מחול - מה הסיפור של רינת הופר?

המאיירת והסופרת מגיעה לפסטיבל "עונת הספרות" בבית אבי חי, במופע-סיפור מוזיקלי לילדים עם ספרה "מישו"

"עונת הספרות", פסטיבל ספרות ושירה ישראלית במרכז בית אבי חי חוזר. במהלך שבוע שלם, יתקיימו במרכז אירועים שעושים כבוד למילה המקומית הכתובה, וחוגגים את היצירה השירית והספרותית הישראלית.

הפסטיבל היחיד מסוגו בארץ, שעומד להפוך למסורת דו-שנתית ולהתקיים גם באביב וגם בסתיו, שם דגש על הספרות והשירה העברית גם בפני עצמן, וגם דרך החיבור שלהן לתחומי אמנות שונים - בין מחוות ליוצרים ותיקים ולכאלה שעולם הכתיבה נפרד מהם, לבין הפניית זרקור ליוצרים צעירים ובולטים.

תכניית האירועים המגוונת מציעה אירועים אינטימיים ואירועי חוצות גדולים, ביניהם ערבים המוקדשים ליצירתם של בוב דילן, סשה ארגוב והסופר אהרן אפלפלד שהלך השנה לעולמו; מפגש בין אסף אמדורסקי והמשורר רועי חסן; ערב ספוקן וורד; ערב העוקב אחר יצירתה של צרויה שלו עם נורית גלרון; וכן מופע-סיפור לילדים, מפגש ספרותי-מוזיקלי בו מארחות השחקנית שרית זוסמן והמוזיקאית מוריאל הופמן את הסופרת והמאיירת רינת הופר עם ספרה "מישו", שיצא בשנה שעברה.

"האמת היא שגם בשבילי זו תהיה קצת הפתעה", אומרת הופר, "גם אותי מסקרן מה זה יהיה, כי שרית ומוריאל הן אלה שמבצעות את מופע הסיפור. זה נראה לי כמעין שעת סיפור, אבל ייחודית מאוד. הן עושות הקראה שהיא, כנראה, קצת יותר דרמטית, ומשתפת את הילדים, ובסוף הפעילות מציגות אותי כדי שאדבר עם הילדים.

"אני בעצם במין תפקיד אורח בהפתעה, והאמת שזו האופציה שאני מעדיפה. אני בדרך כלל לא עושה מפגשים שאני צריכה להיות בהם מסמר הערב. האופציה היותר חביבה עליי היא זו שבה מישהו אחר עושה את זה, ואני בתפקיד אורח."

מישו, עטיפת הספר. איור: רינת הופר

"אנשים נקשרים רגשית לספרות ילדים"

מה השתנה מאז שהצהרת, לפני כשנתיים, שאת לא מוכנה שיעשו מהספרים שלך הצגות?

"האמת שאני לא בטוחה שזה כל כך never say never, מה שאמרתי אז. זה לא כל כך קריטי. אבל אני, אישית, באמת פחות מתחברת לעולם של מופעים, של תיאטרון. אני אוהבת יותר בבית, ולכתוב ולצייר."

את דרכה המקצועית החלה הופר בעולם האיור, ואז איירה ספרים של כותבים אחרים, כמו לאה גולדברג ("כובע קסמים"), שירה גפן ונירה הראל. בשנת 95' החלה לכתוב ולאייר ספרי ילדים משלה, ומאז הוציאה 22 ספרים לילדים - בהם "איילת מטיילת", "חנן הגנן", "ענן על מקל" - וספר אחד למבוגרים.

"האמת היא שכתבתי מאז שאני זוכרת את עצמי", אומרת הופר. "תמיד העניין של האיור והכתיבה היו קשורים. למדתי בבצלאל עיצוב ואיור, והכיוון המקצועי היה איור. בגלל זה באמת איירתי בהתחלה לאחרים, אבל תמיד רציתי לכתוב, וכיום אני מאיירת בעיקר מה שאני כותבת."

ומה הוביל אותך, ככותבת ומאיירת, דווקא לעולם הילדים, בצורה כל כך חד משמעית?

"זה משהו מאוד מהותי. אני לא חושבת שאכתוב למבוגרים אף פעם."

עשית את זה פעם אחת.

"יצא ספר אחד שנקרא 'טמונות', אבל הוא ספר רק של איורים. ספר בלי טקסט. זו לא בחירה. אני כותבת לילדים, וזהו."

כי מה זה אומר עלייך?

"זה כבר עניין לפסיכולוגים. במעט הפעמים שלא כתבתי לילדים הרגשת שזה מאוד מאולץ, לא אני. הכתיבה לילדים זורמת לי באופן הכי נכון. אני מרגישה שאת כל מה שיש לי להגיד אני אומרת בספרות ילדים. אנשים מבחוץ לפעמים חושבים שאני צריכה לקחת רק פן מסוים שבי כדי שזה יתאים לילדים, אבל אני לא יודעת לכתוב משהו שלא יתאים לילדים. כל מה שאני כנראה רוצה להביע עובר דרך הצינור הזה."

