מחול - לימור שמילה - מעכו למונטנה

אחרי כעשור בתעשיית הקולנוע, בעיקר כמלהקת, שמילה חישבה מסלול מחדש ויצרה סרט ארוך ראשון כבמאית. ועל הדרך גם מצאה אהבה

עלילת "מונטנה", סרט הביכורים באורך מלא של לימור שמילה, מתרחשת בעכו, המקום בו נולדה לפני 34 שנים להורים ממוצא טוניסאי ותימני, אולם לדבריה, "הסרט אינו אוטוביוגרפי. אמנם הוא צולם בעיר הולדתי, בשכונה בה גדלתי, ונכתב לאחר מות סבי שטבע בים, אבל זה בעצם רק הטריגר של אפי, הגיבורה שלי, לחזור למקום ולחוות את מה שקורה לה שם.

"השכונה שלי מאוד קולנועית, וגם הרגשתי שעכו לא קיבלה מקום וייצוג בקולנוע שלנו, אז רציתי לצלם את הסרט הראשון שלי שם. הסיפור בדוי, אבל נשען על שאלות ששאלתי כילדה. שאלות על גבולות, על יחסים פטריארכליים בין גברים ונשים. בתסריטים שלי אני בונה עולם, וכך גם בניתי את העולם של 'מונטנה'".

"זה סרט על גילויים"

בסרט האישי והאותנטי אפי (נעה בירון) מגיעה להלוויית סבה בעכו, בה לא ביקרה שנים רבות, ונשארת בבית בני משפחתה במשך כמה ימים. בזמן הזה היא מתוודעת לקרן (נטע שפיגלמן), המתגוררת עם בעלה אבי (חי מאור) וילדיהם בבית בו התגוררה אפי בעבר. עד מהרה נרקם בין השתיים רומן לוהט. אבל במהלך שהייתה במקום אפי, על תקן אורח לרגע, רואה כל פגע, פותחת תיבת פנדורה של מערכות קשרים מאוד בעייתיים בהם מעורבים דודה יוסי, בעלה של קרן, ואפילו בתם הקטנה מאיה (נטע אורבך).

אולי לא התכוונת, אבל את מתכתבת כאן, ואפילו לא כל כך בעקיפין, עם קמפיין 'גם אני'.

"קמפיין 'גם אני' התחיל ממשהו מאוד גדול שהתנקז לצוואר בקבוק שפתאום כל אחת הבינה שנחצה איזשהו גבול במקרה האישי שלה. גבולות זה דבר שקשה לדבר עליו, אבל 'מונטנה' הוא סרט על גבולות. שואלים אותי הרבה על 'גם אני' בהקשר של הסרט, ואני שמחה על כך שהדמות של אפי היא לא קורבן. היא לא מסתתרת מאחורי מה שהיא עברה, אבל היא לא קורבן - וזה הבדל מאוד חשוב בהקשר של הקמפיין. וזה מעבר לכך שאני חווה את זה, כמו כל אישה.

מונטנה, צילום: איתן חתוכה

"בשפה הקולנועית של הסרט רב הנסתר על הגלוי, מהסיבה המאוד פשוטה שהחיים מורכבים, לא שחור-לבן. שום דבר אינו חד משמעי, ולכן אפי לא ממש יודעת עד הסוף. כל הסרט היא מנסה לגלות. כלומר, זה סרט על גילויים. ובאופן אישי, זה גם הטעם שלי. אני לא אוהבת שמספרים לי יותר מדי, ומעדיפה להיות מסוקרנת ולגלות לבד. לכן גם בסצנות הסקס אין עירום. בעיני הרבה יותר מסקרן לראות עיניים בסקס".

"ידעתי שאעשה את הסרט שלי, זה היה לי ברור. אבל לא ידעת מתי ולא ידעתי מה יהיה הסיפור שלו, כי הרבה תסריטים שכתבתי נשארו במגירה ואולי יום אחד הם יצאו. אבל בעקבות מות סבי, לפני ארבע שנים, הסיפור הזה פשוט יצא ממני. התחלתי לכתוב אותו מיד לאחר השבעה. לקח שנתיים כדי להתחיל לצלם את הסרט אבל מאז הצילומים זה רץ מהר מאוד, למזלי".

