מחול - חבר שלי, יניב: בין גוף ונפש

לקראת הקרנת הסרט על יניב אבירן, שסובל מניוון שרירים, הבמאי מעיין שורץ וכוכב הסרט בריאיון על תנועה ומגבלה

המפגש הראשון בין יניב אבירן ומעיין שורץ התרחש לפני כעשור, כמעט במקרה. שניהם זוכרים את השוק ההתחלתי והמבט המבוהל של שורץ למראהו של אבירן. וגם את שבירת הקרח שהגיעה שניות לאחר מכן, כשאבירן התחיל בסמול-טוק שניצח את המבוכה.

הקשר בין השניים הלך והתהדק עם הזמן, וב-2016 יצא ממנו סרט הסטודנטים של שורץ, "חבר שלי, יניב", במסגרת לימודי קולנוע במכללת ספיר. כשמו, הסרט מעניק הצצה לחברות של הבמאי שורץ עם חברו אבירן, החולה ב-SMA שהיא מחלת ניוון שרירים קשה, ושם זרקור על ההתמודדויות השונות עם המגבלה הבריאותית, ביניהן רצונו למצוא דירה מחוץ לבית של ההורים ולהתחיל בדרך עצמאית.

כעת מתחילות ההקרנות הראשונות של הסרט בישראל, והוא יוצג בסינמטק תל אביב בשבוע הבא, בימים ראשון ושלישי, 4 וב-6 בפברואר. עד עתה הספיק סרטו של שורץ לגרוף את המקום הראשון בפסטיבל LISTAPAD במינסק, לקבל את המקום השני בפסטיבל קולנוע דרום, ולהשתתף בין היתר בפסטיבל הסרטים הדוקומנטריים - ה-IDFA הנחשב באמסטרדם ובפסטיבל הסרטים הבינלאומי בירושלים.

"רציתי שאנשים יצליחו לדלג על השוק הראשוני ואולי גם הם יהפכו לחברים של יניב", מסביר שורץ את הרעיון שמאחורי היצירה הקולנועית. "המטרה היא שבמשך 45 דקות הצופה יבלה עם יניב ויגיד, 'אולי גם בעצמי יש דברים שאני נרתע ומפחד מהם, אז איך אני מתמודד עם המגבלות שלי'".

חבר שלי, יניב. צילום: רן ברגינסקי

הצעד הראשון

הסרט נפתח בסצנה שמציגה צילום של שמיים תוך כדי נסיעה, וככל שהעין הולכת ומתעמקת בכחול שבין העננים, נכנסת לפריים הקלטה של שיחת טלפון בין שורץ ויניב. שיחה טעונת רגש, שבה שורץ מספר על מות החתול שלו ואבירן בתגובה מנסה למצוא כמה שיותר מילים מנחמות. שניות מעטות לאחר מכן, נחשפת על המסך חזותו החיצונית של יניב אבירן.

"זה היה חיבור די סתמי", משחזר שורץ את הרגעים הראשונים להיכרות עם חברו, כוכב הסרט. "יניב הוא חבר של חבר מהצבא. בדרך למסיבה, הגעתי אל אותו חבר שגר בקריות. כשרואים את יניב בפעם הראשונה יש שוק. אנחנו לא רגילים לראות אנשים במצב בריאותי כזה. באותו מפגש לא ידעתי למה לצפות, ופתאום ראיתי אדם שכוב על המיטה. כמו כל בנאדם אחר, הדבר הראשון שעלה לי לראש היה רחמים, תהיתי איך לגשת אליו. אבל מה שכל כך יפה אצל יניב, זה שהוא גורם לסיטואציה להיראות כל כך שגרתית. מהר מאוד הוא התחיל לדבר איתי ומאז נשארנו חברים.

"אני חושב שבזכות ההיכרות שלי עם יניב, אני מפעיל את הכישורים האלה בכל מפגש עם אנשים ובוחר להכיר אותם יותר לעומק. מה שנקרא, אל תסתכל בקנקן."

