כשהכתה הידיעה על מותו של חיים גורי נשלחה היד מבלי להסס, באופן מכני, אל מדף הספרים. "כבר ציינתי שאני מתקשה להכירני, שרק מתוך הרגל אומרים שלום למישהו שכבר אינני", קראתי שוב ושוב את המשפט שמקפל בתוכו באופן מוזר את השיחה הטלפונית האחרונה בינינו, זו שגרמה לו צער רב ובכל זאת קיימה ולו רק בכדי לדייק, להבהיר, לא להשאיר מקום לספק, כפי שנדרש ממוסר עדות נאמן, אדם שזיכרונותיו היו שיקוף של מקום וזמן ותכלית.
 
העיניים הטובות, הפקוחות
 
כל פנייה אל גורי לאורך השנים הייתה מלווה ביראת כבוד, נשימה עמוקה לפני צלילה למים עמוקים, כזו השמורה לגיבורי תרבות במיתולוגיה השבטית, למחוללי הקאנון והאתוס הישראלי, ליחידים, מתי מעט, שהיטיבו לפרום את הפרט לכלל.

משורר, סופר, עיתונאי ופובליציסט חד כתער, רב-אמן שאמנותו השפה וכישרונו היכולת לאהוב מתוך הפצע, לחמול על אף הקושי, להשתנות שוב ושוב, לגלות ולהתגלות וכמו רב-מג לרתק אל מעשיו במילים בכל קריאה מחדש. קל כל כך להיסחף אל יפי המילים, לתת לנפש להיטלטל בין הגלים הגבוהים שגורי מניח לפתחי התודעה של כל מי שחי כאן. זו לא רק השירה שהשגיבה את המילים הכתובות, אלא מארג המילים במכלול כתביו, הכנות, הדיוק, החכמה, הנדיבות, אורך הרוח כמו דרוויש בחולות, העיניים הטובות הפקוחות, עיני העד, כמו נר התמיד, והלב הפתוח שנושא ממנו, האיש הזוכר, והלאה את ההד.

חיים גורי מתוך "מחווה לחיים" בתיאטרון הקאמרי





"דע לך שהזמן והאויבים, הרוח והמים, לא ימחקו אותך, אתה תמשך, עשוי מאותיות. זה לא מעט. משהו, בכל זאת, יישאר ממך", כתב בספרו "אף שרציתי עוד קצת עוד" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), אפילוג של אדם מזדקן והולך. "רוב חבריי, כמעט כולם, שוכני עפר. הייתי עד למוות הרועש – המוות של המלחמות, וגם למוות השקט, של הזקנה והחוליים. למרות שגם בו קיימים נושאים לאומיים, ספרי החדש הוא ספר אישי מובהק", כתב בדברי המבוא לספר שראה אור בשנת 2015 ועוסק ברובו בזקנה. באחד השירים היפים בספרו זה כתב כמעין תחינה לשהות עוד קצת עוד: "מישהו, איכשהו, בין הרעשים, אולי ישמע את קולך".
 
שומעים? שומעים. גם בשקט, בדומיית האין עוד, נשמעות המילים הכתובות של גורי. "אל תאשים את השקט. הוא יודע לא פחות ממך. הוא רק עייפות נמשכת אחרי הצעקה".
 
"אז מי אני, לכל הרוחות?! אז ככה זה. אינני מתבייש. ההיפך הוא הנכון! הנה אני מספר את האמת, כמו בשבועת בית-דין. הנה אני ואלה הם חיי! כמו הוטל בי מום. צלקת בוערת. ארץ-ארץ מה את עושה לי? אתה שלנו, אתה שלנו. אתה נושא בחובך את השנים כולן. בכל התחנות היית. אתה שלנו, ואתה לא תבחר לך שום ביוגרפיה אחרת. נכון, לא דרכת על סף בית-כנסת ולא ידעת עול מצוות, אך אתה שלנו ואנחנו לא נרפה ממך... לכן טוב תעשה אם תקבל עליך מתוך שמחה גדולה את הזכות שנתגלגלה לידיך להשתייך למשפחת-האצולה הזאת, הדפוקה והנבחרת... אני מן השרב הזה, מן הבנים האלה, משרידי פיח השריפות הרחוקות בחרסים, צאצא כל המלכים האלה, אשר נבלעו בי במרוצת הדורות, וגם מן הג'אהלין אני וגם מן העזאזמה, כמו בסם מתוק, סחוט טיפין-טיפין מהזיות ומכאב, כמו בזריקת אמת".
 
וכשהמיתוס מבקש מפלט, מוצא מתוך הכלל בו הוא שבוי מבחירה-לא-בחירה אל הפרטי. וכשחוטי הביחד שרקם משתרגים סביב נשמת היחיד עד כדי חנק התגלגלה לידיי אותה ידיעה שהרעישה עולמות אך לא היה בה אלא טוהר מידותיו של גורי ועל אף הסערה והמולת הנפש ניווט המשורר את ספינתו בשקט של מנהיג מנוסה ואחראי בתוכה. 

ספר השירים האחרון 
  
זה היה בימים הראשונים של שנת 2016. הטלפון צלצל. מישהו אמר שגורי החליט לדחות את קבלת פרס שרת התרבות בתחום הציונות. הפרס, מעורר המחלוקת, שנולד בחטא והוכתם לנצח כאתנן פוליטי למיישרי קו, אמור היה להינתן לו בעבור "אף שרציתי עוד קצת עוד". במכתב שכתב לוועדת הפרס והגיע לידיי פרש את התלבטותו. "אני מבקש שתעניקו את הפרס החשוב הזה ליוצר או יוצרת בתחילת דרכם, באופן שיעניק דחיפה משמעותית לפועלם. כמי שזכה בפרס אוסישקין על ספר שירי הראשון, 'פרחי אש', אשר ראה אור בהיותי בן 26, אני יודע עד כמה הכרה זו הייתה חשובה ומשמעותית בראשית דרכי כמשורר. ספר שירי האחרון, 'אף כי רציתי עוד קצת עוד', הוא פרי עטו של יוצר שבע ימים והוא בעבורי בראש ובראשונה ביטוי לחשבון נפש אישי, עמוק ונוקב שנוגע בשאלות קיומיות אשר העסיקו אותי כל ימי חיי".

