מחול - עולים השבוע: "כוכבים חיים לנצח" ועוד

פול מקגיגן בסרט מרגש על גלוריה גראהם, "חי בסרט" פרוע ומצחיק, ו"אני, טוניה" מומלץ

"כוכבים חיים לנצח" (ארצות הברית 2017)

דרמה. סרטו של פול מקגיגן, המבוסס על זכרונותיו של פיטר טרנר. השחקנית האמריקנית גלוריה גראהם (אנט בנינג), זוכת אוסקר המשנה בעבור "הרע והיפה" (62') כבר לא מצליחה למצוא עבודה בהוליווד. היא מגיעה בסוף שנות ה-70 לליברפול, אנגליה, שם היא מתאכסנת בבית משפחת טרנר, המעריצה אותה, ומופיעה בהצגות בתיאטרון המקומי. אם המשפחה בלה (ג'ולי וולטרס) ובעלה ג'ו (קנת קרנהאם) דואגים לה כאילו הייתה בתם. היא מתיידדת גם עם אחד מבניהם, פיטר (ג'יימי בל), שחקן מתחיל העושה את צעדיו הראשונים בתחום, ועד מהרה נרקם ביניהם רומן. היא בת 55, הוא בן 26. אנחנו למדים שמאחוריה כבר ארבעה בעלים ושבנה הבכור מבוגר בשלוש שנים מפיטר. על רקע הרומן שנראה בעיני שניהם - ולא רק - כטבעי ביותר, כשהם מבקרים באל.איי ופוגשים את אמה ואחותה של גלוריה, צף סיפור העבר העסיסי בחייה: היא הייתה נשואה לבמאי ניקולס ריי (ונולד להם בן, טימותי), אלא שזה תפס אותה על חם במיטה עם בנו בן ה-13 מנישואיו הקודמים. לימים היא נישאה לאותו בן, אנתוני, שגדל והפך מפיק ושחקן, ונולדו להם שני ילדים. צל כבד מעיב על סיפור האהבה של גלוריה ופיטר: היא לקתה בסרטן השד ומסרבת לקבל טיפולים כימותרפיים. עם ונסה רדגרייב, סטפן גראהם. 105 דקות.

גלוריה גראהם ותרומתה לקולנוע ההוליוודי לא מוערכים מספיק לטעמי, אולי בגלל התנהלותה הלא קונבנציונלית בחיים. ככלות הכל, היא הייתה בתקופה מסוימת בקריירה שלה פאם-פטאל אולטימטיבית. ברקורד שלה בין היתר "ללא אהבה", "החיים הנפלאים" קלאסיקת חג המולד של פרנק קפרה, "אש צולבת", "אוקלהומה", של פרד זינמן, והסרטים בהם ביים אותה ניקולס ריי, אחד מבעליה כאמור, "סודה של אישה", "במקום בודד" וכמובן "הרע והיפה", שזיכה אותה באוסקר היחיד שלה. ב-1952, כשעלתה לקבל את הפסלון, פלטה את נאום התודה הקצר ביותר בתולדות האירוע: "תודה", ומיד ברחה מהבמה. בוב הופ, שהנחה את הטקס, היה המום. גראהם אולי רצתה להימנע מחשיפת יתר לאחר הפרשה שלה עם אנתוני ריי או שזה היה אקט של זלזול וביקורת על הוליווד הצבועה. באותה תקופה היא צוטטה: "כשהתחתנתי עם ניקולס ריי, הבמאי, אנשים פיהקו. מאוחר יותר, כשנישאתי לבנו, מתגובות העיתונות אפשר היה לחשוב שאני מואשמת בגילוי עריות או בהדחת קטינים". לטעמי, גראהם היא דמות מרתקת וחסרת גבולות, וכך גם מביאה אותה למסך אנט בנינג המוכשרת והאלגנטית. גראהם, שסחבה אחריה היסטוריה של התנהלות אישית לא "פוליטיקלי קורקטית חברתית" בלשון המעטה, היא גם ב"גלות" שלה, בליברפול, עדיין אותה פרי-ספיריט. בתחילת מערכת היחסים שלה עם פיטר היא נוזפת בו על שהוא רואה בה מבוגרת שלא ראויה לאהבתו ואחר כך גורמת לו להתמכר לה. לאורך כל חייה של גראהם, המוסכמות החברתיות לא כופפו אותה וזה לא הולך לקרות גם כשהיא מבוגרת יותר וחולה. להיפך, היא תהיה נאמנה לעצמה ולדרכה עד הסוף. בנינג המנוסה והשרמנטית מצוינת כאמור, אבל את ההצגה גונב לה ג'יימי בל, שהתפתח יפה מאז "בילי אליוט". הוא מיטיב להיכנס לעורו של טרנר, צעיר בריטי נאיבי מהפרברים, שלכאורה נותר בצילה אבל מקבל מהאמריקנית שיעורי חיים שלא ישכח. פול מקגיגן יצר כאן סרט אהבה רומנטי מרגש, כשפרט לסיפור האהבה היפה שבין השניים נוגע גם בשיאי הקריירה של גראהם (ימי הזוהר שלה היו בעידן השחור-לבן בקולנוע), בעבודתה עם בוגי האגדי ובמתנה שהשאיר לה ובצביעות ביחס של הוליווד אליה. ייתכן ש"עונש" ההרחקה שלה משם בזמנו נמשך גם היום, בכך שהסרט לא רשם ולו מועמדות אחת ל"גלובוס הזהב" ול"אוסקר". אבל מקגיגן מצליח להטיל זרקור ראוי על שחקנית שנשכחה מהתודעה מהסיבות הלא נכונות.

