום הזה שבו אתה יכול לבוא ולהיות הכל, וגם לזה כבר יש מסורת די ותיקה, עם כל המועדונים המיתולוגיים כבר משנות ה-70 וה-80, בחו"ל ובארץ. החלטנו שהחיבור הזה גם מתבקש, וגם כיפי. הרעיון הזה שאנשים יכולים להגיע להצגה ולא רק להתחבר אליה בלב ובראש אלא ממש ברגליים. זה מאוד מאוד מיוחד, אנחנו לומדים את זה תוך כדי, וכיף לגלות וליצור את זה עם הקהל. כמו שכל מסיבה שמגיעים אליה היא חוויה חד פעמית, גם כאן זה ממש ככה." 
 


רעמסט, צילום: עוז מדר

"הקהל הוא חלק מהעלילה"
 
 
תוך כדי שיחה איתך אני חושבת על זה שבכל התחומים בשנים האחרונות יש חזרה מאוד ברורה למקום הפולחני. גם במוזיקה, המקום השבטי הזה של מסיבה וקרחנה הלך והתעצם ותפס את רוב המרחב המוזיקלי, ומעניין אותי למה לדעתך, אנחנו בכזו כמיהה אל אותו מקום פולחני שתפס מקום מאוד גדול בעולם העתיק

"זאת שאלה מדהימה, ואני חושב ביחד איתך, אז המחשבה הראשונה שעולה לי היא שאנחנו חיים היום בתוך המסכים שלנו, בתוך הטלפונים שלנו, בתוך המאקים שלנו, וזה מייצר לנו יותר ויותר שעות ביום שבהן אנחנו עם עצמנו.

"לא משנה כמה טוב לנו או מרגש לנו, ואנחנו אפילו בקשר עם אנשים אחרים, והוא אפילו קשר אמיתי, ויכולות להיווצר רמות אחרות של קירבה דרך המדיה הדיגיטלית, אבל מה שאין זה את הגוף, ואת הקטע של להיות עם מאתיים איש שקופצים באותו ביט, באותו חלל. את זה אין.
"המסך לא נותן את זה. זה משהו שהופך כבר להיות נדיר בעולם שלנו ובחיים שלנו. אני רואה מה קורה לאנשים שנכנסים לחלל הזה ומשחררים לרגע את הרצון האינטלקטואלי להבין ולפרש. במסיבה אני בא לחוות וליהנות, אני לא רוצה להבין ולפרש."

הנרטיב שתיארת קודם, שנולד במוזיאון, הוא זה שהולך גם לאירוע הקרוב?

"אפשר לומר שהוא השראה לנרטיב של האירוע, אבל אני מעדיף להשאיר את זה כהפתעה. נראה לי שזו הפתעה מאוד נעימה."

איך מגיע לידי ביטוי שיתוף הקהל בערב הזה?

"בגלל שזו הצגה שקורית בתוך מועדון, אז ברגע שהקהל גם רוקד, הוא גם נהיה החלל שבו הדברים קורים, אז אם זו הקרבה לשחקנים, ואם ההשתתפות בתוך ריקוד שהוא חלק מהעלילה שהקהל נמצא בתוכה, רוקד או מעודד, או נמצא בקרבות חרבות, כל אלה דברים שקורים תוך כדי, והקהל הוא חלק מהם. חשוב להגיד שאנחנו אוהבים מאוד להשאיר מרחב לכל אחד מהקהל להחליט כמה הוא רוצה להיות בפנים, כמה הוא רוצה לקחת. להיות בפנים באזור הצפוף, או ליד הבר, או בחוץ לסיגריה. כי יש מקום לכל מי שהדבר הזה מסקרן אותו באיזו שהיא רמה." 
 


רעמסט, תמונת יחסי ציבור

משש עד שישים
 
מה חתך הגילאים שמגיע לאירועים מהסוג הזה?

"היה לנו מנעד מאוד רחב, מהילדה בת השש של יוליה, שלא מפספסת אף הופעה, ועד קבוצת פנסיונרים שהייתה אצלנו לפני כמה חודשים ומאוד נהנתה, כל אחד בריקוד שלו, אבל באמת שהיה חתך מאוד מאוד רחב. כן הרגשנו שאנשים שמסיבה זה הדבר המוכר להם והקרוב אליהם, ושהם אוהבים אותו, פשוט לוקחים את זה בשתי ידיים, ונשארים, ועושים לנו את ההצגה, ואנחנו כבר מסתכלים עליהם ורוצים לשלם להם כרטיס...

"אנחנו חושבים גם על כל מה שקשור לנגישות, למקומות ישיבה, אנחנו רוצים שזה יהיה מקום שכל מי שרוצה וזה מעניין אותו, יהיה בו. הדבר היחיד הוא שכדאי לבוא בנעליים שנוח וכיף לרקוד איתן, ולא חם מדי, כי מתחמם."

רז וינר, צילום: אלעד בר נוי

קשה לי לסיים בלי שנגיד מילה על "חיתוך. דיבור", המופע המשותף לאחיך, נטע וינר, ולזוגתו סתיו מרין, שזכה לאחרונה בפרס "קיפוד הזהב", ואתה הוא זה שעשית שם את הדרמטורגיה ואת הליווי האמנותי

"נכון. זה היה, בעצם, המשך ישיר של שיתוף הפעולה שלנו עם 'על התל' ו'אנו בונים פה נמל' שזכה בפרס בפסטיבל עכו. זה דיאלוג אמנותי מאוד יקר עם שניהם, וכשהם התחילו לעבוד על 'חיתוך. דיבור' חשבתי איתם אמנותית, ונוצרו שם דברים מדהימים, ועכשיו הם זכו בפרס 'קיפוד הזהב' על השפה האמנותית של המופע. בספטמבר שעבר הם זכו ב'פרס ישראל בפסטיבל עכו', וההצגה המשיכה לרוץ בתמונע והייתה סולד אאוט בקטע אחר, והתקבלה לחשיפה גם של המחול וגם של התיאטרון.

"לצורך כך גם היה לי את האתגר והתענוג לתרגם אותה לאנגלית, מה שהיה חוויה מאוד מיוחדת, כי מי שמכיר קצת את הטקסטים של נטע יודע שזה לא דבר מובן מאליו להעביר אותם שפה, ואמֶן שזה ילך ויפרוץ בכל העולם. כולם צריכים לראות את זה. הם מדהימים שם שניהם. כל פעם מדהים אותי מחדש לראות את זה. שניהם צעירים, אבל יש להם המון ניסיון כך שהם שני פרפורמרים ותיקים, שממש יצרו את עצמם מחדש שם. כל אחד מהם נכנס לעולמות של השני, וגם בתור מי שהולך איתם הרבה זמן, מאוד מרגש לראות את זה."

בימוי, עיצוב וניהול אמנותי: יוליה גיניס, דרמטורגיה וטקסטים: רז וינר, כוריאוגרפיה: אביב איבגי, עיצוב תלבושות מסיכות ובובות: אולגה גורביץ, מוזיקה: אלון פרץ, D.J DOOBO, הפקה אמנותית: אורי הירשלר.

אמנים: עופר עמרם, רותם כהן, דנה פורר, סטפני חריטו, יורי קזנצב, ליאת בניון, דני ברוסובני, רומן האלק.