מחול - פותח קופה: הספד ללהקה הצבאית

הפקת המחזמר "הלהקה", שנכנסה להילוך גבוה בתיאטרון הלאומי הבימה (הצגה ראשונה – 27 במאי 2006) מסמנת את חתימת הגולל על מוסד הלהקה הצבאית. הפיכת אחד הסמלים הייחודיים והבלבדיים של התרבות הישראלית למחזמר בימתי, כמוה כהכרה נחרצת בכך שמוסד זה כבר לא קיים.

הלהקה הצבאית מתה

הדברים נאמרים גם על רקע הגעגוע והערגה להשבת ימיה של הלהקה הצבאית כקדם, מצד גורמים בצבא ובתקשורת. לא אחת אנו מתבשרים על כוונת שלטונות צה"ל להחזיר את הלהקה הצבאית, בעידודם המתרונן של כתבים צבאיים (ואחרים) תאבי-סיפור ונוסטלגיה אך חסרי הבנה בהיבטים האמנותיים והמקצועיים של להקה בכלל ולהקה צבאית בפרט. ניסיונות נאיביים ורומנטיים, אך בעיקר יומרניים ומעוררי רחמים, כיוון שלצבא היום אין משאבים כספיים, טכנולוגיים וגם אנושיים להתמודד עם ההיצע והתחרות בחוץ.

ראוי להזכיר כי להקות צבאיות, צוותי הווי וגופי בידור צבאיים מעולם לא חדלו להתקיים. גם לא בימי רמטכ"לותו של רב-אלוף רפאל (רפול) איתן ז"ל, מי שהכריז על הוצאתן "אל מחוץ לחוק" הצבאי. עם זאת, לאור מעמדן הציבורי, חלקן ומשקל בתרבות הישראלית בשלושת העשורים הראשונים לקיומה של המדינה, הן הפכו למושא הערצה, סגידה ונהיה, כאילו היו הדבר הטוב והחשוב ביותר שידעו גם הצבא וגם הבידור הישראלי, וכאילו השבתן לחיים תושיע את שניהם.

בתפר שבין ניסיונות ההכתרה התכופים של המוצר הטלוויזיוני "כוכב נולד" (שנמצא בפתח עונתו הרביעית) כלהקה הצבאית של ימינו, לבין פרץ נוסטלגי-היסטרי צפוי נוסף, שיתלווה למחזמר המבוסס על סרט קופתי באותו שם, יצירתם של הבמאים-מפיקים אבי נשר ושרון הראל, זו הזדמנות להתבונן במציאות בעיניים פקוחות לרווחה, לא מצועפות בדוק זגוגי-חולמני. וגם לקבוע: הלהקה הצבאית מתה ולא תשוב עוד לעולם.

גם ארצישראל, גם אמצע הדרך וגם פופ מקומי

חלק הארי מן ההילה והמיתוס של הלהקות הצבאיות נפל בחלקן בשל היותן יצרניות מאושרות - מצד אחד של אינספור פזמונים ולהיטים שליוו אותנו בשנות החמישים, השישים והשבעים, ומצד שני של אינספור אמנים, זמרים, שחקנים ובדרנים, שמשמשים עד היום כעמודי התווך של התיאטרון, הזמר והבידור הישראלי. אם נוסיף לכך את הקרקע הצבאית הטהורה שעליה צמחו - מלחמות ישראל והתקופות שביניהן - נבין את חלקן ועוצמתן באתוס, בפולקלור, בקאנון ובספר השירה הישראליים.

ההשוואה בינן לבין "כוכב נולד" היא שערורייה חסרת-אחריות. הלהקות הצבאיות שגשגו בעידן של רדיו ובהיעדר טלוויזיה, שדווקא היא אחת האחראיות למותן ולהסתלקותן. הן נסמכו על חריש עמוק ומפרך בשטח ועל עבודה אינטנסיבית וקשה מול קהל חיילים לא קל, ואם הצליחו לטפח כוכבים (לעשרות!) זה היה בזכות יכולות, כישורים וכישרונות מוכחים לאורך שנתיים ושלוש שנות שירות. לא שווה ולא דומה בכלום למדיום הטלוויזיוני, השטחי והנחפז, האינסטנטי, הריקני והנוצץ. גם לא בתרומה ליצירה הישראלית - שאז הרתה והגתה, יצרה ועיצבה, ועתה היא ממחזרת ומחדשת, לא מניבה שיר חדש אחד, אלא ביצועים שהטלוויזיה, ביכולת ההגדלה שלה, מיטיבה לשווק.

הלהקה הצבאית הפכה למושג ולמותג גם בזכות מה שלא היה בה. מבחינה מוזיקלית-סגנונית היא הייתה עסקת חבילה - גם ארצישראל, גם אמצע הדרך וגם פופ מקומי, עוד בטרם ידע שהוא כזה. בהיעדר יריבים ומתחרים של ממש, בחירי הכותבים ובכירי היוצרים עבדו בשירותה ולמענה. היא הייתה ספק הלהיטים העיקרי של הרדיו הישראלי, שמנה שתי תחנות בקושי, ומכאן גם כוחו והשפעתו. בביזור, בדיפרנציאציה ובפלורליזם העכשוויים, בעידן שבו הכסף נותן את הטון וקובע את גודל ההשקעה, איזה סיכוי יש ללהקה צבאית בתחרות עם הרכב אזרחי?