ומאחר שאת מלהקת, במחלקה הזו היה לך קל, אני מניח.

"כן. היה לי ברור שאני אלהק את הסרט. אבל בסרטים הבאים ייתכן מאוד שכן אקח, כי זה קשה וצריך עוד עין. במקרה הזה ידעתי בוודאות - כמו שהיה לי ברור שכתבתי את התסריט לגינה של הסבא שלי ולבית שגדלתי בו - איך הקאסט שלי ייראה. אני לא יכולה להגיד שידעתי שאלה יהיו נעה, נטע ואבי, אבל חזיתי איך העולם הזה ייראה, איך הוא בנוי. ידעתי מי המשפחה הזו וברגע שפגשתי את נעה (32), הכל הלך לי הרבה יותר קל".

היא שיחקה כבר בסרט הקצר שלך, "הביקור הסתיים".

"נכון. היה לה שם תפקיד מאוד קטן, אבל היא עשתה אותו מצוין ואמרתי שאם היא יודעת לשחק כל כך טוב היא תוכל לעשות זאת, והיא הלכה איתי. ומהרגע שהתחלנו לעבוד התברר לי כל יום מחדש עד כמה ההחלטה הזו הייתה נכונה. אמרתי שאני קודם כל צריכה למצוא את אפי, וברגע שמצאתי את נעה היא הייתה איתי לכל אורך תהליך האודישנים ועשתה מאצ'ינגים עם כל השחקנים. אמרתי לעצמי שכאשר אני מלהקת סרט שהיא עמוד התווך שלו, אני חייבת לבחור בעזרתה את האנשים הנכונים שיהיו סביבה".

נטע שפיגלמן (מימין) ונעה בירון ב"מונטנה", צילום: איתן חתוכה

אני מניח שנטע שפיגלמן הייתה בחירה ודאית. שחקנית נהדרת עם המון קבלות.

"אני מכירה אותה הרבה שנים, היא גם חברה והיא כל הזמן הייתה שם, ולמרות הכל עדיין חיפשתי. אבל כשהיא ונעה עשו את הסצנה הרגשתי מיותרת. וכך הבנתי שזו הבחירה הכי נכונה. והן היו כל כך טובות ביחד שזה היה ברור מאליו".

ומבין הגברים, דמותו של יוסי, הוא אבי מלכה, היא הכי בולטת.

"הדמות של דוד יוסי הייתה חשובה ביותר. חיזרתי אחרי אבי מלכה במשך חודשים. ידעתי שזה הוא. עשיתי אודישנים אבל הוא כל הזמן היה בראש שלי. הוא מורה בבית ספר למשחק, לא שחקן ביומיום שלו, למרות שהוא שחקן מדהים. בסצנת בית הקברות של הלוויית הסב, הבאתי את אבא שלי כניצב, והם הסתכלו אחד על השני ואבא שלי אמר לו, 'אתה מוכר לי'. התברר שכשאני נולדתי הם גרו דלת מול דלת בעכו. ככה זה עכו, עיר קטנה ומלאת הפתעות.

"אני לא יכולה לדמיין אף אחד אחר עושה את התפקיד הזה. גם את קרן צור וחווה אורטמן ידעתי שאני רוצה, וכולם עברו סוג של אודישנים".

אבי מלכה ב"מונטנה", צילום: איתן חתוכה

עכו שלה

הסרט צולם במשך 13 יום בלבד. "במעט זמן ובמעט כסף. הוא עלה אולי כרבע מתקציב של סרט ישראלי ממוצע", מספרת שמילה. "יצאנו לדרך ללא תמיכת קרנות ומאוחר יותר קיבלנו כסף להשלמות מקרן רבינוביץ' ומהמיזם הירושלמי ואני מודה להם מאוד.

"בהתחלה ידענו רק שאנחנו יוצאים לצלם את הסרט שלי בעכו. הדרך לעשות סרט אינדי היא לקחת את המגבלה שלך ולהפוך אותה ליצירתית. את חייבת לבוא מוכנה ופתוחה לכל תרחיש אפשרי וללכת גם על דברים שלא תוכננו מראש. ובעיקר להיות ממוקדת וגם להפוך קצת את הסט לאולפן.

