דואט מתוק

יש משהו ממגנט באשה הנערית היפה הזו שמתיישבת מולי בבית הקפה, נטולת איפור ונקייה ממניירות. בשעת בוקר לא מוקדמת, כשאור שמש נעים של חורף שממאן להגיע מפזר מראית עין של רוגע בשכונה השקטה בגבעתיים המפוהקת, אפרת בוימולד כבר הספיקה עולם ומלואו. היא אוהבת את הבוקר, תגיד מאוחר יותר.

כשהיא הולכת לרגע לשטוף ידיים, אומר לי מנהל המשמרת בהתרגשות: "וואו, גדלתי עליה!" - משפט שנשמע על גבול הבלתי נתפס כשחושבים על זה. אחרי הכל מדובר בשחקנית שמגרדת את שנות ה-40 מלמטה. 
 
ההתחלה הטלוויזיונית שלה, ולא בהכרח בדרמת הטלוויזיה המצוינת של דני סירקין "שתי דקות מפרדיס", היא שהזניקה אותה לפרונט של עמודי הבידור בישראל. אולי בשל המיקום המתעתע שלה באזורי הסיקור האלה, נוהגים מרבית המראיינים לייחס לה אחת לכמה זמן קאמבק מדומיין, אף שמדובר בשחקנית פעילה שגם אם נוכחותה הטלוויזיונית פחותה מבעבר, את בחירותיה הבימתיות ובכלל לאורך הדרך, אי אפשר שלא להעריך. למעשה מדובר בשחקנית מצוינת עם איכויות בימתיות ורסטיליות שלא התחילו לגרד את הפוטנציאל הטמון בה.

בימים אלה אפשר לראות את בוימולד על במת תיאטרון באר שבע בהצגה "ימים בגן עדן", דואט מתוק על גברים ונשים שנשען על שני סיפורים קצרים, שכתב מארק טווין כמחוות אהבה לאשתו. בעיבוד של הטקסט, מיזג עידו ריקלין את שני הסיפורים למחזה אחד, בו מלווה הצופה את הזוג הראשון בהיסטוריה מהמפגש הבראשיתי, בין מה שנדמה כשני קטבים, דרך אובדן הבנים ועד הסוף הבלתי נמנע שמפריד ביניהם.

זו הצגה לשניים, מעוצבת היטב, ויזואלית ותנועתית, מעין חלום פנטסטי, שרקח ברגישות ובהומור הבמאי אלדר גרויסמן. העזר כנגדה הוא שחקן תיאטרון באר שבע, רון ביטרמן, בתפקיד מפתיע שמשתעשע, במידה רבה כמו בזה של חווה, על חשבונו של הגבר. "היא יותר עושה. הוא יותר מביט", אומרת בוימולד ומחייכת. "זה נשמע מתחמק, מה?".


ימים בגן עדן, צילום: מעיין קאופמן
 

"סצנת האורגזמה משכה אותי"
 
זהו תפקיד שאינו דומה לאף אחד מהתפקידים שעשתה בעבר. אולי בשל המעברים הרגשיים שבו, אולי בשל הקרבה הכל כך אינטימית לקהל, שמגלם בהצגה ללא ידיעתו את תפקיד הדורות הבאים, כשבוימולד מדברת על "ימים בגן עדן", היא מדברת על חוויה אחרת. "אופי הקהל מאד משפיע על ההצגה. אין פה קיר רביעי ואנחנו מאד מרגישים את הקהל. הוא קרוב, נוכח, אפשר לראות אותו. אנחנו מדברים אליו, פונים אליו, רותמים אותו לתהליכים שאנחנו עוברים.

"זה מנוע שמפעיל אותך, אבל יש בזה גם משהו מאד מפחיד. שחקנים זקוקים לחיזוקים, כלומר כשאתה מספר בדיחה אתה רוצה לשמוע צחוק וכשהקהל שותק, זה יכול לשתק. בהצגה הזו יש הרבה רגעים מצחיקים והיו פעמים שהקהל השתולל מצחוק ואז למחרת באותו המקום הקהל היה שקט יותר. מה שטוב בקרבה לקהל זה שאתה יכול לראות על הפנים שהצחוק פשוט הוחלף בחיוך וזה גם בסדר. יש בזה משהו מרגיע. אתה מבין שזה לא שחור ולבן, שעדיין מקשיבים לך".

יש משהו מעט ילדי בחווה הזו - סקרנות של ילד, רעב לגילויים, יצר הרפתקנות, הומור ו... פטפטנות. היא בעצם קצת מג ריאן, את קצת מג ריאן.

"זה מצחיק. תמיד השוו אותי אליה וזו, כמובן, מחמאה גדולה. אגב, בגלל הסרט 'כשהארי פגש את סאלי' אני חושבת שנהייתי שחקנית. התאהבתי בה. את סצנת האורגזמה למדתי בעל פה והייתי מציגה אותה להורים כילדה. היה משהו בשחרור המוחלט שלה שעשה לי את זה נורא. היכולת להשתחרר ככה מול אנשים – רציתי גם. אז, לא ממש הבנתי למה זה מושך אותי אבל בדיעבד אני חושבת שזו אולי מהות המשחק.

"לגבי חווה, זה נכון שכל המהות שלה ילדית, אבל לצד זה יש תהליך התבשלות שהיא עוברת. היא מתחילה את ההצגה כילדה ומסיימת אותה כאשה בוגרת שמתבוננת על החיים שהיו ועל המוות שקרב. זה תהליך שאי אפשר שלא להזדהות איתו. אני מניחה שהמראה שלי גם משפיע. אני יודעת שאני נראית צעירה ואין לי תלונות, אני מוכנה ליהנות מזה כל עוד אפשר. אחרי הכל גם זה יעבור מתישהו".