היום אגדות גדלות בטלוויזיה ולא בבסיסים מאובקים

הלהקה הצבאית הייתה אושיה מרכזית בחיינו כמו הצבא כולו. כשצה"ל היה צבא של העם וכשהמלחמות היו צודקות. כשהצבא היה פניו היפות של העם וכשכל העם עמד מאחורי צבאו, ללא היסוס, מחשבה ונקיפות מצפון - בהתנדבות, בימי מילואים, וביחס של "כל הכבוד לצה"ל". מה מכל זה נשאר אחרי השבר הגדול של יום כיפור? ליבלוב ההתפכחות ופריחת הציניות. ימי התום והתמימות חלפו ועימן תהילת הלהקה הצבאית.

ההיסטוריה מחמירה עם רפול ויחסו ללהקה הצבאית. רא"ל איתן לא היה נגד הלהקות הצבאיות כמו שיצא חוצץ נגד עבודת האלילים סביבן והפולחן שהן ייצגו, במיוחד מבית, בחצרות האבירים ובלישכות מפקדי הפיקודים. רפול, ב"בוקיות" האופיינית לו, דגל בשוויוניות מוחלטת ולא היפלה בין חייל לחייל, אלא רק לפי דרגתו. הוא העדיף צבא של לוחמים נקי מכוכבים. ועם זאת, צוותי הווי צבאיים (ולא משנה תוארם ושמם) המשיכו להתקיים, גם בזמנו, כי הצבא צעד לא רק על קיבתו כי אם גם על בידור ומילוי שעות הפנאי.

כשחיילים ישבו רחוק מהבית, על הגבול ובבסיסים נידחים, ולאורך זמן, הם נזקקו לבידור. לא היו להם בידוריות, לא מכשירי טלוויזיה, בטח לא סלולר ולא איי-פוד. בכך הייתה ללהקה הצבאית גם תרומה חברתית. היום כשחייל, גם הכי שרוט וקרבי, חוזר הביתה לעתים מזומנות יותר, כשזמנו מנוצל ביעילות, כשיש לו שפע תחליפים פנימיים וחיצוניים, אין צורך בלהקות צבאיות במתכונת של פעם, עם גיוס "מיטב הכותבים והיוצרים". מי הם בכלל? היום אגדות גדלות בטלוויזיה, לא בבסיסים מאובקים ובמחנות חאקי.

גרסת המיתוס על המיתוס

רפול צדק. גם אם לא מהסיבות הנכונות. תור הלהקות חלף כמו עידן הדינוזאורים. בשני המיקרים, תנאי הסביבה ואיכות המחיה השתנו, ועימן מדיניות הדרישה והצריכה. הזמר העברי של סוף שנות השישים וראשית השבעים התבגר והחל להתאפיין בכתיבה וביצירה אישית שבלהקות צבאיות כמעט ולא היה להן מקום וביטוי.

ולא רק היצירה השתנתה והחברה הישראלית התפכחה. גם מפת התקשורת התגוונה. בעידן רב-ערוצי, עם טלוויזיה מסחרית, נישתית, בכבלים ובלוויין, ועם תחרות רדיו אזוריות תחת כל עץ רענן, וכשכל כוכב נולד עתיד להתגייס לצבא עם מנהל אישי ועורך דין צמודים, מה האטרקטיביות של להקה צבאית? האם אתם מסוגלים לדמיין לעצמכם צפייה בלהקה צבאית, לו הייתה כזאת היום, בטלוויזיה של זמננו, אפילו בערוץ 24? האם אתם שומעים את גלגל"צ (כן, דווקא היא, תחנת-הבת של "הבית של החיילים"), משמיעה היום להקה צבאית בחומר מקורי ולא מחודש?

לפחות אי אפשר לקחת ממנה, אז כהיום, את היותה חממה לניסיון בימתי, בית ספר להופעות. ואין מה להשוות בין המטען הנצבר שסוחבים איתם שירי מימון, יוצאת להקת חיל האוויר, ולהבדיל ליאור נרקיס, יוצא להקת פיקוד המזרח, לבין אלה שמצוידים בהם לעמיתיהם ב"כוכב נולד"` ובזמר הים תיכוני הישראלי.

המחזמר "הלהקה" בהבימה, על שלל כוכבי ההפקה (מוקי, אמיר פיי גוטמן, אדיר מילר, שירי מימון, יעל דואני, קרן פלס וגם עידית טפרסון ועופר זוהר), יאדיר עוד יותר את האגדה על הלהקה הצבאית, ויהפוך מן הסתם לגירסת המיתוס על המיתוס (הסרט) על המיתוס. אולם בהחלטה להסתפק בלהיטים הקיימים (בעיבודים עדכניים של רמי קליינשטיין) ולא בכתיבת שירים חדשים, אפשר לראות עדות והוכחה לכך שהדור והתור עברו מן העולם.