סוג של מפנה
 
לא יודע איזה גילוי יותר מרעיש ומשמח מבחינתה של ריטה. האם העובדה שאחרי יותר מ-30 שנות קריירה היא מצליחה סוף סוף לנסח ולהביע את רגשותיה ומחשבותיה בשירים "שלה", פרי עטה (גם אם הם "רק" ארבעה מתוך עשרת "ניסים שקופים", אלבומה האחרון)? או התובנה שניסים אינם גשמיים, מוחשיים וניתנים למראה, אלא שקופים ומצטברים, מתרחשים ומתממשים בחיינו ובמציאות סביבנו, עם וגם מבלי דעת?

אפשר להבין את ההתרגשות של ריטה מהיכולת שלה להגיד את עצמה, אף אם העבודה על האלבום נמשכה כמעט עשור, ואף אם נעזרה בפזמונאים ובתמלילנים מיומנים (צרויה להב בעיקר, רחל שפירא ונועם חורב) כדי לעשות סדר במחשבותיה וברעיונותיה, וברצונה להתעלות - בכוח המלה והרוח המנשבת בה - על הקשיים והמשברים של החיים.

עם זאת אני לא מתלהב מן הרגשנות היתרה לעשות מזה עניין. אם בהקדמה באלבום, המתקבלת איכשהו בהבנה, ואם אף פחות מכך ב"נאום" המתארך שלא לצורך בסיום חלקו הראשון של המופע. ראשית, כפי שמוכיחה רשימת השירים שכינסה תחת קורת גג אחת (דוגמת "חברה", "עד שתעזוב" ו"מחכה") זה לא חדש עבורה, גם אם לא הרבתה בכך, ריטה "חטאה" בעבר בכתיבה מדויקת בהצלחה ראויה לציון.

שנית, יאללה. הקהל מספיק אינטליגנטי להבין, להעריך ולהפנים את סערות חייה. למה לדבר? צריך ליצור. לכתוב. לתהות ולטעות, למחוק, לשנות ולהתנסות, להקליט ולהמשיך הלאה. לתת למילים, לשירים, לברוא מציאות, להגיד ולבטא את עצמם. לא צריך סימפוזיון והסברים. גם לא לטחון לעצמה, לבנות מינה ולקהל את המוח, אם להשתמש במילים שלה.

אולם בהתחשב בנטיות העבר המלודרמטיות ובפרסונה הבימתית של ריטה, הצורך הזה, לשתף את הקהל בלבטים ובהתרגשות, מצטייר כאן כשריד יחיד כמעט של ריטה "הישנה". דווקא את המופע, שלדבריה מיישם ומשלים אלבום אישי ופרטי כל כך מבחינתה, היא מצליחה להציג באיפוק רגשי יוצא דופן, לא רגיל בסטנדרטים שלה ובהחלט ראוי לציון כסוג של מפנה, אם לא כאבן דרך לעתיד לבוא. 


ריטה, צילום: יובל אראל


חומרים אישיים ולהיטים גדולים
 
22 שירים יש ב"ניסים שקופים", המופע הנוכחי, בהם שישה ניסים מהאלבום החדש. למן הא-קפלה בפתיחה עם שורות מפתח משיר הנושא (מילים שלה, לחן של לורן פלד) כשהיא יושבת על הסטול במרכז הבמה: "ניסים שקופים תופרים אותנו/ זה לזו ברשת פלא, וברגעים האלה/ ניסים שקופים עוטפים אותנו/ למה שלעולם לא יהיה של מישהו אחר"; ועד לא-קפלה הנועלת, אחרי התשואות וגוויעת ההדרנים, עם שורות מ"בוא" (מירי פיגנבוים ורמי קלינשטיין) - "וכשרוחות קרות יסערו בחוץ/ אשלח בך אש חמה/ יום אחד אולי תפסיק לרוץ/ בין הצללים, בנשמה" - כשהיא מחפשת נשימה להרגיע את הסערה, חבוקה בין תריסר נגניה, בשורה חזיתית אל מול הקהל.

למרות התפאורה המרשימה - יריעות בד אנכיות כרקע ל-52 (!) לוחות לד שוני גודל, שסוגרים על הבמה, מגבה, בחצי גורן, משולבים במערך תאורה פשוט ופקחי, והרכב ליווי מרשים לא פחות, של 12 נגנים, שמפיקים לא אחת מצלול של קונצרט - זה המופע הכי מאופק שריטה יכולה להציע בסטנדרטים העכשוויים שלה.

יש כאן חומרים אישיים ולהיטים גדולים, תחנות במסע של 32 שנים, ארוזים מחדש ומוגשים אחרת. בעיקר מפני שהנשיות המבעבעת והחושניות המפעפעת שלה אצורות הפעם, בשליטה מוקפדת.


ריטה, צילום: יובל אראל


נאבקת בדחף לטרוף את הבמה
 
את החלק הראשון היא מגישה בישיבה. על הסטול הנ"ל. שרה בניחותא וברוגע יחסיים, ללא פאתוס ודרמה, כמו לעצמה. "חבר של פעם, מה אתך היום?/ פצצת געגועים מתקתקת לי בבטן/ אני חוזר שוב לימים של חופש וגיטרות/ כשכל השבור היה כניסה לגן עדן", היא תוהה בקול, נוהה לימים עברו בעזרת "חבר של פעם" (נועם חורב / לורן פלד).

זהו מקומם של שירי הזוגיות והאמהות הוותיקים: "כתר שמש" (של להב וקלינשטיין), מעוטר בקרן יער מלאת ההבעה של שחר זיו ו"חברה" (שכתבה עם בעלה לשעבר) שבו משמש אביב בכר, נגן הגיטרה הספרדית (כאן) והאקוסטיות (בכלל), כעזר כנגדה גם בשירה. של שירת התשוקה והקנאה הגדולה: "שיר אהובת הספן" (יאיר לפיד וקלינשטיין) מזה, "עד שתעזוב" (שלה ושל רמי) מזה, שמצטייר כשיר העצמה נשית.