ובמה את עוסקת דרך הצינור הזה, בניסיון לתווך את העולם לעיניים של ילד?

"כן. אני בעצם מנסה להעביר חוויות חיים בשפה שהיא נהירה לילדים, אבל לדעתי ככה אני גם מסתכלת בעצמי על העולם. זה לא שאני עושה תרגום, אלא שככה אני חווה את החיים ומעבירה אותם הלאה."

את אומרת, במילים אחרות, שפשוט נשארת ילדה?

"יכול להיות. למרות שאני לא אוהבת להגיד את זה כי אני לא בנאדם ילדותי. אני רוצה לחשוב שאני בנאדם שלם, אבל אני חושבת שאני נוטה להתעסק בדברים המאוד בסיסיים וראשוניים של החוויה האנושית. דברים שקשורים לטבע, לחוויות יומיומיות, כביכול בנאליות, שגרתיות, לצדדים הפשוטים של החיים, שבעיניי הם גם החשובים."

איזה תגובות מיוחדות את זוכרת שקיבלת מילדים?

"אני מקבלת המון תגובות. זה יפה לראות. ואולי זה גם כמו גלגל שמניע את עצמו. אנשים, אני חושבת, מגיבים באופן מאוד-מאוד עמוק רגשית לספרות ילדים. נגיד, אם אפגוש מישהו שכבר אין לו עכשיו ילדים קטנים, הוא יספר לי מה הילד שלו חשב על הספר שלי כשהוא היה קטן. אנשים נקשרים רגשית. אולי גם בגלל זה לא בא לי לגדול משם. אני מרגישה שזה מקום שנכון לי להיות בו. בפורים, למשל, אני כל הזמן מקבלת תמונות של ילדים מחופשים לאיילת מטיילת, או לחנן הגנן. זה מאוד מרגש."

מתוך "מישו", איור: רינת הופר

בין האיור למילה

הופר מסבירה כי הליבה של רבות מהיצירות הספרותיות שלה נשענת על מראה גרפי שמוליד את העלילה. "כשיש לי רעיון לכתיבה, אני מתחילה מיד גם לצייר", היא מספרת. "בהרבה ספרים שלי הגרעין של הרעיון הוא ויזואלי, איזו תמונה שהיא הטריגר הראשוני, ואז סביב זה נבנה סיפור. בדרך כלל זה ככה."

אבל חשוב ששני החלקים, הציור והמילה, יצטרכו זה את זה ביצירה השלמה.

"נכון, ולפעמים נדמה לי שזה הדבר העיקרי שמעסיק אותי לאורך השנים. בדיוק המפגשים האלה בין מילים לתמונות. זה גם הסוד של ספרות ילדים לגיל הרך. ה-PICTURE BOOK. כל מה שאני עושה, בעצם, מה שמרתק אותי, זה בדיוק זה. כל המפגשים האלה, וכל הווריאנטים שלהם. אפשר להגיד שברמה הכי פשוטה, המילים הן מדרש תמונה."

אילוסטרציה?

"כן, אבל ברמה הכי פשוטה. אם אני אעבוד ברמה הכי פשוטה, אני קודם כל אצייר ציור, ואז אתאר אותו במילים. כמו שמראים תמונות לפעוטות, והמילים רק מתארות את התמונות. זו הרמה הכי ראשונית של זה. בסיפור, בעלילה, יש כבר משהו שהוא לא תמונה. הוא לא משהו סטטי. תמונה היא סטטית. ואני חושבת שככל שעוברות השנים אני מנסה להכניס כמה שיותר עושר ויזואלי, וכמה שיותר עושר מילולי וסיפור, לתוך כל ספר."

ולשמור על מצב שאחד לא יכול לחיות בלי השני.

"בדיוק. אני חושבת שזה מאפיין הרבה ספרים שלי. הרי מילת המפתח היא מינימליזם. ספרי ילדים, בייחוד לגיל הרך, חייבים להיות מאוד קצרים, ואני כל הזמן מנסה לשכלל את החסכנות פה. זאת אומרת, כמה, בהכי מעט, אני יכולה להגיד הכי הרבה. אז באמת לפעמים אני מוחקת קו ומוסיפה מילה, או מוחקת מילה ומוסיפה קו, ואני מאוד מנסה לא להגיד פעמיים את אותו דבר, בציור ובכתיבה. אז המון פעמים קורה, נגיד, שכשעורכת רואה טקסט שלי, לפעמים קשה להבין אותו בלי האיורים."

טוב מאוד, לא?

