כריס המסוורת' עם תפקיד טוב בסרטו המצוין של ניקולאי פוגלסיג, "אהבה חסרה" מהפנט ו"חוטים נסתרים" מופלא
"12 לוחמים" (ארצות הברית, 2018)
אקשן. סרטו של ניקולאי פוגלסיג, המבוסס על מקרה אמיתי. מיד לאחר אסון התאומים מתקבלת החלטה לשלוח לאפגניסטן יחידה של הכוחות המיוחדים של ארצות הברית, "הכומתות הירוקות". היא אמורה לסייע ל"ברית הצפונית" של הכוחות האפגנים להשתלט על עיר שבשליטת הטאליבן ואל קעידה, שממנה, כך על פי הערכות מודיעיניות, יוצאים מגה פיגועי טרור שאמורים לפגוע במערב. קבוצה נבחרת של 12 לוחמים, בפיקוד קפטן מיץ' נלסון (כריס המסוורת') מפקדם, שאימן אותם אבל אין לו ניסיון מבצעי, מוטסים לשטח. שם הם פוגשים במנהיג מקומי, גנרל דוסטום (נביד נגהבאן), שמנווט אותם לעבר העיר שבשליטת האויב. אלא שללוחמים האמריקנים מתברר שעליהם לנוע בשטח ההררי-מדברי הקשה על סוסים, כשכוחות האויב הגדולים בהרבה מבחינה מספרית מצוידים בנגמשים, טנקים ורקטות ניידות, וכמובן מכירים את הטופוגרפיה של המקום. עם מייקל שאנון, מייקל פניה. 130 דקות.
זהו בסך הכל סרטו השני של הבמאי האלמוני ניקולאי פוגלסיג, אבל הוא עשה עבודה מקצועית, מיומנת ואפקטיבית. זהו סרט על המלחמה העכשווית, הבלתי אפשרית והבלתי נגמרת, בטרור האיסלאמי העכשווי, במקום מקולל שגם הרוסים כבשו בזמנו אך נאלצו לסגת. בסגנון ריאליסטי קשוח, מתואר הקרב בין 12 הלוחמים וחבריהם ל"ברית הצפונית", המסתייעים בכוחות אוויר שמפציצים את ריכוזי הטרוריסטים הנחושים שיעשו הכל כדי למנוע את כיבוש העיר. מתאים לכריס המסוורת' להחליף את חליפת גיבור העל תור במדי יחידת הכוחות המיוחדים. הוא עושה תפקיד טוב מאוד, כמו כל היתר. הסרט מתכתב, במודע או שלא, עם "השורד האחרון", "כוננות עם שחר" וסרטים נוספים בז'אנר, והתוצאה מצוינת, אמינה ומגובשת.
דירוג:****
למועדי הקרנות
12 לוחמים, תמונת יחסי ציבור
"אהבה חסרה" (רוסיה-צרפת-גרמניה-בלגיה, 2017)
דרמה. סרטו של אנדריי זוויאגינצב. ז'ניה (מריאנה ספיבק) ובוריס (אלכסיי רוזין) הם בני זוג החיים במוסקבה ועומדים להתגרש זה מזה. הם עדיין חולקים את אותה קורת גג, בגלל מחלוקות על חלוקת הרכוש המשותף וסיבות טכניות, אבל לכל אחד מהם כבר יש בן/ בת זוג חלופיים. האינטראקציות ביניהם בבית מלאות כעסים, דם רע ונקמנות, עד כדי כך שהם כבר לא מסוגלים כבר להעביר יחד ברוגע אפילו כמה דקות. הם עד כדי כך שקועים בעצמם וברוגז שלהם זה על זה, שהם לא שמים לב שבנם אליושה (מטווי נוביקוב) בן ה-12 סובל ומתענה מהמצב הנוראי השורר ביניהם. עד שיום אחד הוא פשוט נעלם מהבית, אבל למרבה ההפתעה גם אז, כשמתחילים להיערך חיפושים נרחבים אחריו, ז'ניה ובוריס ממשיכים בשלהם. 127 דקות.