"לא כל תסריט אפשר להפוך לסרט אינדי. חלק מהעניין היה גם לצלם בלוקיישנים המקוריים, וכל פשרה שאת צריכה לעשות - עלייך להפוך אותה ליצירתית. זו הייתה העבודה ואני מרגישה שעשינו אותה לגמרי. היה לי חשוב שהסרט יהיה פשוט וייראה כמו שיקוף של החיים, כי זה סיפור על אנשים. אני גאה בליהוק שלי. השחקנים שבחרתי כל כך אותנטיים. הסנטר של הסרט חייב להיות הכימיות בין כולם, ואז דברים קורים.

"אנשים שרואים את הסרט ושעברו בעכו במהלך חייהם אומרים לי שזו לא עכו שהם מכירים. וזו אכן לא עכו הידועה והקונספטואלית, אלא עכו שאני רציתי להראות. זו עכו שלי. היה לי חשוב נורא לשבור את הקונספציות של סרטי פריפריות של שכונות מזרחיות. למזלי הרב גם היה לי צלם מדהים, איתן חתוכה, רגיש ומפוצץ באהבה למה שהוא עושה".

שמילה על הסט, צילום: חיליק מיכאלי

מהסט לזוגיות

זה לא רק סיפור על רומן בין שתי נשים. יש כאן משהו מעבר לכך.

"רציתי לספר סיפור על אהבה אסורה. אם אפי הייתה סטרייטית, היא הייתה מתאהבת בגבר נשוי כנראה. ולגבי קרן, אם היא הייתה בוחרת בדרך אחרת, יכול להיות שהיו לה חיים אחרים, שאולי יש בהם זוהר. אבל היא פחדה ולכן נשארה במה שיש לה.

"מדברים איתי הרבה על הרומן בין שתי הנשים. אני יוצרת ואני לסבית, ומספרת סיפור על אישה לסבית. אבל זה לא סרט על לֶסְבִּיּוּת. הגיבורה שלי היא לסבית, זה המצב, והיא מתאהבת באישה אחרת. ובמקרה אותה אישה אחרת חיה חיים המאפשרים לה לקבל את משב הרוח המרענן הזה שהיא מביאה לה לחיים. וזה קורה מיד.

"כבר מהשוט הראשון של קרן אפשר לראות שהיא מגלה עניין באפי. ברור כבר מההתחלה ששתי הנשים נמשכות זו לזו, וזה בסדר".

ותוך כדי הצילומים התפתח גם סיפור אהבה בין היוצרת והכוכבת שלה.

"זה קרה באופן הכי טבעי בעולם. כשעובדים בקולנוע, זה המקצוע הכי אינטנסיבי בעולם, וברור שאני פוגשת אנשים במהלך העבודה. ונעה למדה את אפי בצורה כל כך יסודית ומרגשת שזה פשוט קרה. לא יכולתי שלא להתאהב בה ואני מאוד שמחה על כך.

"אנחנו חיות יחד ויש בינינו זוגיות מדהימה. מעבר לכך שהיא שחקנית ואני במאית - אנחנו קודם כל זוג, וזה כיף גדול. לפני כן היינו סינגליות וכל אחת עברה פרידה אחרת, וגם שותפות הגורל הזו תרמה לקרבה שנוצרה".
בסרט יש סצנה שבה יוסי "מאבחן" את אפי כאחת מאלה ששונאות גברים, והיא עונה לו שהיא אוהבת נשים, אני אומר לשמילה שנראה כי כמעט את כל הגברים ביצירתה קשה לסמפט.

"כששואלים אותי על העניין של הייצוג הגברי, אני מניחה ששואלים האם אני שונאת גברים", מחייכת שמילה בהתרסה. "למען האמת אני ממש לא שונאת גברים, אני אוהבת אותם מאוד ואני גם אוהבת את השאלה הזו. כשיוסי שואל את אפי, 'את מהבחורות האלה ששונאות גברים?', היא עונה לו, 'רק כשיש לי סיבה טובה'. זו הייתה התשובה המקורית בסרט, אבל הורדתי אותה כי הרגשתי שזה נורא ברור ולא צריך להגיד את זה. אז התשובה שלה היא, 'אני אוהבת נשים'.

"אני מאוד אוהבת את הגברים בסרט. יוסי ואבי שוטרים, שומרי חוק, וזה מכניס את אפי למלכוד. הסרט הוא בין היתר גם על קשר השתיקה - שאם לא נטפל בו, הוא יהפוך לכדור שלג עצום, מסוכן ומפחיד. ואת זה רציתי לומר".

