השקה מאוחרת
 
באיחור לגמרי לא אופנתי, השיק השבוע הזמר פאר טסי את "שחור או לבן" אלבומו הרביעי, שראה אור בשלהי הקיץ שעבר. מה להשקה סתווית (בנר שמיני של חנוכה!) ולאלבום קיצי - לטסי ולמעטפת הניהולית-אסטרטגית שסביבו, הפתרונים.

אף ששבעה - אם לא יותר – מ-16 שירי האלבום (שאורכו 56:58 דקות) הושקו כלהיטים רשמיים, הם לא הצליחו להגיע להצלחת להיט הענקים שלו "דרך השלום" מ"כוחה של אהבה", אלבומו השני (2014), גם לא להפוך ללהיטי רדיו משמעותיים, אם כי זכו לצפיות יוטיוביות נאות, שהן המדד העיקרי והנחשב בעידננו. ובכל זאת, אולי מפני שהאלבום האחרון אינו נחשב לסיפור הצלחה, נדרשה ההשקה המאוחרת. מן הסתם להזריק דם חדש בעורקיו, בתקווה למפנה מיוחל בהמשך.

טסי הוא זמר מצוין אבל חסר ייחוד קולי שיבדל אותו משמעותית ממבצעים אחרים בסביבה. בנוסף לכך, למרות היותו יוצר (באלבומו האחרון הוא מעורב בכתיבתם של שישה מהשירים) הוא לא מצליח לייצר ייחוד אמנותי. אם באלבום הראשון (2013) שני מאפיינים אלה יצרו הנחת סלב, אחרי ארבעה אלבומים הם מייצרים לטעמי בעיה. והעובדה שבמופע ההשקה שלו הוא כלל רק ארבעה (!) שירים "שלו", רק מבהירה את הקושי בייצור פרופיל אמנותי (כפי שהצליחו לגבש משה פרץ או דודו אהרון, שלא לדבר על אבנר גדסי או אביהו מדינה). 


פאר טסי, צילום: ג'ירף ניו מדיה

 
דרוש מנהל אמנותי

תשוקה ושאפתנות, כמו משאבים כספיים ולהבדיל יומרה ותכיפות הקלטות והשקות, לא יכולים לעשות יש מאין. ולמרות שיש לפאר טסי נתונים מצוינים, הוא לוקה ביכולת לדבוק בהם, לשקוד עליהם ולפתח אותם. יכולת זו חשובה יותר והדרך למימושה, בהפיכת הנתונים ליתרונות מנצחים, עוברת דרך ניהול אמנותי ראוי.

טסי נדרש לסמכות מקצועית ואמפטית שתחשוב רק טסי, תשב עליו, תכריח אותו (ממש כך) לכתוב וליצור עוד ועוד, להשתפר ולהשביח, ולהקליט רק את הטוב ביותר. על הדרך, כפועל יוצא, גם תאפיין את האמירה שלו. שנלמד ונזהה מבעד לשירים גם את פאר טסי האיש, בן האדם.

קל להגיד. זה לא פשוט כשאתה נדרש לאלבום חדש מדי שנה. במיוחד כששוק הפופ הים תיכוני, רווי בכותבים זריזים ש"מנדבים" את עצמם ואת יצירתם. זה פיתוי שקשה לעמוד בפניו, במיוחד אם הצליח בעבור מבצעים אחרים. אבל אלה, שמספקים שירים בשרשרת עבור כל דורש, מרדדים אותך, מונעים ממך להיות מיוחד, הופכים אותך להיות עוד אחד, מקסימום מוסיפים אותך לשרשרת ההצלחות שלהם. על אחת כמה וכמה אם פאר טסי מבקש לחרוג מדימויו כזמר נהנתן, כזה ששר על חיים צעירים, חיזורים ובילויים, שתייה וריקודים.

