בלי אנשים, בלי דיאלוגים
 
לפני 11 שנה יצא למסכים הסרט עטור השבחים והצל"שים "חופשת קיץ". ביים אותו דוד וולך וכמפיק היה חתום עליו אייל שיראי. כעת עולה למסכים סרט נוסף שבו ניתן למצוא את הקרדיטים של שניהם, "3 סיפורי ערבה".

המיזם המסקרן, שנבע מפרויקט פסטיבל הסרטים הבינלאומי בערבה, מציג שלושה סרטים קצרים בחטיבה אחת, האחד אחר השני, שהמכנה המשותף להם הוא מקום התרחשותם: הערבה. הסרט מופץ מסחרית בקולנוע לב תמורת 10 ש"ח בלבד לכרטיס.

הפינאלה, הסרט השלישי ב"3 סיפורי ערבה" (אחרי "בדרך חזרה" של משה רוזנטל בכיכובם של ליאור אשכנזי ושחר נץ ו"קילומטר 147" של בעז פרנקל בכיכובם של מנשה נוי, רותם קינן וששי מטו) הוא אפיזודה קצרה בת חמש דקות, "חמורים", אותה ביים וולך. אין בה אנשים. אין בה דיאלוגים. יש בה סמיטריילר הדוהר במורד מעלה עקרבים עם מטענו, אקווריום ענק ובו שני דולפינים. ובסצנה הזו צופים שלושה חמורים. 
 

חזון קטסטרופלי
 
"הסיפור של הסרטון הזה היה לי בראש כבר הרבה זמן", מספר וולך. "וכשנולד פרויקט הסרטים הקצרים בערבה שלחתי אליו את התסריט. הוא אמנם היה קצרצר אבל אייל מאוד אהב אותו, וגם אחרים, וכך יכולתי לממש את העניין שהיה לי עם חמורים במדבר".

השם המלא הוא בעצם "חמורים בארץ הקודש", לא?

"נכון, אבל כבר נהייה קיצור. וכשאומרים בעברית חמור, יש בזה את ההתנייה הזו. זה שהוא בארץ הקודש כבר נמצא שם".

היה לזה תסריט כתוב?

"בוודאי. הכי כתוב שבעולם".

וזו גם חתיכת הפקה: סמיטריילר, אקווריום ענק עם דולפינים...

"האקווריום והדולפינים נעשו ב-CGI (גרפיקה ממוחשבת) בתלת-מימד. זה לא אמיתי. רק את הסמיטריילר והחמורים היינו צריכים להביא".

מה בעצם רצית לומר בסרטון הזה?

"מבחינתי זו נבואה טרגית, חזון קטסטרופלי, סוג של הספד". 



חמורים, תמונת יחסי ציבור


"החמור זו חיה מרגשת"
 
קיבלת פידבקים מצופים?

"אני מזהה כמה סוגי צפיות. יש את אלה שמייד מבינים את האירוע של זה, את המשל והכל, ויש את אלה שלוקח להם יותר זמן, אבל גם אחריהם זה רודף. יש להם תחושה שיש שם איזו קטסטרופה. המשל יותר חזק מהנמשל במובן זה שהחיה לא מסכימה להיות אלא מי שהיא.

"אני אוהב חמורים ואני רואה שהם נמצאים בתרבות יותר ויותר. מישהו הסב את תשומת לבי לשיר 'חמוריקו' (של אלתרמן). גם קיבלתי במתנה ספר בשם 'חמוריות', שחיבר פרופסור יעקב שביט. ויש לא מעט ביטויים המתייחסים לחמור: חמורו של משיח, עיקש כחמור, חמור גרם. החמור תופס חזק. זו חיה מאוד מרגשת. חמור זו חיה עומדת, אוהבת לעמוד רוב הזמן למרות שאנחנו מדמיינים אותה כהולכת, או רוצים שתלך. אתה רוצה שהוא יזוז, אבל הוא לא רוצה, אז אומרים עיקש כחמור. אתה קורא לו עקשן בעוד שאתה הוא העקשן, בכך שאתה מתעקש שהוא יילך מתי ואיך שאתה רוצה. ויש את האנושיות של החמור. במהלך הצילומים הרגשתי הרבה פעמים שהם הסתכלו עליי וכאילו שאלו: מה עכשיו? מה אתה רוצה שנעשה? הולכים לפה, או לשם. יש עניין".

נשמע כאילו החמור הזה היה מבחינתך וואחד אישיו.