מונטנה, צילום: איתן חתוכה

"מאמינה בצוות שלי"

הרגשת נוח בעמדת הבמאית בסרט ראשון באורך מלא?

"לגמרי. באופן מפתיע אולי, אבל זה כנראה כי הייתי כמעט בכל תפקיד אפשרי בהפקות, אז באתי מוכנה. אני מאמינה שאני במאית בשליטה ויודעת מה אני רוצה. ואני גם מאמינה באנשי הצוות שלי. זה גרם לכל הסט להיות מאוד מסור. אני ממליצה לבמאים ולבמאיות להיות בשליטה, אבל גם לתת לאנשי הצוות לעבוד. צוות צריך לשחרר".

שמת לב שהשם שבחרת, "מונטנה", מתכתב עם כמה וכמה סרטים ששמותיהם כשמות מדינות בארצות הברית: "טקסס", של וים ונדרס, "נברסקה" של אלכסנדר פיין ואפילו "אלסקה" של צפל ישורון?

"קודם כל לכבוד הוא לי להימנות עם חבורה שכזו. הטייטל של הסרט הוא כמובן לא על שם אותה מדינה באמריקה וגם לא על גלידת מונטנה, אלא על סיגריות מונטנה שאותן מעשנים בסרט. אני חייבת לספר שכשפתחתי את המחשב לאחר מות סבי כדי להתחיל לכתוב את התסריט, המילה הראשונה שכתבתי הייתה מונטנה. לפני שידעתי מה הסיפור או מי זו אפי".

בנוסף להקרנה בפסטיבל חיפה (בו זכתה בירון בפרס השחקנית הטובה ביותר), הסרט כבר הגיע ללא מעט פסטיבלים בינלאומיים, ובראשם טורונטו. איך הוא מתקבל בחוץ?

"להיות עם הסרט בטורונטו זו אחת החוויות הגדולות שעברתי. רמת תשומת הלב שכל יוצר מקבל שם היא מדהימה. אני מקווה שאזכה לכך שוב. ולגבי התגובות, שם ממש חטפתי שוק. האנשים שצפו בסרט צחקו בקומיק-רליפים במקומות הנכונים, למרות שהבדיחות מאוד ישראליות, ופתאום הבנתי שעשיתי סרט שמדבר לקהל קנדי ואמריקאי.

"הדהימה אותי האהבה שהסרט קיבל. יצאנו לדרך בלי לדעת מה יהיה והתוצאות מרגשות אותי. אני כל בוקר קמה ומודה שזה מה שקרה לי".

לימור שמילה והצוות על הסט, צילום: חיליק מיכאלי

איך עושה מלהקת?

אבל גם כעת, מהמקום המכובד של במאית עם קבלות, שמילה ממשיכה לעשות גם דברים נוספים. "אני עושה סדנאות ליהוק ומתארחת גם אצל אחרים, בהם טלי שרון. אני מעבירה שחקנים את הדרך הנוחה והטובה ביותר לצלוח אודישן. וזה לאו דווקא לקבל את התפקיד. לצלוח אודישן זה לצאת מהחדר - ואודישן זו חוויה שיכולה להיות מאוד לא נעימה - ולהרגיש שנתת את המקסימום שלך. התוצאה בסוף היא מרגשת ומדהימה, אבל הדרך והתהליך חשובים לא פחות".

עד עתה היא הייתה מוכרת, במאסה הקריטית של פעילותה בתעשייה, בעיקר כמלהקת. ברשימתה, בין היתר, "מי מפחד מהזאב הרע", "איגור ומסע העגורים", "פנתר לבן", "יונה", "האיש שבקיר", "פלאפל אטומי", "אבינו", "נדיה" וסופת חול" שזיכה אותה בפרס אופיר (וגם את הסרט ועוד כמה נפשות פועלות שעבדו בו).

הופתעת מהזכייה?

"האקדמיה מחלקת את הפרס הזה מאז 2014, ונדמה לי שמאז בכל שנה הייתי מועמדת. בשנה שזכיתי הייתי מועמדת על שני סרטים. השני היה 'אבינו'. אין יותר מדי ציפיות בתחום הזה, וכל כך שמחתי על הזכייה, כי זה לימד אותי המון על עצמי כמלהקת, ועל קולנוע באופן כללי.