שירים בהם ריטה נאבקת בגבורה בסערה שבפנים, בדחף לטרוף את הבמה. מתלבטת בין המשך ישיבה לבין גיחות עמידה, כנקודת מוצא לפיתוח הדרמה. היא תחזור לשבת ושוב לעמוד, וחוזר חלילה, ב"עוד מעט" (מלים שלה, לחן לורן פלד) בשבחי ההתנערות, ההתגברות, ההבראה הנפשית.

ואם "נוצה ברוח" (יעקב גלעד / קלינשטיין) מרמז לרגע על השתחררות מההגשה המאופקת, שנמשכת גם ב"לא מוותרת", הסינגל הרשמי החדש (מלים משותפות לה וללהב, לחן של מורן דוד), באווירה אתנית-פולקלורית (אלדד ציטרין באקורדיון) שמאפשרת האצת תנועה, הנחמה ב"עטוף ברחמים" (אהוד בנאי וקלינשטיין) עתיר החלילים (יוני דרור) ומשיכות המיתר (חן שנהר, אבנר קלמר, גליה חי ויועד ניר) מחזירה אותה אל הסטול, לדואט בין-דורי של "קחי לך" (מלים שלה ושל בתה משי; לחן של אלנתן שלום), עם שירתה ודמותה המוקרנת של משי על צגי הלד שמאחור. "קחי לך/ את כל הסיפורים/ את הידיים ששומרות/ את הבכי שבכינו, רק אני ואת יודעות/ את הצחוק המתגלגל/ את הסודות על העולם/ את השיחות שיש רק לנו/ אני אתך, אני אתך". רגע מכמיר ארוך ויפה שנצבע בנימת רוק'נרול חריפה בסולו גיטרה חשמלית של רמי אוסרווסר. 
  
גם בחלקו השני של המופע, מכאן ועד לסיומו, כשהוא מתנהל בעמידה, ריטה לא חוזרת לגינונים הבימתיים, לג'סטות הגופניות ולמניירות התיאטרליות שמלווים עשרות שנים את דמותה. הטמפרמנט המאופק והמידתי נשמר גם עם מיטב הלהיטים, ותחת החשמל והתופים (איתי ניצן). גם בירידה לקהל, לחוש אותו, להתחבק איתו ולהתמסר לו באופן הכי טבעי של "מחכה" (ריטה ועידן רייכל), וגם באופן המפתיע, החנוק מדמעות, שבו מסתיים "מזמן" (להב וניצן קייקוב). 

ריטה ומשי קלינשטיין, צילום: אלון ימין


נס חד פעמי?
   
כיאה למבחר השירים, חלקו השני של הקונצרט, משמש במה לאמנותו של עמי רייס, איש "כנסיית השכל", ומפיקו המוזיקלי של המופע. הוא מותח את היריעה בפני כיוונים מגוונים, עסיסיים וססגוניים, ומציע עיבודי מיתר מחניפים, מלאכת הקשה רבת פלירטוט והשראה, הדגשים הרמוניים קוליים ועבודת קלידים (ציטרין) מזהירה ומשכרת.

"שאנה" (מסרק בעברית) מהאלבום הפרסי "השמחות שלי", הוא הזדמנות לשמחה מתפרצת ולשימוש בכפיים; "שרה ברחובות" (להב וקלינשטיין) מקבל הפעם מצג אנפלאגדי וניחוח של שיר עם עתיק יומין (אגב, שיר אירוויזיוני זה, הוא היפוכו של "ניסים שקופים". "...שרה ברחובות/ מקבצת אהבות/ מתחמקת מניסים ואכזבות..."); "אל תפחד" (איתן גלאס, פיגנבוים וקלינשטיין) זוכה לעיבוד מלא תשוקה וחיים ומסתיים בהתרסה; "שביל הבריחה" (מיכל ברנט וקלינשטיין) מסמן כיוון קאנטרי בסיוע רביעיית המיתרים; "בגידה" (יעל טבת וקלינשטיין) הופך לכמעט מדריגל, עם פרקי של שירה קאנונית, בשני קולות; "אני חיה לי מיום ליום" (חנוך לוין וקלינשטיין) נעטף בצליל אתני סוחף שמצדיק את נהירת הקהל לכיוון הבמה; ו"מחול מטורף" (פיגנבוים וקלינשטיין) כשמו, מוסך את הדם הסוער למחול משכר, אחד נוסף, אחרון.

ציטרין מתייצב לבדו לבנות ציפיות להדרנים, ועם המחשב הנאמן שלו בונה ל"ימי התום" (להב וקלינשטיין) צליל מוכפל ועשיר, אליו מצטרפת ריטה בדואט והקהל בשירת רבים, וכשהלהקה כולה חוזרת, הרבה יותר קל לפחד ביחד עם "בוא", לפזר את מסך הערפל, לעמוד באור ולא בצל. ומתייתר הצורך לברוח אל משחקים של כוח...

לא יודע אם "ניסים שקופים" מבשר ריטה אחרת. אבל מחמם לב לגלות שאפשר לשנות ולהשתנות אחרי 30 ויותר שנים. אם ריטה תתמיד במגמת היצירה, לא תראה באלבום הנוכחי נס חד פעמי, זו עשויה להיות הצהרת כוונות והבטחות לעתיד. שיש בריטה יותר משהעין רואה ומשהאוזן שומעת.

ריטה, ניסים שקופים בהופעה. היכל התרבות פתח תקוה, שבת, 20 בינואר 2018