אנדריי זוויאגינצב הרוסי עושה קולנוע רק מאז 2003 אבל כל אחת מיצירותיו עד כה היא פנינה מלוטשת. "השיבה". "גלות". "ילנה". "לוויתן". "אהבה חסרה". בסרט האחרון הוא משרטט באופן יסודי ומעמיק דינמיקה של מערכת יחסים מתפוררת בין בני זוג, המידרדרים יחד איתה במדרון שאין ממנו חזרה. השניים הגיעו כבר מזמן לשלב האל-חזור בקשר ביניהם וכעת הם רק מענים זה את זה והרבה יותר מכך את בנם המתבגר. אצל זוויאגינצב ברור שמרקם היחסים המכוער והרקוב שבין האישה ובעלה הוא משל למצבה העגום של החברה הרוסית העכשווית. הבן הנעלם הוא הקטליזטור, הקש האחרון באקט הקריסה של התא המשפחתי הרוסי. העבודה המוקפדת עם השחקנים והבימוי המדויק והריאליסטי ראויים לציון מיוחד. ולמרות שהוא עוסק בהארד-קור של החיים, הבמאי הרוסי המחונן לא מוותר על שורה של דימויים מסוגננים, וגם במוסקבה האפרורית והקודרת שלו אפשר למצוא נגיעות פיוטיות מפעימות. זהו קולנוע אינטליגנטי, מהפנט ומעורר השראה, שיותיר חותם עמוק על הצופה.
דירוג: *****
למועדי הקרנות
אהבה חסרה, תמונת יחסי ציבור
"חוטים נסתרים" (ארצות הברית, 2017)
דרמה. סרטו של פול תומאס אנדרסון. ריינולדס וודקוק (דניאל דיי לואיס) הוא חייט צמרת בלונדון של שנות ה-50, המלביש בעיקר את נשות החברה הגבוהה, בנות משפחת המלוכה ומפורסמות בעיר. כל שמלה שהוא מוציא תחת ידיו על פי הזמנה פרטית לכל אירוע, היא יצירת אמנות עיצובית ושמו של וודקוק הולך לפניו. עובדת איתו אחותו הקפדנית, סיריל (לסלי מנוויל), המארגנת לו את חייו ועבודתו, ולצידם פועלת חבורה של תופרות מיומנות. באחת הגיחות שלו לכפר הוא נכנס למסעדה מקומית ופוגש באלמה (ויקי קריפס), מלצרית חיננית המוצאת חן בעיניו. הקשר שנרקם בין השניים הולך ומתפתח, למגינת לבה של אחותו המגוננת. וודקוק יגלה שהאופן הסימטרי המוקפד בו רקם ותפר את חייו, בקורלציה מלאה עם עבודתו, נסדק ומתערער בשל המעורבות הרגשית שעוררה אצלו אלמה. 130 דקות.
פול תומאס אנדרסון, הבמאי הכי אמריקאי שיש אולי, מסטודיו סיטי, קליפורניה, עשה סרט בעל קודים בריטיים מובהקים. זו עבודת קולנוע מופנמת, מאופקת, איטית, מסוגננת ומעוצבת (הבמאי לא רק כתב וביים אלא גם צילם את הסרט), השונה לחלוטין מסרטיו הקודמים. לא משהו שדומה ל"זה ייגמר בדם", או ל"מגנוליה", או ל"לילות בוגי". וגם לא ל"המסטר" או ל"מוכה אהבה". הדמות של וודקוק אותה כתב אנדרסון, מבוססת באופן רופף על זו של האופנאי הבריטי צ'ארלס ג'יימס, אם כי דניאל דיי לואיס לקח אותה למקום שלו. הוודקוק שהוא מגלם מאוד דידקטי מצד אחד, אך במקביל אניגמטי ולא מפוענח. עד כדי כך שהאישה שאיתו, אלמה, לא כל כך מבינה אותו. בניגוד לדמויות המוחצנות שגילם ב"זה ייגמר בדם", "כף רגלי השמאלית" ו"כנופיות ניו-יורק", דיי לואיס, שחקן טוטאלי כידוע, עושה כאן תפקיד מרוסן, מבוקר מאוד, בעל משמעת עצמית גבוהה ודפוסי התנהגות סופר-מחושבים ומתברר שגם את זה הוא עושה מעולה. הוא מועמד לאוסקר על המשחק, והעבודה כולה לפרס הסרט הטוב ביותר. אני לא יודע עד כמה גבוהים סיכוייו של דיי לואיס לזכות (אף שב"זה ייגמר בדם" זכו אנדרסון והוא, בין היתר, בפרסי הבמאי והשחקן). נראה כי הפעם פרס השחקן נתפר על מידותיו של גארי אולדמן (על תקן צ'רצ'יל ב"שעה אפלה"). ובכל זאת, מדובר כאן ביצירה מופלאה בעיניי, בכל פרמטר. ופרט לכתיבה-בימוי-צילום של אנדרסון ולמשחק שהנשימה נעתקת ממנו של דיי לואיס, שימו לב גם למוזיקה הכובשת של ג'וני גרינווד ("רדיוהד").
