מחול - פותח קופה: לתת ולקבל

האם מדינת ישראל צריכה לתמוך ולסבסד במסגרת הקצבות ממלכתיות אמנים שלא שירתו בצבא או בכל שירות לאומי וחברתי אחר? בעקבות תכניתו של מולי שפירא בגלי צה"ל וזכייתו של אדי בטלר בקדם אירוויזיון מעלה עמוס אורן כמה נקודות למחשבה בסוגיה שלא זכתה עדיין להכרעה ציבורית. דעה אישית.

לשרת את המדינה - זכות או חובה

זכייתו הסנסציונית - ולטעמי, המרגשת - של הזמר אדי בטלר בכרטיס הייצוג של ישראל בתחרות האירוויזיון, עוררה - ודווקא מיוזמתו הראויה לציון של הזמר עצמו - את שאלת השירות הצבאי כסעיף הכרחי ברזומה של אמנים בכלל, וכאלה שמייצגים את ישראל בפרט.

אמנם אין שום סעיף בתקנון רשות השידור לגבי ההשתתפות באירוויזיון, שמחייב שירות צבאי או לאומי כתנאי לכשרותו ולכשירותו של זמר לייצג את המדינה, אך באופן לא רשמי משתדלים קובעי המדיניות של הראשות לעקוף מכשולים ומהמורות אחרים, בכך שבניגוד למדינות אחרות, חדלו להזמין לתחרות הקדם זמרים שאינם מתגוררים דרך קבע בארץ. בעיקר כדי לא ליצור פולמוס ציבורי. מסיבות דומות התעקשו במשך שנים שלא להתיר שירה באירוויזיון בשפה שאינה עברית, איסור שכורסם בהדרגה וחדל מלשמש גורם.

התבטאותו של בטלר, יליד הארץ ודור שני של הכושים העברים בדימונה, לאחר זכייתו, שהוא רואה בייצוג ישראל באירוויזיון הזדמנות לשרת את המדינה ולהחזיר לה חוב קטן-גדול על שלא שירת בצבא, היא כעין פיד-בק לפולמוס תקשורתי שהתנהל בשבוע-שבועיים האחרונים בנושא זה, ביוזמת תכנית הבידור "בילוי נעים" של מולי שפירא בגלי צה"ל.

המישדר תהה אם שחקנים שלא שירתו בצבא יכולים או רשאים לשחק חיילים קרביים בסרט קולנוע ישראלי שנהנה מתמיכה כספית ציבורית ושפירא חטף על כך, ובצדק רב, אש צולבת מכל כיוון. אולם במעגל הרחב יותר הוא החזיר לדיון את נושא השירות הצבאי של אמנים ושחקנים שבחזית היצירה האמנותית והיצירה התרבותית, ושאלת התמיכה בהם מצד המדינה והחברה.

שאלת הלגיטימיות כבר לא מועלית, תודה לאל, בעידן שבו חופש עיסוק הפך כבר לעניין מקודש בכל חברה מתוקנת. ועם זאת, בבסיס החדירה לחיי הפרט והבדיקה אם אנשים שלא שירתו בצבא או לא שירתו את המדינה והחברה בדרכים אחרות, נמצאת זכאותם להמשיך וליהנות מטובה, מכספה וממשמניה. ויותר מעניין אמנותי גרידא, הנושא הוא תרבותי במובן הרחב.

חופש העסקה מוחלט לצד מס חברתי הכרחי

כדי לא להפוך את הדיון לפטריוטי-לאומני וגם לא פלצני-מתחסד, אשתדל להימנע מדמגוגיה, ומכניסה לשדה המוקשים הלא-מגודר של בעיית ההשתמטות אם בכלל, להחלטות אמנותיות של מנהלים וגם לא לכיסם של שחקנים ואמנים. אין הכוונה לחנך, בטח שלא לכפות. זכותו של אדם לדבוק באמונתו (וגם באמנותו, כמובן) ובדרכו. ועם זאת ראוי שהמדינה ומוסדותיה יקבעו כללי התנהגות והתייחסות לאמנים (ואולי לאזרחים בכלל, עובדי מדינה ובעלי מקצועות חופשיים כאחד) שלא שירתו אותה.