"לפעמים יש לך מיליון רעיונות בראש, אבל משהו אחד נתקע חזק ולא רוצה לשחרר. צריך להתייחס לכל הקפסולה של סיפור הדברים. יש כאן מבחינתי שכבות. במעלה עקרבים, שם דוהר הסמיטריילר, התחילה את פעילותה יחידת ה-101 ומאיר הר-ציון בשנות ה-50. יש היסטוריה מאחורי זה". 


 

חמורים, תמונת יחסי ציבור


מתכתב עם הקולנוע האמריקאי
 
גיליתי כאן גם מחווה שלך להוליווד. הסמיטריילר הדוהר מאוד מזכיר את זה שב"דו קרב", של סטיבן ספילברג, הרודף אחרי דניס וויבר (כוכב הסדרה "מקלאוד" בזמנו).

"שאספר לך את האמת? לא ידעתי ולא הכרתי את 'דו קרב' לפני כן. ורק אחרי שסיפרו לי על זה, כמו שאתה עושה, ראיתי את זה ואמרתי 'איזה יופי'. צחוק הגורל הוא שבמקרה עשיתי משהו שמתכתב עם הקולנוע הכי אמריקאי שיש".

וכמו שמקובל לא מעט בקולנוע האמריקאי היום, השתמשת במחשב.

"לגמרי. היינו צריכים להלביש על המשאית אקווריום עם מים ודולפינים באנימציה, ועשינו את זה באמצעות המחשב".

נרגעתי. אז אין מה לשאול אותך על התנהגות נאותה לחיות על הסט.

"זה מעניין. אומר לך משהו על כך. כשאתה אוכל ארוחת בשר, אז ברמה האובייקטיבית יש כאן קורבן, אתה אוכל מישהו. וכשזה מגיע לסרט שיש בו חיות, פתאום זה מועצם, ובצדק. באמנות זה מורכב, וכשעובדים בסרט עם חיות זה לא קל.

"השאיפה היא שכל מה שאתה עושה יתבצע רק בשלב שהחיה שמחה שהיא נמצאת שם. את החמורים הבאנו מאזור רמלה, כשבחור בשם יוסוף טיפל בהם. היה להן אוכל טוב והכל התנהל באווירה טובה. ראית שהצילומים לא מטרידים אותם". 
 


בימאים, מפיקים ושחקני "שלושה סיפורי ערבה", צילום: רפי דלויה


"הקולנוע הוא מפגש עם החיים"
 
לשם תזכורת ולמי שלא יודע: וולך בן ה-47 הוא בן למשפחה חרדית בת 20 נפשות משכונת מקור ברוך בירושלים. הוא למד בישיבת פוניבז' בבני ברק אך לאחר שעבר תהליך חיפוש ארוך עם עצמו יצא בשאלה בגיל 25, עבר לגור בתל אביב ואף החל לעסוק בקולנוע, תחום שרחוק 180 מעלות מעיסוקים מקובלים של חרדים לשעבר.

כשראיינתי אותו לאתר הבמה ב-2007, כשיצא למסכים "חופשת קיץ", שאלתי אותו מדוע, כחובב אמנות, בחר דווקא בקולנוע, והוא השיב: "כל מה שיש בו תרבות ואין עליו מנגנון מסרס, קרץ לי. אלא שבניגוד לאמנויות אחרות, כמו ספרות או תיאטרון, שיש בהן משהו אלגורי, הקולנוע היה הדבר ששיקף בעיני את החיים עצמם, איך האנשים חיים. אני אוהב את הקולנוע כי הוא מפגש עם החיים".

"חופשת קיץ" תיאר מסע פיזי ורוחני רב תלאות ומייסר של בני זוג חרדים. הרב אברהם (אסי דיין), סמכות דתית ורבנית עליונה בקהילתו, מקיים עם משפחתו, אשתו אסתר (שרון הכהן בר) ובנם מנחם (אילן גריף) חיי הלכה וקיום מצוות מחמירים והבן לומד בחיידר תורני. בקיץ יוצאת המשפחה לחופשה בים המלח ושם מתרחש אסון והבן מנחם טובע למוות. הטרגדיה האישית לא מערערת את אמונתו של האב, אך רעייתו מתקשה לקבל את רוע הגזרה ולהאמין שכך רצה הבורא. הסיפור אותו הגה וולך מתכתב עם מצוות שילוח הקן ועקדת יצחק.          

באופן מפתיע, ואולי לא, הסרט הצליח מעבר לים לא פחות מאשר בארץ. הוא זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל טרייבקה בניו יורק, וכן הוענק לוולך פרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל טארומינה הסיציליאני. בארץ זכה הסרט בפסטיבל חיפה בפרס תגלית השנה. ולמרות כל זאת, רק כעת עומד וולך בפני התחלת צילומים של סרט ארוך חדש. 




