מחול - המורדים - כאילו בסרט

ההפקה החדשה של הסיפור ה״היסטורי״ נופלת בדיוק כמו שנפלה קודמתה על מזבח המחזה

רומנטיקה וסיגריות

לפני 19 שנים העלה הקאמרי את ״המורדים״ של עדנה מזי״א בהפקה גדולה וראוותנית בבימויו של עמרי ניצן, ואני מודה שלא צלחתי אותה בשלום. עתה, בהפקה משותפת של הקאמרי והבימה חוזר המחזה לבמה, והפעם בהפקה צנועה יותר, בבימויו של משה קפטן, שאינה מצליחה להצניע את החולשה הכללית של המחזה על כל היומרות שנתלו בו.

על פניו המחזה מתיימר להציג מבעד עיניים של מיכאלה את הסיפור של שלושה דורות מורדים במשפחתה: בנה יאלי, היא עצמה, מרתה, אמה. את הסיפור היא לומדת להכיר במלואו בעזרת שאול, האהוב של אמה לפני נישואיה ומאהבה הסודי אחר כך. שאול היה איש לח״י ובאחד המבצעים גייס לעזרתו את האם, וכתוצאה מכך נאלץ להרחיק אותה לחו״ל בנישואים פיקטיביים עם יואל, יחד עם אלמה, אחותה התאומה.

מיכאלה הייתה שמאלנית קיצונית, פעילה ב״מצפן״ לטובת הפלסטינים מיד אחרי מלחמת ששת הימים, אבל האם לא הייתה מורדת (אלא אם כן קשריה הנמשכים עם שאול נחשבים כמרד). אם בכלל היה אז מרד, בימי המנדט ואחריו, הוא היה של אלמה, שהציונות הלוחמת הייתה ממנה והלאה. גם בנה של מיכאלה איננו מורד, אין לו במה למרוד.

אז מה בעצם יש במחזה? רומנטיקה כלשהי, ספק אהבה, בלי מיניות למעט תמונה אחת (אולי זה רק בהצגה) שעניינה דווקא נראה כאוננות. וזה מתמשך בלי קץ, וכמצוות המחזה זה גם אפוף עשן וסירחון של סיגריות צמחים בלי הפוגה, שגם מעשני סיגריות סבלו מזה כפי ששמעתי בשירותים אחרי ההצגה.

המורדים, צילום: ז'ראר אלון

ארבע שחקניות מצוינות

כאמר, משה קפטן ביים את ההצגה - למעט העשן - בצניעות בתפאורת זום אין וזום אאוט בפריימים של ערן עצמון, וידאו ארט של גיא רומם, תלבושות נאות של אורנה סמורגונסקי ותאורה אופיינית של אבי יונה בואנו (במבי). שמונה רקדנים מצוינים בכוריאוגרפיות מעולות של מירי לזר, מוזיקה של יוסי בן נון, ובעיקר להיטים של בילי הולידיי (בלי קרדיט בתכנייה) וישראלים בזמרתה הנפלאה של הילה שלו, העבירו אותנו בכיף קדימה מתמונה לתמונה עד לסיום שאיחר להגיע.

מה שאין לבוא אליו בטענות זה המשחק, וכיאה ליום האישה הבינלאומי (זה רק צירוף מקרים) מי שלקחו את כל הקופה - זה לפחות לזכות מזי״א ועם הזדהות של קפטן - הן ארבע השחקניות המצוינות שגויסו למבצע: אודיה קורן כמיכאלה המבוגרת שלומדת על עברה, והיא טובה גם כאמא טובה, ודנה מיינרט האנרגטית כבת דמותה הצעירה שמתקשה להתחבר אל הוריה.

המורדים, צילום: ז'ראר אלון

את דמותה של מרתה, אמה של מיכאלה, מגלמת בשתי תקופות דניאל גל והיא טובה בעיקר כמרתה המבוגרת, ומצליחה להבגיר את עצמה בטבעיות אמינה. בדומה לה אביב כרמי כאחותה התאומה, וההפוכה בסדרי העדיפויות שלה, יוצרת דמות יפה כמבוגרת, אך היא מבריקה במיוחד כצעירה משוחררת מכבלי אידיאולוגיה וזעם.

מדמויות הגברים שבמחזה רק מיכה סלקטר זכה ומגלם בגאון תפקיד עם ביצים של בעל, גיס ואבא שיודע להתחבר לנשים ״שלו״. עודד קוטלר גויס והביא נוכחות מעניינת לתפקיד הכמעט סתמי של שאול המבוגר, ואסף סלומון היה אנרגטי כשאול הצעיר הרציני והאוהב. גל גולדשטיין הצעיר היה נעים וטוב כיאלי שלא ממש מעניינים אותו ענייני המשפחה מהעבר. ואחרון חביב ומשעשע ובאנגלית עידו ברטל כסרגנט אנגלי חרמן.

בסיכום, אפשר בהחלט להמליץ על ספרי ההיסטוריה וגם על התכנייה של רות טון מנדלסון ורמי סמו אם רוצים לדעת אם היה משהו שגם אפשר להבין ממנו אם יש או יהיה משהו. ובאשר להצגה - אני את שלי כבר אמרתי. מכאן והלאה היא לרשותכם.

המורדים, צילום: ז'ראר אלון