בשוק הפרטי, המסחרי והפתוח, הרשות נתונה והבחירה חופשית לגמרי. אבל אותם גופים ומוסדות תרבות שנהנים מהקצבה ציבורית - בין אם עירונית, ממלכתית או אחרת - מן הראוי שיפעלו על פי דרישות המקצועיות והנורמות ההתנהגותיות המקובלות. אבל אנשים שלא שירתו את המדינה במסגרות שהיא קבעה (שירות צבאי, שירות לאומי, פעילות התנדבותית כזו או אחרת או כל מסגרת תורמת מוסכמת אחרת) לא נכון שהמדינה תישא במימון העסקתם.

יותר מזה, אולי צריך לעגן את העמדה הזאת כאחד מהקריטריונים של משרד התרבות לזכאות מוסדות לתמיכת מדינה. לקבוע נוסחה לפיה חלק מההקצבה תיקבע לפי תרומתם המיקדמית של המועסקים למדינה. גם כדי ליצור שיוויון התחלתי. שלא יבוא מי ויגיד שהישגיו הנוכחיים של אותו אמן, הם התרומה המפצה על אי-מילוי מוקדם של חובתו.

שיידע כל מנהל תיאטרון, תזמורת או להקת מחול, כי הוא רשאי להעסיק כל שחקן, נגן או רקדן שהוא רוצה. בלאו הכי מערכת המשפט, על שלל החוקים של מתן הזדמנות שווה, העיסוק החופשי וכיוצ"ב היא לצד המועסק. אך בגין אותו אמן (או אמנים) שלא השלימו את חובם למדינה, תנכה המדינה אחוז מסוים מתמיכתה באותו תיאטרון, לבל תיתפס בציבור כנושאת בעלות שכרו של אותו שחקן.

תכלית צעד שכזה אינה בהכרח נגד האמן, אלא בעדו. הוא עשוי לעודד את שירות המדינה (למי שחייבים בו) כל אחד כיכולתו, לא בכפייה, אלא מתוך הכרה בו כמס חברתי הכרחי.

תקדים הכדורגל

בהקשר זה ראוי להשתמש בדוגמה ספורטיבית דווקא. ההתאחדות לכדורגל היא אולי אחד הגופים הציבוריים היחידים במדינה, שדואגת, מיוזמתה, ליישום נורמה התנהגותית-לאומית זו. היא מקפידה שמי שלא שירת בצבא (או בחלופות שלו) לא יוכל לשחק בנבחרות הייצוגיות שלה.

אמנם היא לא רשאית, וגם לא מתיימרת, למנוע ממועדונים להעסיק כדורגלנים, וגם לא יכולה למנוע מהם התקשרות עם מועדונים במדינות אחרות בזכות הישגיהם. ובכל זאת, זו סנקציה משמעותית. כי במדינות מסוימות (אנגליה, למשל), חוקי העבודה המקומיים לא מתירים העסקת כדורגלנים זרים, שאין להם מיכסת הופעות מינימלית במדי הנבחרת הלאומית של ארצם. מה שהופך לפגיעה מהותית בסיכויי הקידום המקצועי (והפרנסתי) של אותם כדורגלנים. התלייה של מקסימום (קריירה בינלאומית, למשל) תמורת מינימום (שירות המדינה לפרק זמן קצוב), היא משוואה שראויה לאימוץ על ידי מוסדות רבים ככל האפשר וגם, כמובן, על ידי הגורמים המתקצבים.

ונסיים באדי בטלר: זכייתו המפתיעה משמחת מכמה היבטים. ראשית, הוא הזמר השחור הראשון שנבחר על ידי הציבור בארץ (להבדיל מבחירה של ועדות) לייצג אותו באירוויזיון, וזה אות להתבגרות החברה הישראלית ויום שמח במיוחד לכולנו; שנית, בדיעבד, מסתבר שבטלר היה הזמר המקצועי ביותר בקדם; שלישית, השיר שלו, "זה הזמן", היה היחיד שלא התחנף, לא הוכפף לנוסחה, לא העליב את האוזן, וגם היחיד, כנראה, שהיה דומה - באר.אנ.בי. שלו - למה שמגיע לאוזן הישראלית מחו"ל.

לשאלה, אם כל אלה יספיקו לייצוג הולם באירוויזיון עצמו, אין תשובה מיידית וחד-משמעית. אני סקפטי, אבל זה לא צריך להפריע לאדי בטלר.

עמוס אורן