חופשת קיץ, תמונת יחסי ציבור


"התפתחות יותר חשובה מעשייה"
 
השאלה הזו אמנם קלישאית, אבל מתבקשת. קיבלת בעקבות הסרט הראשון רוח גבית כל כך חזקה שבאמת מסקרן אותי לדעת למה לקח לך כל כך הרבה זמן לצאת להפקת על סרט חדש.

"כן, אני מכיר את זה. אולי הפחד מכישלון, אבל אני לא מרגיש את זה כל כך.  שנים לא הייתה לי ההרגשה הזו שאני חייב לעשות משהו נוסף מייד. אולי עכשיו אני מתחיל להרגיש את זה דווקא עם תסריט שהתחלתי לכתוב אותו לפני 'חופשת קיץ'. זה לא אותו הדבר, אבל הדחף לזה מאוד ישן. הוא משתנה לא מעט כל השנים האלה ויש הרבה דראפטים בדרך. זאת לאחר שכבר מ-2008 עולה השאלה על ידי כל מיני גורמים, מה עם הסרט השני?".

אז זו תסמונת או קללת הסרט השני?

"אומרים את זה, למרות שלדעתי אני לא קשור לזה. אני חייב לומר את מה שאני יודע ומה שאני מרגיש. אין דבר כזה סרט שני או שלישי. פשוט עושים! אני בשנים האלה חי, מתפתח, מתבגר. אם אתה מתפתח ב-95 אחוז ובחמישה אחוז יוצא לעולם – זה הרבה מאוד. אדם הרי עוסק בלהתפתח בעצמו, בלהבין דברים. אתה צריך להיות בטוח שאתה גם מבין, גם יודע וגם כן עם עצמך".

מה עשית כל השנים האלה? בתחום. לא בתחום.

"גם לימדתי, גם החכמתי, גם הבנתי. כתבתי לעצמי כל מיני דברים, וזהו. אם לא עושים שום דבר כמה שנים ואחר כך יוצא לך משהו ממש טוב - אז זה לא נורא". 
 


דוד וולך, צילום: רפי דלויה



חזרה שנייה בשאלה
 
ב-2016 הוזמן וולך ל"אטלייה" של פסטיבל קאן, מיזם יוקרתי המארח במאים מבטיחים מרחבי העולם שסרט שלהם כבר נחשף בזירה הבינלאומית, כדי לסייע לו לקדם סרט חדש הנמצא כבר בתהליך הפקה. הפרויקט יוזם סדרת מפגשים של היוצר ומפיקו (שיראי) עם שותפים פוטנציאליים להפקת קו-פרודוקציה בינלאומיות, במאים נודעים ומשקיעים מתעשיית הקולנוע ובכך מדרבן את ההפקה ומכניסה להילוך מעשי.

האם זה היה טריגר שהאיץ את הפקת הסרט החדש, "מוות במיטה"?

"כן, בהחלט. זה דבר שלוקח זמן. זה סיפור שקשור בך באיזשהן עבותות, וכל שלב שאתה עובר מפתח את זה ומאפשר כתיבת דראפט נוסף. אמנם עברו עשר שנים מאז הסרט הקודם, אבל תהליכי ההתבשלות של הסרט החדש היו הכרחיים. לא משהו שאפשר לדלג עליו".

על מה הסרט?    

"בגדול, על אדם חסר שקט החי בתל אביב, חייו ומותו".

מהדהד כמו ניסוח קיומי טיפוסי של מי ששיחק את הגיבור שלך, אסי דיין ז"ל, שקולך ונימת דיבורך מאוד דומים לשלו. עדיין.

"זה מזכיר לי שכאשר הגעתי לתל אביב ב-1997-98 התקשרתי ל-144 כדי לאתר אותו והמרכזנית אומרת לי: אתה אסי דיין. וכל כמה שאני מדבר יותר, היא יותר בטוחה בזה... נשארתי בקשר עם אסי אחרי הסרט, לא על בסיס יומיומי כמובן. הייתה הרבה הכרת תודה מצדי ואיזושהי סימפטיה מצדו".

"חופשת קיץ" נשען בהווייתו על המקום ממנו באת. והסרט החדש?

"הוא נשען אולי על המקום אליו הלכתי. אפשר להגדיר את זה כסיפור על אדם שחזר בשאלה מהדת ואחרי זה צריך לחזור בשאלה פעם שנייה – מהיבטים של זהות יהודית מוקצנת, או מה שאני קורא - זהות הייפר-יהודית. סיפור על אדם שמוצא את עצמו בחזרה בשאלה שנייה".