לדברי אבירן, בכל הנוגע לשבירת הדיסטנס – המושכות כמעט תמיד אצלו והוא נוהג בדיוק כמו שעשה עם שורץ.

"אני זה שצריך לעשות את הצעד הראשון כי אנשים לא כל כך יודעים מה להגיד, מה בסדר ומה לא", הוא אומר. "אני מניח שמעין הבין שאם אני חבר של חבר שלו, אז יש פה משהו מעבר וזה בסדר."

אתה מרגיש שזה אולי תפקיד שאתה צריך לקחת על עצמך? יש מצבים שבהם לא מתחשק לך להיכנע לתכתיב הזה?

"זה משהו שאני חי אותו כל החיים, ואני לא פסיבי. הלוואי שהעולם היה פתוח, מודע, מכיר ולא חושש, אבל אני מאמין שזה חלק מהחשיפה, גם בסרט וגם במקומות אחרים, העניין הוא ללמד להכיר באמת כך שבעתיד השיח יהיה פחות מביך."

שורץ ואבירן בפסטיבל הקולנוע בירושלים, תמונת יחסי ציבור

סטירת לחי מהמציאות

החיבור עם המצלמה לא היה קשה במיוחד עבור אבירן. "תוך כדי תנועה ראיתי שהוא צופה בחומרים ומתחיל להרגיש בנוח עם העובדה שהוא במרכז תשומת הלב", שורץ מספר. "כשמציגים את הסרט, הוא אומר 'מבחינתי הסרט מציג אותי יותר טוב מאיך שאני מציג את עצמי'. יניב הוא כמו הבמאי השני של הסרט ובתהליך שעשינו היה תמיד מקום שבו יש דיאלוג בינינו.

"אני בטוח שהסרט הזה גרם לו להתמודד עם אחד הפחדים הכי גדולים שלו. זה המקום של עצמאות, ועצמאות מול המחלה. הוא כל הזמן אומר, 'אני כמו כולם', אבל יש מקומות שבהם המציאות נותנת לו סטירת לחי ומראה לו שיש מגבלות שהוא חייב להתמודד איתן."

כמו כולם, למעשה. גם אנשים בלי שום בעיה פיזית מוצאים את עצמם מתמודדים בכל יום עם הפחדים שלהם, וחלקם אפילו לא מספיק אמיצים בכל הנוגע ללקיחת אחריות על החיים שלהם.

"את צודקת. אני חושב שבמקרה של יניב זה קצת יותר טראגי. אני אתן לך דוגמה. הוא סיפר לי על מקרה שבו הוא חגג יום הולדת למיכל אחותו יחד עם החברים שלה והם רצו להמשיך למועדון. הוא כמו כולם רצה ללכת, וכשהם כבר הגיעו למועדון הוא קלט שאין לו מה לעשות שם, כי הוא לא יכול לרקוד. כולם שם מסביבו משתוללים ואותו בקושי שומעים.

הוא אמר בסרט, 'אני לא רואה את עצמי במראה בכל יום, אני שוכח איך אני נראה'. הוא מבחינתו מנהל מציאות שבה הוא יכול לעשות הכל, אבל לפעמים הוא מקבל תזכורות טראגיות כמו הסיטואציות האלה."

אבירן: "בסרט זו היתה הפעם הראשונה שאישרתי למישהו אחר לספר את הסיפור שלי. אני מנסה להיות בשליטה על האופן שבו אני מוצג ומה אומרים עליי. הייתי מוכן לעשות את זה רק עם בנאדם שמכיר אותי טוב ובאותו הראש שלי, כמו מעיין."

מה החשש העיקרי בחשיפה?

"בעיקר האופן שבו אני מוצג, מבחינת רחמים."

סוגיית הרושם הראשוני שלך תופסת מקום נכבד מאוד בסרט. עברת תהליך כלשהו בהתמודדות עם השאלה הזאת מאז שאתה זוכר את עצמך?