"כן. זה סימן טוב. אם הטקסט חי לו בשלום ויופי טופי כזה בלי האיורים זה לא סימן טוב מבחינתי. בגלל זה אני גם משתדלת לא לכתוב סתם בלי לצייר, או לא לצייר דברים ולקוות לטוב. הכל בנוי, באמת, על המפגש הזה, ועל השכלולים שאפשר ליצור שם.

"זה ממשיך לרתק אותי. אני חושבת שבגלל זה אני גם לא מדמיינת את עצמי עושה ספרי מבוגרים. ספרי מבוגרים הם לא מאוירים, אלא אם את לוקחת את הז'אנר של רומנים גרפיים, של קומיקס, שהוא מאוד חזק, אבל אני אישית לא מתחברת לזה. ספרות ילדים היא מאוירת, ויש את העניין הזה של הִחיבורים בין תמונה למילה.

"'מישו', למשל, הוא ספר כזה קטן וערמומי, שיש לו המון רבדים. הוא ספר על יצור בשם מישו שהוא בעצם הכי פשוט בעולם. הוא מין ביצה כזאת ששואלת את עצמה מי היא. מישו הוא נמצא בעולם של חיות, והנה, גם פה נכנס חזק העניין הוויזואלי, כי שם יש עולם של חיות שכולן, בבסיס שלהן, הן איזו צורה אליפטית כזו שעליה בניתי חיה. זה פורמט שמשתמשים בו הרבה באיור, זו טכניקה של בניה של דברים שונים על אותה צורה. אז פה כל יצור מורכב ככה, חוץ ממישו, שהוא הדבר הגולמי עצמו. אין לו מקור, אין לו כנפיים, הוא לא עף, הוא לא מיילל, ומתוך הכלום הזה שיש לו, הוא רוצה הכל. הוא קונה בקניון בחנות מעילים, קונה בחנות נעליים, קונה הכל, עד שיש לו קצת יותר מדי.

"אני חושבת שבספר הזה יש הרבה מורכבות של המפגשים בין ציורים לבין טקסטים. יש שם כמה רבדים שבהם אפשר להבין את הסיפור, אבל הוא מין סיפור של זהות, לא סיפור מצוי. הוא מסתכל על השונות מזווית אחרת."

ברוח הסבנטיז

איזה ספרי ילדים את אהבת במיוחד כשהיית ילדה?

"המון דברים. זה מאוד עניין של דור בארץ."

"אלה קארי הילדה מלפלנד"?

"כן, בין השאר, וגם סופרים ישראלים ושירה ישראלית כמו נורית זרחי או ע. הלל או לאה גולדברג. אני חושבת שגם העולם הוויזואלי של מאיירים ישראלים משנות ה-60 וה-70 הוא מאוד חזק אצלי. יש דברים שלא הבנתי בשנים קודמות, ועכשיו אני רואה כמה אני מתחקה אחרי הוויזואליה שהייתה בארץ בשנות ה-70. זה מה שקראתי בילדות שלי, ואני כל הזמן מנסה לחזור לשם. למשל, איורים של שמוליק כץ או רות צרפתי, דברים שראיתי בילדות שלי ואני חושבת שאני כל הזמן מחפשת אותם."

את הילדים שלך גידלת על ספרים שכתבת?

"לא. קשה לי. לא הקראתי את הספרים שלי לילדים שלי ולא לאף אחד. אני גם לא 'מנסה' את הספרים על ילדים. זה לא מטריד אותי. אני די בהתלבטויות בעצמי. אם זה ימצא חן בעיני ילד או לא - זה לא מה שירגיע אותי בזמן העבודה.

"הכתיבה לילדים לא קשורה לילדים שלי, במובן שכתבתי לילדים עוד לפני שהייתי אמא, ככה שאין קשר ישיר, אבל בוודאי שזה משהו שמלווה את החיים שלי. הילדים שלי עכשיו מאוד גדולים, וכן אני מזהה לאורך השנים איך זה היה קשור, או אפילו הושפע, ספציפית לתקופות מסוימות, מכל ילד, ומדברים שהם עשו.

"אבל זה גם באיזשהו רובד מנותק, כי העובדה היא שכבר הרבה שנים שאין לי ילד קטן בבית, ואני ממשיכה. אני גם לא עולה בגיל. לא עליתי יחד עם הילדים שלי. כנראה זה איזה דפקט בי. אני כנראה בת שנתיים, לא הם."

רינת הופר, צילום: מהאלבום הפרטי

המופע "מישו" יעלה בפסטיבל "עונת הספרות" בימים ד'-ה', 15-14 במרץ 2018, בשעה 17:00, בבית אבי חי, ירושלים. מתאים לגילאי 8-4. מחיר: 20 ש"ח, מבוגר מלווה: 10 ש"ח. פסטיבל "עונת הספרות" יתקיים בין התאריכים 15-11 במרץ 2018. פרטים נוספים ורכישת כרטיסים בטלפון: 02-6215300 או באתר בית אבי חי