גורי לא חשב שהדברים יפורסמו. שיחת הטלפון ממני, ציערה אותו מאד והדבר ניכר בקולו אך הוא הבין שאין מנוס והיה לו חשוב להבהיר ולדייק. "הספר הזה אינו שייך למהותו של הפרס. אני בן 92. זהו ספר השירים האחרון שלי, בינתיים, שמאד יקר לי ומאד אישי. כשאדם כותב ספר כזה, שמסכם את חייו, יש להבין שהדגשים והמרחבים בו אינם שייכים לפרס זה. נולדתי ציוני ואמות ציוני. כל חיי לחמתי למען הציונות, אבל הספר פשוט אינו עומד בקנה אחד עם פרס שמוענק ליצירות שנוגעות לתחום הזה של ההיסטוריה. הוא רחוק מכל זה. הספר הזה עושה את דרכו בדרכו", אמר לי. אלו מילים שנכתבו בצער כיוון שבלתי אפשרי היה להתיר את האדם הפרטי, זה המתבונן לעת רדת יום במראה, מהסמל שבעדו משתקפים פניה של החברה הישראלית שהפך להיות.


חיים גורי הוא "הנה מוטלות גופותינו", שיר אותו כתב במלחמת השחרור לזכר חבריו שנפלו בדרך לגוש עציון, הוא "שיר הרעות" שהפך לאחד מסמליה המרכזיים של מלחמת השחרור, הוא "באב אל וואד" לנצח. אבל הוא גם תל אביבי נצחי שחי בירושלים, ילד עירוני שלמד בבית הספר החקלאי "כדורי", הצבר החילוני האולטימטיבי שסוחב על גבו את שפת הקודש ואת יהדות הגולה המושמדת – גוף ראשון רבים שמורכב מניגודים אינספור.

על עיר מולדתו כתב: "אומרים, שתל אביב נבנתה ונבנית בצלמו של העם היושב בה והדרך אליה עוברת דרכו ובידו המפתח להבנתה. אני מגיע אל תחום המכאיב. אני הולך והולך בה שעות בתוהו-ובוהו של חומרים ושל צורות, וכמו בסיוט חם, אוהב אותה אהבה איומה מאוד. כך אוהבים בן מפלצת. זו עיר הבנויה בצלמו ובדמותו של העם האנרכיסטי, שקבע בה אנרכיה אדירת-עוצמה, בדמות עיר חשופה המסתערת עליך באינטימיות כובשת ללא מקדמת הצטדקות כלשהי וללא נימת התנצלות של נימוס אריסטוקרטי. אז נדמה לי, כי העם הזה, בעל החלומות, החרוץ כמו עשרה, הסובל ממחסור משווע בזמן, ברא לו בין מלחמותיו ומסחרו ושיריו, עיר לזמן-מה, ההופכת לנצח של בטון ולבנים ומתכת וזכוכית. תמיד נדמה לי, כי תל אביב הולכת ונבנית מעצמה ללא בעל בית, ללא איש שישקיף עליה ממרפסת העירייה, תוך ניסיון כלשהו לרסן את כוחה הפראי. היא נראית לי כעת כעיר הממשיכה מתוך לחץ קשה לאלתר פתרונות, להילחם מול אויבים סמויים העושים אותה אלימה ומלאת-דאגות ועסוקה תמיד. או-אז, אני מבקש ללמד עליה סניגוריה. בכך אני מנסה להשיב על השאלה, מניי באתי, אני, השייך לה בקשרי דם ונפש, עזים ממוות. העם נזרק אל החוף, ועד שתפס מה קרה לו, הקים בחריצות מטורפת עיר משלו, ועד שתפס מה קרה לו, חש, כי מאוחר מדי וכעת גדולה היא מיוצריה ומכתיבה היא להם פיתוח מואץ ומפחיד מאוד, ללא יכולת לומר לה: רגע, תני לי לחשוב עלייך, בשקט, את מפריעה לי להגן על עצמך מפנייך". כך כותב אוהב מפוכח, שבוי נפש סלחן שכלוא במוסרות אהבתו אך מתבונן בה נכוחה, איש שכל כולו מרחב וזמן ותודעה ומודעות.

חיו בו בכפיפה אחת הילד ששיחק לאורו של פנס בודד בקצה שכונה והמתים שמלאו אותו ונשתמרו בו. היו בו העלם הנושא עיניו אל ההרים והגבר שלא שעה אל האותות והמופתים. הדהד בו הדחף לזכור ולהזכיר. "אל תדאגו. הכל שמור בארכיונים, במגרות "אבק. בעליות, במרתפי הסליק הנסתרים. כשיהיה מתר, לפי החק, לאחר שכל האשמים ימותו, יבואו החפים מפשע לפתוח את האוצרות הנדירים. יהיה שמח! האמינו לי". מאמינים.
 
"שמעתי על השקט.
לא פגשתי בו עדין.
 
הוא שיך לארץ
שאת שמה איני יודע.
 
הוא קשור בעיר
שלא עברתי ברחובה.
 
הוא שוכן בבית –
לא נשענתי בחלונותיו.
 
נדמה לי, כי השקט
הוא ככלות.
 
ואני בטרם.
כמו רעב".