"בבית ובין החברים תמיד התייחסו אליי באופן נורמטיבי לחלוטין, אז לא שאלתי את עצמי מה אצלי לא בסדר. אני יוצא מנקודת הנחה שאולי האדם שמולי עד היום לא ראה ולא מכיר אנשים שחולים בניוון שרירים. כיום אני הרבה פחות מתאמץ להוכיח ולהילחם על המקום שלי."

חבר שלי, יניב. צילום: מעיין שורץ

מה שעוד בולט בסרט הוא הקשר בין האמנות שבצילום ובעריכה, לבין הפן התיעודי. החיבור הטבעי בין האלמנט היצירתי ובין המציאות המצולמת הוא מובהק במיוחד בשוט שבו נראים חדרי השינה של אבירן ואחותו. מצד אחד, רואים את ההכנות הקדחתניות לחתונה שלה, כשהיא יושבת בחדרה המואר ומפטפטת בהתרגשות עם המאפרת שלה. מהצד השני, בחדר הסמוך והאפלולי, שוכב אבירן במיטתו כשהוא מחובר למכונת הנשמה לאור הידרדרות במצבו. שורץ יושב לידו ואביו נוזף בו על כך שלמרות מצבו הוא לא מקפיד על שינה מאוזנת וצופה בסרטים עד שעות מאוחרות בכל לילה. מסביב לאבירן הכל נמצא בתנועה בעוד הוא שוב מקבל תזכורת מגבילה.

"לקחת אחריות על דמות דוקומנטרית בקולנוע זה משהו שממש למדתי תוך כדי תנועה - כמה אחריות יש לי כבמאי, איך אני מציג את המצולם, ועם יניב במיוחד", אומר שורץ. "חיפשתי שפה קולנועית שתצליח לתאר המון דברים בלי להשתמש במילים. למשל, היתה בחירה מאוד ברורה להשתמש בחצובה - אם יניב לא יכול לזוז, גם המצלמה לא יכולה. ברמה הדוקומנטרית זה אתגר, כי לפעמים יש מצבים שמשהו מתרחש מאחור, אז או שאתה צריך לחתוך ולהזיז את החצובה או שאתה מפספס את זה. ופה מתבטא הייחוד של הסצנות הדוקומנטריות, שהן מוגבלות. בעצם, קצת כמו יניב.

"בכל פעם שיצאנו מהבית, היה ניסיון לעשות מעין תחושה של הובלה, שהמצלמה מובלת כמו יניב. בשיחות הטלפון ניסיתי להעלים את יניב ואת החזות שלו, כך שניתן לשמוע שני חברים מדברים ויש להם יחסים הדדיים. אתה יכול לשמוע את הדמות שמדברת מולך ולשפוט אותה, לטוב או לרע, ולשכוח מהמראה. בכל פעם שאני חוזר בסרט לשיחת טלפון, אני מציג את מי שהוא יניב."

ולאבירן יש עולם יומיומי עשיר. הוא עובד כקופירייטר וכאיש קריאייטיב ואף כותב ספרים. לפני ימים אחדים גם שוחרר השיר "תכף עצוב" שאת מילותיו כתב אבירן.

"תמיד אהבתי ליצור, לחשוב יצירתית. כל החיים שלי בעצם הם מחוץ לקופסה. אני חושב שדרך המילים אפשר להעביר הרבה דברים ולשנות. גם בעניינים האישיים שלי וגם עבור לקוחות בפרסום."

חבר שלי, יניב. צילום: רן ברגינסקי

אתגרי העצמאות

בסופו של דבר, זה אמנם לא מוצג בסרט אך אבירן מוצא דירה ומסמן "וי" על עוד חלום שהוגשם.

אתה מדבר בסרט על תחושה של היעדר מגבלה עד שמגיע איזשהו עדכון של המציאות הפיזית. מעבר הדירה פותר את זה או מציב אתגרים חדשים?