שאלה מתבקשת ממי שנכנסת לנעלי האישה הראשונה בהיסטוריה – מה נשי בעינייך?

"זה יישמע מוזר אולי, אבל עצמה. בעצם הייתי אומרת עוצמה ורכות, שזה נשמע דבר והיפוכו אבל בזה היופי. מצד שני, אלו תכונות שמאפיינות מאד גם גברים בעיניי כך שאולי המרחק ביננו לא כזה רחוק. אולי אצלם זה פשוט הפוך".


ימים בגן עדן, צילום: מעיין קאופמן
 

"אני מוכנה לשחק נשים בשלות"
 
בהצגה הזו עבדת עם אלדר גרויסמן, במאי מאד מוכשר שהחל את דרכו ככוריאוגרף. כשחושבים על זה עבדת גם עם גלעד קמחי שעשה דרך דומה וכיום משמש כבמאי הבית של הקאמרי. את רואה נקודות חיבור או משהו שמייחד במאים שבאים מתחום הכוריאוגרפיה?

"אני לא אוהבת השוואות. אני חושבת שזה לא נכון באופן כללי וככה אני אומרת גם לילדים שלי. כל אחד מאתנו יחיד אבל אפשר לדבר על שני אנשים מאד יצירתיים שלא מפסיקים להפתיע אותך. מה שהדהים אותי בעבודה עם אלדר הייתה הירידה לפרטים. הכל היה מפוענח ופתור, לא הייתה מילה שלא נעצרנו עליה, כך שכשהגענו לבמה הרגשתי מאד בטוחה. אלדר הוא במאי מאד ויזואלי וזה קשור מאד לעולם שממנו הוא בא. תנועה הייתה חלק בלתי נפרד מהעשייה גם אצל קמחי. זה הופך את התוצאה לשונה מכל מה שיכולת לדמיין. אין דבר טוב מזה לשחקן כי אנחנו רוצים ללכת בדרכים שעוד לא הלכנו בהן. אפשר לומר שהתמזל מזלי לעבוד עם שניהם".

נדמה לי שאת בוחרת תפקידים בקפידה. את לא משחקת המון, אבל הבחירות שלך מדויקות

"זו המטרה וזה חלק מההתבגרות, אני מניחה. עם הזמן הבנתי שחשוב לי לעשות רק דברים שאני מתחברת אליהם, כאלה שמעניינים ומאתגרים אותי. זה לא שבארץ ארסנל התפקידים שמוצעים אינסופי, אבל אני חושבת שיש פה שילוב של אמביציה והתכווננות לצד מזל וטיימינג. אני רוצה להתפתח ולהשתכלל במה שאני עושה וזה גם אומר, למשל, שהייתי נורא רוצה לקבל תפקידים של נשים בשלות יותר. אני מוכנה". 

את עדיין מרגישה שהדימוי הזה קיים לגביך?

"אני לא מתעסקת בזה. הייתה תקופה שבה חשבתי שאם הייתי לומדת משחק היו תופסים אותי בצורה רצינית יותר. יש בזה משהו. בואי נגיד שאם הבת שלי תרצה להיות שחקנית, אני אמליץ לה ללמוד כי בניגוד למה שאנשים חושבים, אני מאמינה שלימודים מקצרים את הדרך. כך או כך אני חושבת שמי שמתייחס לעצמו ברצינות לומד כל הזמן. זה תהליך מתמשך שלא נגמר".
 
את רואה תיאטרון?

"כל הזמן. חשוב לי מאד לראות. כדי להיות חלק ממשהו, אתה צריך לדעת במה מדובר. יש שחקנים שאומרים שמספיק להם לעשות תיאטרון, אני לא מתחברת לזה. אתה צריך להכיר את העולם שבו אתה פועל, לדעת מה קורה בו, איך הוא מתפתח, מי האנשים... זה מאד מעניין אותי".


אפרת בוימולד, תמונת יחסי ציבור

את חוזרת לבאר שבע עכשיו ואפרופו בחירות, תהיתי האם לא מדגדג לך להיכנס לתיאטרון רפרטוארי, להיות חלק קבוע מלהקת שחקנים?

"החזרה לבאר שבע מאד נעימה. ההפקה הקודמת, 'שחק אותה סם' הייתה הצלחה אדירה וחוויה שהשאירה לי טעם של עוד ואני מאד שמחה על ההזדמנות לחזור. באר שבע זה תיאטרון מאד ביתי ומחבק, קצת כמו חיפה. יכול להיות שאני מתקרבת עכשיו, כשהילדים גדלו, לשלב בחיים שזה נראה לי הגיוני או נכון יותר אבל אני חושבת שזה תלוי תפקיד. להיות חלק מתיאטרון הופך את הדרך לקלה יותר אבל מצד שני לא הייתי רוצה להפוך לפקידה של תיאטרון. זה מפחיד אותי. אני לא רוצה להיות עוד ספל על מדף. אם להיות מאומצת אז באהבה ובהערכה".

ההצגה תתקיים ב-8 בינואר 2018 ב-20:30 במשכן האמנויות בבאר שבע, ב-21 בינואר ב-20:30 במרכז סוזן דלל בתל אביב, ב-19 בפברואר ב-20:00 וב-20 בפברואר ב-18:00 (לאחר הצגה זו יתקיים פאנל עם היוצרים) במשכן האמנויות בבאר שבע. להזמנת כרטיסים: 08-6266442 או באתר התיאטרון 

לרכישת כרטיסים