דירוג: ****

למועדי הקרנות

כוכבים חיים לנצח, תמונת יחסי ציבור

"חי בסרט" (ארצות הברית 2017)

קומדיה. סרטו של ג'יימס פרנקו, על פי ספרם של גרג ססטרו וטום ביסל. ב-2003 יצר טומי וויזאו את הסרט "החדר", שנחשב לגרוע ביותר בהיסטוריה של הקולנוע. דווקא בגלל זה הוא הפך לתוצר של הקרנות פולחן רפטטיביות כל שישי בחצות, במקומות שונים בעולם. "חי בסרט" מתאר כיצד נעשה "החדר". טומי (פרנקו) עושה אודישן אמוציונלי ומביא קטע נודע מ"חשמלית ושמה תשוקה". גרג (דייב פרנקו), אף הוא שחקן בנסיונות התהוות, נדלק על האודישן הזה, רודף אחר טומי ובין השניים נפתח דיאלוג שהופך אותם לחברים טובים שכמעט לא נפרדים. גרג קולט את המסתורין, האניגמטיות והמוזרויות של טומי אך הולך שבי אחר הכריזמה שלו. לאחר ששניהם נכשלים שוב ושוב במבחני בד, מציע גרג לטומי לעשות את הסרט שלו לבד, ואז יוכל לככב בו ולביים אותו ולא יזדקק לעזרת האולפנים. טומי נדלק על הרעיון. כסף יש לו למכביר, לא ברור מאין, והוא מחליט לא לשכור את המצלמות וציוד הסאונד אלא לרכוש אותם. הוא מלהק את גרג לתפקיד המשנה הגברי המוביל, ושניהם יחד בוחרים באופן רנדומלי שחקנים נוספים לסיפור הרופף. וכך יוצאת לדרכה ההפקה הכי מוזרה כנראה שידע עולם הקולנוע מעודו. 104 דקות.

דבר אחד ברור: ברגע שמדובר בפרויקט שג'יימס פרנקו מעורב בו - כדאי לבחון אותו לעומק. יש בבחירות שלו קו לא עקבי מרתק. הוא יכול לככב סולו במותחן המדברי "127 שעות"; להיכנס לעורו של המשורר אלן גינסברג ב"יללה"; ולהגות עם סת' רוגן, כנראה בעודם מתודלקים, רעיונות שיניבו סרטים כמו "מסיבת נקניקיות", "ראיון סוף" ו"סוף". וזה רק על קצה המזלג מתוך הפילמוגרפיה הרבגונית והעשירה שלו. "חי בסרט" ממש תפור עליו: לעשות סרט על איך נעשה הסרט המוגדר כגרוע בכל הזמנים. והוא עושה זאת, כבמאי וכשחקן, באופן יוצא מן הכלל. פרנקו קלט את המהות של וויזאו, אדם ביזארי שכאילו נחת מכוכב אחר, אבל יש לו תשוקה עצומה לקולנוע. בחלק הראשון של הסרט, בו נרקמת החברות בין השניים, בונה פרנקו את רצף האירועים שיוביל להחלטה של וויזאו לעשות סרט, והעשייה ההזויה עצמה כבר הופכת לקומדיה מטורפת, שקשה להאמין שזו לא פארודיה פרועה על יצירת קולנוע בכלל. לי אישית עזרה העובדה שצפיתי קודם לכן ב"החדר", כדי להבין שאכן כך הוא נעשה, פחות או יותר. יש בו את כל המרכיבים החובבניים שרואים בסרט עצמו, שבניגוד לכוונותיו הרציניות של וויזאו הפך לסרט פולחן שגורם לאנשים לפרוץ בצחוקים בלתי נשלטים למראה הסצנות המגוחכות שהם רואים על המסך. וכפי שניתן להעריך כשמדובר בעבודה של פרנקו, יש בו גם אמירה מורכבת על הוליווד. שזה מקום שבו מצד אחד בעלי שררה וממון מונעים באופן מתנשא ושרירותי מאנשים המשתוקקים להיכנס לתחום, מוכשרים או לא, לעשות זאת. מצד שני, זהו מקום שעבור מי שיש לו את הממון, יש בו גם חרות נפלאה שקשה לחזות מראש את תוצאותיה. וזה מלכוד כמובן. אבל עם העובדות אי אפשר להתווכח. תקציב הסרט היה מעל שישה מיליון דולר, ובסוף השבוע הראשון (מתוך שבועיים של הקרנות בסך הכל) הוא גרף 1,800 דולר. אלא שמאז הוא זכה במעמד פולחני ומוצג בהקרנות חצות מפוצצות במקומות שונים בעולם. סרט מצחיק ומענג, פרוע ואנרכיסטי.