"יש אתגרים חדשים. מן הסתם, יש יותר עצמאות וחופש לנהל סביבת קיום בעצמי, אבל העניינים הפיזיים לא נעלמו. אני לא יכול להיות לבד יותר מכמה דקות."

למה בכלל רצית לעבור? יש אנשים שהיו מעדיפים להישאר בבית של ההורים.

"יש שלב שבו אתה אומר, 'די, אני צריך את המקום שלי וההורים צריכים את החופש שלהם, ושאוכל לבחור מתי להביא חברים הביתה ומתי להביא חברות ומתי לעשות רעש'. האמת, ההחלטה הסופית היתה ברגע שנכנסתי לזוגיות, הייתי במערכת יחסים במשך תקופה מסוימת ואז הצורך כבר היה מובהק. הבנתי שאני צריך את המקום שלי."

איך מנהלים זוגיות כשאתה לא גר בדירה שלך לבד, אלא עם מטפלת?

"למדנו המון תוך כדי הקשר. צריך שבת הזוג תכבד ותבין את העובדה שיש עוד מישהו בבית. צריך המון הבנה וראש פתוח. אם יש את הרצון להיות ביחד, כל היתר אלה עניינים טכניים ואת זה אפשר לפתור."

מה המערכת יחסים הזאת שינתה אצלך?

"הבנתי שזה אפשרי, וכמובן שזה תורם לביטחון העצמי ולתחושת הערך העצמי. למדתי, כמו כל אדם בזוגיות, מה זה אומר לוותר ולהתפשר על דברים. פתאום הייתי צריך, מעבר לפתרון העניינים שלי עם עצמי, לראות עוד מישהו - וזה היה שיעור טוב."

חבר שלי, יניב. צילום: רן ברגינסקי

"כל אדם לגופו, גם אם גופו לא מתפקד כמו שצריך"

שורץ, במקור מנווה שלום ותל אביבי נכון להיום, עשה את הצעדים הראשונים בקולנוע עוד בילדות.
"בכיתה ז' קניתי את מצלמת הווידיאו הראשונה שלי ומאז אני מצלם", הוא מספר. "זה חזק ממני. לא בחרתי ליצור קולנוע, אלא מאז ומתמיד עשיתי סרטים, צילמתי וערכתי. ככה אני חושב בעולם וככה אני מבין דימויים וזאת המוטיבציה שלי בחיים."

היו מקורות קולנועיים שסיפקו לך השראה לסרט על יניב?

"היו הרבה מאוד סרטים שעשו את הקטע ההפוך. כשנכנסתי לצילומים לא באתי באג'נדה פוליטית, לא תכננתי לשנות את האופן שבו מסתכלים על נכים, אלא רק הסתקרנתי לעשות סרט על יניב. מאוד התאכזבתי מהאופן שבו אנשים עם מוגבלויות מוצגים בקולנוע. או שמראים אותם כדמויות שצריך לרחם עליהן, שאנחנו, כאנשים בלי מגבלה, רואים אותם וצריכים להרגיש רע או להיות עצובים. או שיש דמויות שמצליחות כנגד כל הסיכויים. מאוד השתדלתי לשים מצלמה על יניב כדי להראות איך הוא מגשים מטרות. הציר המרכזי הוא חיפוש דירה, אבל בשלב כלשהו זה הופך להיות שולי ומה שנשאר זה ההיכרות של הצופה עם יניב."

אבירן: "המציאות היא שיש אנשים עם מוגבלויות שמנהלים חיים נורמטיביים לחלוטין ויש להם סיפורים יפים, ויש גם אנשים עם מוגבלויות שהם לא בהכרח אנשים נחמדים ולא צריך להעריץ אותם. כמו כל בני האדם. כל אדם לגופו, גם אם גופו לא מתפקד כמו שצריך."