"עילית זקצר מדהימה. כל כך אהבתי את התסריט שלה. כבר בפגישה הראשונה קראתי אותו וידעתי שהוא שלי. הבאתי לה את למיס עמאר, הכוכבת הראשית. ראיתי אותה לפני שנים באוניברסיטת חיפה, שם היא למדה משחק. וכשחיפשתי את הדמות לסרט, חבר הסב את תשומת לבי אליה שוב. והיא לא מה שעילית דמיינה. אמרתי לה שאני מרגישה באינטואיציה שהיא האחת.

"לאחר כמה מפגשים איתה, עילית שכתבה את התסריט, כדי שיתאים ללמיס. וזה מדהים בעיניי ומראה לי עד כמה היא הייתה בטוחה בעצמה. ואני חושבת שכך צריך ליצור, שדברים יפתיעו אותך בדרך.

"לגבי שאר הקאסט, נסענו על הטוסטוס שלי לכל הארץ. לרהט, לבאר-שבע, ליפו, והיה כיף. הפרויקט הזה בשבילי הוא גאווה גדולה. אז מה רע לקבל על זה פרס? קיבלתי אותו באהבה גדולה. עכשיו גם 'מונטנה' יתמודד על פרסי האקדמיה וזו בוודאי תהייה עוד התרגשות גדולה".

איך בדיוק עובדת הדינמיקה בין הבמאי והמלהקת? הרי הבמאי בוחר את השחקנים.

"נכון, אבל הוא לא יכול לבחור את השחקנים הכי טובים בלי המלהקת. אם הבמאי שלצדי בטוח בסיפור שלו ויודע מה הוא רוצה, הוא יהיה הרבה יותר פתוח. אני תמיד מנסה לשבור את הטייפקאסטינג, כדי שהוא יבין שהוא כתב משהו הרבה יותר גדול ממה שהוא חושב".

קו תל חי-תל אביב

כמי שגדלה בעכו, איך בעצם התפתחת לכיוון של אמנות. זה מהבית? מישהו מההורים עסק בתחום?

"לא. גדלתי במשפחה שאין לה שום קשר לאמנויות. אחי הייטקיסט, שתיים מאחיותיי רואות חשבון, השלישית מורה. אלה אמנם מקצועות הכי לא קרובים למה שאני עושה, אבל עדיין יש בהם פרגון, תשוקה וביטוי אישי. אני חושבת שאבא שלי הוא אמן מפוספס, אם כי רואה חשבון מדהים. אמי הרפתקנית ואוהבת לחפש את עצמה, כך שאצל כולם יש משהו לא שגרתי.

"מבחינת הקשר שלי לאמנות, ידעתי כבר מגיל מאוד צעיר שאעשה משהו שונה. בכיתה ג' או ד' ראיתי את 'המספריים של אדוארד' של טים ברטון המדהים, ואני זוכרת שלא ישנתי שבוע, ואמרתי מה זה הדבר הזה שגרם לי להרגיש ככה? זה לא הניח לי ופתאום התחלתי לראות קולנוע ישראלי של שנות ה-80, בורקס וכאלה, והתאהבתי והחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות. בגיל 19, לאחר שסיימתי שירות לאומי, הלכתי ללמוד קולנוע במכללת תל-חי. היה לי ברור שזה המסלול".

לימור שמילה, צילום: נעה בירון

ואיך הגעת מהצפון לתעשיית הקולנוע בתל-אביב?

"האמת היא שהיה לי מזל גדול. סיימתי את לימודי הקולנוע מוקדם, כי עשיתי את סרט הגמר שלי בשנה השנייה. אז בשנה השלישית סיימתי עניינים וטסתי לתל-אביב, כשלפני כן הייתי בעיר הזו אולי פעמיים. התחלתי לעבוד בטלנובלה כפלור, מנהלת אולפן. שמו עליי אוזניות ואמרו לי תתמודדי. ומאז הכדור הזה התגלגל ולא הפסקתי לעבוד כל הזמן. אבל תמיד ידעתי שיש לי סיפור לספר. וזה עבר המון גלגולים, עד שנוצר 'מונטנה'".