דירוג: ****

למועדי הקרנות

חי בסרט, תמונת יחסי ציבור

"אני, טוניה" (ארצות הברית 2017)

דרמה. סרטו של קרייג גילספי. סיפורה האמיתי של המחליקה האמנותית על קרח טוניה הארדינג, שהייתה אחת התקוות האולימפיות הגדולות של נבחרת ארצות הברית בשנות ה-80 וראשית ה-90. גידלה אותה בפורטלנד, אורגון, אם שתלטנית, לאבונה (אליסון ג'אני), שהחליטה להפוך אותה לאלופת החלקה על קרח וכפתה עליה כבר מגיל צעיר מאוד משמעת עבודה קפדנית, שכללה מכות והתעללויות פיזיות ומילוליות שונות. אביה עזב את אמה בהיותה צעירה והנערה שגדלה מבלי ללמוד ידעה רק להחליק, אך עשתה זאת יותר טוב מכל המתמודדות האחרות על התואר. אבל בגלל שטוניה (מרגו רובי) הגיעה מהפרברים, הייתה חסרת השכלה (היא מגדירה עצמה כ-Redneck) וייצגה את דמות ה"נסיכה האמריקנית ממשפחה טובה ומיוחסת המייצגת את כל ערכיה הנעלים של ארצות הברית", ממסד הספורט האמריקני הקשה עליה והפלה אותה לרעה. וגם האדם שאיתו בחרה לחיות ואחר להינשא לו, ג'ף גילולי (סבסטיאן סטאן), היה גבר אובססיבי מכה, לא פחות מאמה. למרות כל הקשיים הצליחה טניה להיות אלופת ארצות הברית ולזכות במדליה אולימפית, אך התהילה שלה נמשכה זמן קצר בלבד. לאחר מכן הגיעה שורה של אירועים, מקצועיים ופליליים, שבלמו אותה ומנעו ממנה להמשיך בקריירה מזהירה, למרות כשרונה הגדול בתחום. 120 דקות.

בתחילת הסרט מופיע הכיתוב: "מבוסס על ראיונות אירוניים חופשיים, סותרים באופן פראי, אבל אמיתיים, של טוניה הארדינג וג'ף גילולי". מה שמאפשר להעריך שמדובר בסוג של קומדיה, או סאטירה. ואמנם יש בסרט הזה מרכיבים שכאלה, אבל הסיפור בכללותו מאוד דרמתי, טראגי אפילו, אלא שהוא עד כדי כך פרוע שאפשר לחוות אותו כטראגי-קומי. המבנה שלו הוא כשל דוקו-דרמה. הראיונות השלובים בו מספרים סיפור מסוים, שהנרטיב הדרמתי מרחיב או לפעמים מגולל סיפור קצת שונה. בחלקו זה סרט רשומון, בו מובאות עדויותיהם (הסותרות, כאמור) של טוניה, ג'ף ולאבונה, ובמקביל מגולל הסרט את חייה של הגיבורה והסובבים אותה באופן קצת שונה. אבל יש בבנייה הזו בעיה, משום שהראיונות יוצרים לא מעט ספוילרים המקדימים את סיפור העלילה ובעצם חושפים אותה מראש, ולא ברור לי למה. הרי לא כולם מכירים את סיפורה של טוניה הארדינג, וחבל שחלק מקטעי הראיונות חושפים מראש, או מציגים רמזים עבים לעובדות והתרחשויות שיקרו בו בהמשך. אבל מעבר לכך, מדובר בסרט מורכב, שבין היתר מעביר ביקורת על ממסד הספורט האמריקני הצבוע, שיעשה הכל כדי שייצגו אותו ילדות טובות ומשכילות, לא נערות פרברים נבערות. הסרט עובד בעיקר בזכות משחקה המצוין של מרגו רובי, וגם אליסון ג'אני מעולה, כאמה הרעה והמתוסבכת של הארדינג. צריך לציין שרובי מבצעת את רוב קטעי ההחלקה על הקרח, לאחר שהתאמנה לכך במשך חודשים רבים, ושאר הקטעים הווירטואוזיים נעשו בעזרת אפקטים ממוחשבים. מומלץ.