צוות "חבר שלי , יניב" עם אבירן והמטפלת גלדיס בפסטיבל ה-IDFA. תמונת יחסי ציבור

מעיין, איך אתה מגיב לזכיות ולחשיפה האוהדת של הסרט בארץ ומעבר לים?

"אני מודה שלא ציפיתי שהסרט יתקבל בצורה כזאת. סרט סטודנטים מוצא את עצמו לרוב עם כמה צפיות ביוטיוב. אבל הסרט זוכה לייצוג מכובד בפסטיבלים. אנחנו מקבלים הרבה פניות ממוסדות תרבות, בתי ספר ומתנ"סים ברחבי הארץ ואנחנו יוצאים לסיבוב הקרנות בישראל.

"עד כה, ההקרנה הכי מטורפת בעיניי היתה באולם קולנוע במנילה שבפיליפינים, איפה שגרה גלדיס, המטפלת של יניב. רציתי שתהיה לה יותר במה בסרט אבל היא ביקשה להיות יותר מאחורי הקלעים. המשפחה והחברים שלה הגיעו להקרנות וראו מה היא עושה וכמה חשובה העבודה שלה. זה היה אירוע מאוד מרגש.

"הסרט הוקרן לילדים סינים שלא ראו קולנוע מחוץ לסין מעולם, והם הצליחו להרגיש ולאהוב את יניב, למרות שהוא מדבר בשפה כל כך שונה משלהם. אפילו שלחו לי תמונות של שיחות שילדים עשו עם ההורים שלהם בעקבות הסרט. אחד הילדים, לפני שראה את הסרט ורק נתקל בפוסטר שלו, אמר להורים שלו שאם הוא היה נולד בצורה כזאת הוא היה רוצה להתאבד. ואחרי הצפייה אותו ילד אמר להורים שהסרט שינה את נקודת המבט שלו. אני מבין שעשיתי משהו שהוא יותר גדול ממה שתכננתי. הסרט מצליח לגעת באנשים."

ולפינת השאלה הזהה: בסרט יניב מתייחס לסוגיית החיים ואומר שיש הבדל בין לחיות ובין "להיות בחיים". אם כן, מה זה אומר להיות בחיים בעיניך?

שורץ: "מדובר בהבדל שבין לחיות באופן אוטומטי ופסיבי, ובאמת לחיות ולהרגיש בחיים, לנוע, לצמוח, להיות אקטיבי, לקחת החלטות ולעשות טעויות. אחרת מה זה שווה בכלל. מעבר לכך, למדתי שכולנו מחפשים קבלה מהחברה וכל אחד רוצה שהחברה תכיר בו ושתראה אותו כשווה, כמו כולם. אצל יניב זה מורכב יותר. הפחדים שלי מאוד דומים לשלו. אני מאמין שאם אנחנו מזהים חולשות אצל אחרים שיש גם בנו, קל לנו יותר לגלות אמפתיה. כשנדע לזהות את זה יותר, החברה שלנו תהיה עשירה וסובלנית יותר. אפילו בפערים שנראים בלתי אפשריים."

אבירן: "בעיניי זה מימוש עצמי. לעשות מה שאתה אוהב, ולא להיות בראש ובפיזיות בעניינים הטכניים. לתת מקום לנפש ולא לדברים חיצוניים."

חבר שלי, יניב. צילום: רן ברגינסקי

ואכן, כל הסרט עוסק בעניין של לחפור פנימה ולא להסתכל באופן שטחי על דברים.

"בסופו של דבר, אתה מי שאתה, מעבר לעטיפה. בזה צריך להתמקד כי בחוץ לא כזה מעניין.

"בהתחלה לא היה פשוט להכניס אנשים לחדר שלי ולמכונת ההנשמה בלילה. מצד שני, המסר והדברים החזקים שיש בסרט שווים את זה. ויאללה, אם כבר מספרים סיפור אז להביא אותו עד הסוף."