דירוג: *****
למועדי הקרנות
חוטים נסתרים, תמונת יחסי ציבור
"האיש שבקיר" (ישראל, 2015)
דרמה. סרטו של יבגני רומן. שיר (תמר אלקן) מתעוררת בערב שישי משנת אחר הצהריים ועד מהרה מתדפק שכן על דלתה, לדירה נכנס ברונו, הכלב שלה ושל בעלה רמי, והשכן הדתי שחזר מבית הכנסת והכניס אותו מתלונן על כך שהכלב עשה את צרכיו בכניסה לבניין המגורים. שיר מנסה לברר היכן רמי הוריד אותו, אך מתברר לה שהוא השאיר את הטלפון הנייד שלו בבית ואין דרך לאתר אותו. משיחות שהיא עושה לחבריו הטובים היא לומדת לדעת שאיש לא יודע היכן הוא וככל שעובר הזמן שיר חרדה לשלומו. חברתה הטובה ובן זוגה החדש מגיעים לדירה לאחר שהוזמנו לארוחת ערב, אבל לשיר אין סבלנות בשבילם והיא מבקשת שיעזבו. אחר כך מגיעים שני שוטרים שהגיעו בעקבות "תלונת שווא" שלה שבעלה היכה אותה, כי זו הדרך היחידה שעלתה בדעתה לגרום למשטרה לחקור את היעלמו של רמי בטרם יעברו 24 שעות, כמקובל במקרים כאלה. אבל אנשים נוספים, המקורבים לשיר, ממשיכים לפקוד את הדירה ועובדות נסתרות על חיי בני הזוג נחשפות. 92 דקות.
סרט אינטימי, קטן, סגור וקלטסטרופובי, המתנהל כל כולו בדירתם של שיר ורמי, אך הבמאי יבגני רומן מצליח לשמור בו על מתח פנימי הדוק. הנרטיב של אישה שבעלה נעלם והחיפוש הקדחתני שלה אחריו לאורך ערב ולילה, עובד היטב. הן בזכות משחקה המצוין של תמר אלקן ("גיא אוני"), הסוחבת עליה את כל משקלו הדרמתי של הסרט (והייתי שמח לראות אותה בעוד תפקידים בקולנוע) וכן בעזרת כתיבה נכונה המכניסה עוד ועוד דמויות משנה לדירה, וכך מפתחת את הסיפור ותורמת לעניין שהוא מעורר. רומן גם מניע נכון את המצלמה העוקבת בתזזיתיות אחר הגיבורה ושאר הדמויות הנכנסות לדירה ויוצאות ממנה, וכך נשמר המתח, אף שמדובר בלוקיישן אחד. מרענן לראות את רומן עושה סרט "סגור" לאחר שעבודת הקולנוע הראשונה שלו, "איגור ומסע העגורים" (2012) הייתה רחבת יריעה. סרט בהחלט ראוי.
דירוג: *** וחצי
למועדי הקרנות
האיש שבקיר, תמונת יחסי ציבור
"הדבורה מאיה: גביע הדבש" (גרמניה-אוסטרליה, 2018)
אנימציה. סרטם של נואל קלירי, סרג'יו דלפינו, אלכס סטדרמן. הכוורת של מאיה מזמזמת בהתלהבות, קציר הקיץ הסתיים ומכובדים הגיעו מבאזטרופוליס עם הודעה חשובה למלכה. כולם מקווים שהכוורת תוזמן להשתתף במשחקי הדבש הגדולים, אך ההתלהבות הופכת במהרה לאכזבה כשמתגלה שהכוורת לא תוזמן למשחקים ואף תיאלץ לתרום מחצית מהדבש שנאסף בקיץ כדי להאכיל את הספורטאים. למרות התנגדות מלכתה, מאיה מתקשה להבליג ומחליטה לנסוע לבאזטרופליס ולהתלונן בפני הקיסרית. 83 דקות.
למועדי הקרנות
הדבורה מאיה: גביע הדבש, תמונת יחסי ציבור
01/02/2018
:תאריך יצירה
|