כך גם "שחור או לבן". בחלוקה גסה ניכרים באלבום שני סוגי יצירה: בלדות, רומנטיות בדרך כלל, עד כדי התקוטטות עם רותם כהן על תואר הרומנטיקן המוביל, ושירים קופצניים שמתיישרים עם אופנת הרגאטון העולצת ומסבירים את השימוש המוגזם בתכנותים. הראשונים טובים יותר לטעמי ולו מן הסיבה שכוחו של טסי הוא בביצוע בלדות, גם אם הוא מזכיר מבצעים אחרים. בשירים הקצביים הוא לוחץ מדי לדעתי את הקול שלו, עד שהוא - כך נדמה - זקוק לאינהלציה.

או "סרט ישן", בלדה בוגרת שמנסה להגיד משהו על החיים, בטקסט של אסי דיין (!): "אני נשאר בחדר מתבוסס בכשלון לא להתראות ולא שלום... כך אני מלקט פירורים לשק הדמיון בראשי, וכך אגיע מזיע ועייף מכובד המסע שעל גבי". אריק זנטי וטסי עצמו נוטעים לרגע (בלחן) את ההרגשה של כובד ראש בוגר ומפוכח, יחיא (שוב הוא) מייבב בעדנה בחשמלית בהפקה מוזיקלית (יעקב למאי; תשעה מהשירים) שכולה איכות פולקית מזוקקת ונדירה.

גם שיר הנושא (שוב טסי וזנטי) הוא בלדה מעודנת וחמה, אייל גולנית. הטקסט קצת מבולבל. מתחיל קולנוע, נגמר בחיים. השראה ספרדית בנגינת הגיטרה (סינגולדה לשם שינוי) אך הליווי "הסימפוני" (בקלידים ופסנתר) בומבסטי מדיי. אגב, מצחיק ומשונה ש"שחור או לבן" לא נמצא ראוי להיכלל במופע ההשקה של האלבום שעל שמו הוא קרוי. לדידי, מעיד על בחירת שם לא מוצלחת.


פאר טסי, צילום: יובל אראל

 
סלסלן כפייתי
 
מצעד הבלדות - בדילוגים של שיר-שניים - מגיע לשיאו עם "רק עוד פעם" (טסי וזנטי). שיר פרידה, על אהבה אבודה, קינה בעקבות אחת שהסתלקה, שנשמעת כמו בלדה זוהר ארגובית (בהפקתו המוזיקלית של ציקי זנתי). בעיקר בעיבוד הקלאסי, הדרמטי, של פעם, בבכיים של קלרינט (בוריס חיימוב) ובוזוקי (יחיא הנ"ל), אך גם בשירה של טסי ובסלסול הכואב והמצוין שלו. בכלל, טסי, תימני אסלי, הוא סלסלן כפייתי.

ועוד בלדה לסיום היא "זה לא משנה", מלים שכתב טסי - תוהות על הסיכוי לעורר אהבה שמתה - ללחן של היווני ניקוסאנטוניס ורטיס. נשמע יותר ספרדי מיווני בהפקה של למאי שמזכירה מאוד (גם בתוכן ובמקור) את "הוזה אותך מולי" של אייל גולן. נגינת הקלרינט (דוד דוידוב הפעם) מלחלחת את הנשמה. תרתי משמע, כי השירה של טסי מתובלת באר.אנ.בי ובנגיעות סול - ספק מודעות, ספק אגביות - מוּבְנות בתוך הגישה שלו.

פחות התחברתי לערב-רב הקצבי, הקופצני והעולץ, שמושך את טסי והשירים אל רחבת הריקודים. שירי מסיבה וקיץ, נוטפי הורמונים, כמו "כולנו נשתגע" (אבי אוחיון ומתן דרור), שקורץ למקצבי ברזיל ולחופיה, "תנגן לי" שעיבודו אינטנסיבי ולוחץ מדיי לטעמי, או "שתיתי" שמזקק את תכלית השתייה לשכחה ולשמחה ומנציח את שיתוף הפעולה של טסי עם אלון דה לוקו.

באים לעשות בלגן
 
אי הנוחות שלי מול השירים הללו נובעת כנראה מן הסיבה שלא משנה מה נושא השיר ורוח הטקסט, הם מוטבעים בקצב שוצף.

