מאיר בנאי הוא לדעתי המופנם ביותר מבין כל בני משפחתו המוכשרת. הוא לא מצחיק כמו גברי או אורנה, הוא לא פילוסוף כמו יוסי, הוא לא יפה כמו אביתר, והוא לא עושה-את-זה לכל מי שחזר מהודו כמו אהוד. ממבט ראשון מאיר בנאי יכול להיות השכן ממול. כשהוא עומד על הבמה לא מגולח הוא נראה כאילו כל אחד יכול להחליף את הפשטות והעממיות שהוא מציע. אבל כל התחושות האלו נעלמות כלא היו בשניה שהוא פותח את הפה.
ביום חמישי האחרון העלה מאיר בנאי את המופע החדש שלו – "כל התקופות", שכולל את מיטב שיריו. במשך שעתיים ומשהו (הכוללות שני הדרנים) מציע מאיר בנאי הרבה מהרפרטואר המפואר (מאד מאד) שלו. הוא פורט על הגיטרה, משתולל, רוקד, צועק, מדבר עם הקהל, לא מתרגש מתקלות ובכלל – נראה שהוא מגיע לאיזה קתרזיס מופלא איפה שהוא לקראת אמצע המופע.
אחד אחרי השני רוקם בנאי על הבמה את השירים שלו מ"אהבה קצרה", "וביניהם", "כמה אהבה", "דומינו", "גשם" (מאיר שר ומלווה את עצמו בפסנתר), "מנגינת הנדודים", "אליה", "מרגישה בסרט" ועוד ועוד.
למרות הפשטות שהוא משדר, בנאי מצליח לרגש. בביצוע המחודש שלו ל"רואים רחוק רואים שקוף" של שמוליק קראוס יש עוצמה עצורה, שמעמידה בצל את הביצועים הקודמים שנעשו לשיר. את "קחי הכל או שום דבר" הוא מבצע עם אנרגיות מטורפות, עם גיטרות, עשן וכל מה שצריך מופע על הבמה.
המופע נבנה בהדרגה לקראת השיא שלו - "שירו של שפשף". מאיר רק מנגן את האקורדים הראשונים של השיר, וכבר כל הקהל בצוותא על הרגליים. לרגעים נדמה כאילו גם הקירות ב"צוותא" רוצים ללכת "יחד אל האוווווור". כשהאורות נדלקים, העיניים של הקהל בוהקות. לא בגלל העשן, פשוט בגלל שככה נראה מי שקיבל תמורה מלאה עבור הכסף שלו.
בין ים המופעים שמוצעים בתקופה הזו, "כל התקופות" של מאיר בנאי הוא בהחלט בין המומלצים - גם אם אתם לא אוהבים את כל השירים שלו וגם אם לפעמים נדמה שאי אפשר יותר לשיר על אהבה. מאיר בנאי, כמו הגשם באחד משיריו, מנקה את העיר מכל הדאווין, מנקה את הקהל מהמניירות, ונותן לכל אחד מקום להשתולל, להשתגע, לשיר וליהנות מאמן שמדבר פחות ועושה יותר ובעיקר - גורם לקהל שלו ללקק את האצבעות.
מיכל בן-דוד
09/02/2004
:תאריך יצירה
|