דירוג: *** וחצי

למועדי הקרנות

אני, טוניה. תמונת יחסי ציבור

"מוצא אל הים" (ישראל 2018)

דרמה. סרטו של דניאל מן. יואל (גל הויברגר), סרן במילואים, אמנם עולה על מדים ומצויד גם בנשקו האישי, אך הוא מחליט שלא להתייצב לשירות מילואים אליו נקרא בתקופה בה נערך מבצע צבאי בעזה. יואל מחשב מסלול מחדש לאחר שהמון בעיות אישיות מעיקות עליו. נישואיו לאשתו סיגל נקלעו למבוי סתום, אביו נפטר מהתקף לב והוא פוטר מעבודתו כמורה להיסטוריה בגלל בעיה בלתי צפויה עם הצהרת בלפור. הוא נע ונד בתל-אביב, תחילה ישן במכוניתו ואז שוכר חדר במלון זול ופוגש כמה נפשות פועלות שאולי ינחו אותו לכיוון חדש ויוציאו אותו מהמשבר. יואל עומד בפני צומת דרכים: האם לנסות ולתקן את חייו הקודמים או למצוא דרך להתחיל שוב במקום אחר, לאחר שנדמה כי לא נותרה לו כל תקווה. 75 דקות.

הבעיה העיקרית של הסרט הזה היא שהוא נע יותר מדי סביב עצמו ולא מתקדם לשום מקום. ייתכן שזו דרכו של הבמאי דניאל מן, שזהו סרטו הארוך הראשון, להציג גיבור שחייו תקועים, אבל התסריט שלו אוורירי מדי, דל בהתרחשויות משמעותיות ונראה כסקיצה בוסרית לא מגובשת עד הסוף. כסרט קצר הוא יכול היה לעבוד טוב, אבל כפיצ'ר "מוצא אל הים" לא מספיק מפותח וכמה סצנות בו נראו לי תמוהות ונטולות אוריינטציה. אמנם גל הויברגר - שהחל את הקריירה שלו ב"חסד מופלא" של עמוס גוטמן, ומאז השתתף בפרויקטים נוספים בקולנוע ובטלוויזיה בתפקידי משנה בעיקר - מקבל כאן תפקיד ראשי גדול ומצליח להחזיק את העבודה הקולנועית הזו על כתפיו, אבל זה לא מספיק כדי להפוך את "מוצא אל הים" לסרט טוב שאפשר להמליץ עליו.

דירוג: ** וחצי

למועדי הקרנות

מוצא אל הים, תמונת יחסי ציבור

"50 גוונים של שחרור" (ארצות הברית 2018)

דרמה. סרטו של ג'יימס פולי. לאחר שלקחו את מערכת היחסים שנרקמה ביניהם צעד אחד קדימה והתארסו, נדמה שלאנסטסיה (דקוטה ג'ונסון) ולכריסטיאן (ג'יימי דורנן) יש הכל: אהבה מלאת תשוקה, אינטימיות, עושר ואינספור אפשרויות לעשות כל מה שירצו. אבל אנסטסיה יודעת שהחיים לצד כריסטיאן הם אתגר מורכב - היא צריכה להסתגל לסגנונו הראוותני מבלי לאבד את עצמאותה, והוא חייב ללמוד לוותר על הצורך הכפייתי שלו לשלוט בה. כאשר השניים מתחתנים לבסוף ויוצאים לירח דבש, הם מתמודדים במהלכו עם סכנות לא צפויות ונאלצים להתעמת עם פחדיהם האפלים ביותר. 105 דקות.

למועדי הקרנות

50 גוונים של שחרר, תמונת יחסי ציבור

"הנשיקה האחרונה של הקיסר" (בריטניה-ארצות הברית 2016)

דרמה. סרטו של דייוויד לביו. העלילה מתרחשת בתקופת מלחמת העולם השנייה. קפטן סטפן ברנט (ג'יי קורטני), חייל גרמני, נשלח לחקור האם הסתנן מרגל מטעם תנועות ההתנגדות לאחוזתו של הקיסר ווילהלם (כריסטופר פלאמר) בהולנד, שם הוא שוהה בגלות ממדינתו. במהלך החקירה מתאהב החייל בצעירה יהודיה, מיקה דה יונג (לילי ג'יימס), ומתחיל להרהר מחדש בעקרונות שאותם התחייב לשרת בצבא הנאצי. 107 דקות.

למועדי הקרנות

הנשיקה האחרונה של הקיסר, תמונת יחסי ציבור