לדאחקה הפרטית של "מטר מהמים" (גילי זכאי בהפקת ג'ורדי) זה אולי מתאים: "הזמנתי מקומות בים, שמשיה מטר מהמים, הודעתי לכולם, עדן (בן זקן?), דודו (אהרון?) ומשה (פרץ?), כבר באים לעשות כאן בלגן... מכל פינה קצב עשרים שירים ביחד, מתערבבים אבל כל אחד מוצא", לא לחלום הבורגני ולמרדף אחרי האושר ב"חלום ישן" (אבי אוחיון), לסיפורו של דייט ("מה עשית בחיים"), לדמותה של האשה האידיאלית ("גדולה מהחיים"), לבחורה הבלתי מושגת (הכל זה בגללה"), לניכור העירוני ("מאמי שלי") ולפוסט מורטם של פרידה ("מה נשאר לך").

ההנאה של טסי משני העולמות - שהיא יותר דחיקת הקץ מאשר קבלת החלטה מושכלת - מופרת ב""ב-30 לעשירי". למרות ששמו עושה לי חררה, זה שיר עם עומק ואמירה מעבר לשבלונה. הטקסט (שחף וולמן) אניגמטי א-לה שלמה ארצי (כולל נה-נה-נה אופייני): "על העץ הכי גבוה היא תולה את התקוות/ מבשילה עם הפירות לאט לאט/ חוצה לה נהרות שפופים מדאגות/ עוברת מכשולים ומנפה אותם אחד אחד/ ויש כאלה שאומרים שזה עושה לה טוב/ עושה לה טוב מאי לאי לאי שפיות...". למאי עוטף את הלחן של סגיב כהן בצבעים לטיניים-מקסיקניים.

ראשונה היא מינוי מנהל-יועץ אמנותי, עדיף עם קבלות, ואם לא אז מישהו שטסי סומך מאוד על טעמו ודעתו; שניה היא צמצום את מצבת היוצרים בעבורו, אם לא רק הוא אז כאלה שיכתבו רק או בעיקר בשבילו (ובה-בעת מטפח את שיתוף הפעולה, המוצלח מאוד לטעמי, עם אריק זנטי); ושלישית, בחירת מפיק מוזיקלי "שלו", לטובת התנעה מחודשת. נגיד, קידומו של אלי אדרי, נגן הקלידים, המעבד והמפיק המוזיקלי של המופע, שהפיק באלבום את "חלום ישן", לעמדת סמכות מוזיקלית מרכזית - במקומו של יעקב למאי המקצוען המיומן שמפזר את מרכולתו מבלי לאפיין את לקוחותיו בצבע משלהם. אחרי הכל, להיטים אינם חזות הקול, אלא אם טוב לפאר טסי המצב הנוכחי, בו הוא עוד קול, עוד זמר.

והמופע, אתם שואלים? לצערי לא צלחתי את השיר הרביעי. המעשנים הכריעו אותי. מערך הסדרנות והאבטחה של רדינג 3 יעיל אולי בהתראה כנגד צופי רוק'נרול של דנה ברגר, אבל חסר אונים באכיפה מול שוחרי פופ ים תיכוני. אלה אוכלים את איסור העישון בלי מלח ועם ניקוטין.


פאר טסי, צילום: ג'ירף ניו מדיה

נוסף לארבעה שהספקתי בפתיחה, כולם מ"שחור או לבן", שולבו במופע עוד שלושה מן האלבום, שניים מאלבום הבכורה, חמישה מ"כוחה של אהבה" (שניים מהם במחרוזת), ועוד שלושה מ"מה נשים רוצות", אלבומו השלישי. הדרני הסיום, לפי הרשימה, היו "כבר עברו השנים" של אביהו מדינה ו"כל העיר שלנו" שהקליטו טסי ועדן בן זקן בקיץ 2016. יש לטסי אישיות בימתית חביבה, אולי דברנית יתר על המידה, עניין של מה בכך מהרגע שבו פאר טסי יהיה סגור על דרכו האמנותית. אני מצפה לכך.

פאר טסי, שחור או לבן (שרית הפקות / NmcUnited)
פאר טסי השקה ל"שחור או לבן". רדינג 3, תל אביב. שלישי, 19 בדצמבר 2017