פעם היו סיפורי דיימון ראניון להיט וספר חובה, והפכו למחזמר אמריקני מובהק, תמים במפתיע, חיציו קהו, ורק השירים של פרנק לסר שרדו את מבחן הזמן, גם בהפקה של בית ליסין
קליל ומפלרטט
"ברנשים וחתיכות" הוא אחד מאבני היסוד של המחזמר האמריקני, אך עד מהרה קמו עליו יורשיו ואלמלא סרט הקולנוע עם מרלון ברנדו ופרנק סינטרה, ונוסטלגיה שפיעמה לפני שני עשורים בתיאטרון הלאומי של בריטניה, ספק אם היה חוזר לחיים.
אבל לא הכל "אבוד" במחזמר הקליל הזה, שדומה לרישום בעט של תמונת מהמרי הרחוב בניו יורק. במרכז הסיפור המרכזי ניצב נייתן דטרויט, מאכער של הימורים ניידים, שכבר 14 שנים מאורס למיס אדלייד, פרפורמרית של מועדוני לילה ותמיד מוצא דרך להתחמק מהבטחותיו להתחתן. במקביל מתפתח סיפור האהבה בין סקיי מסטרסון, המהמר האלגנטי והמשכיל (לפחות בתנ"ך) לבין שרה בראון, סמלת בחיל הישועה שממבקשת להציל נפשות תועות וחוטאות. הימורים, מוסר, כסף, אהבה, והרבה שקרים קטנים סוללים את הדרך אל הסוף האמריקני הטוב.
בעיקר יש ב"ברנשים וחתיכות" שירים נפלאים שלא נעלמו אפילו לרגע, ועל כך אחראי פרנק לסר, שידע למזג טקסטים שנונים עם לחנים צולפים. המפגש המחודש עמם בהפקה היפה של בית ליסין רק חיזק את התחושה שזאת קלאסיקה של ממש, שמפלרטטת בהנאה עם כל מי שמוכן ליהנות.
מי שתרם תרומה מיוחדת לתענוג שיש בהפקה הזאת הוא המתרגם דורי פרנס, אולי משום שהוא עצמו מוזיקאי מדליק לא פחות משהוא בעל שליטה מופלאה בעברית. המוזיקליות של העברית שהעניק לשירים הייתה אולי השריד האחרון לאותה שפה ראניונית מקורית, וטוב ששמר על כמה וכמה הטעמות באמריקנית אופיינית לשפה מדוברת גם מחילות הקזינו הנייד של תל אביב.
כמוהו גם המנהל המוזיקלי והמנצח אלדד שרם ששלט היטב בתזמורת שישבה בעומק הבמה, לפני הקיר האחורי שכל כולו תמונה של ניו יורק הלילית. זה לא קל לשלוט בזמרים כשהגב מופנה אליהם, וגם לא קל לשמור על האיזון בין הקולות המוגברים והמצלול התזמורתי העשיר. אבל זה עבד מצוין, בעיצוב סאונד נקי ומדויק של איציק פריד, ובהדרכה הקולית המהוקצעת של דורית (דוקי) עצמון.
על אלה אוסיף את התפאורה הטובה של אדריאן ווקס שיצרה תחושה ברורה של ניו יורק לפני יותר מיובל שנים. את העומק, הנשמה והחיוך של הבמה עיצבה בצבעים חמים התאורה העשירה של יחיאל אורגל, ושפע התלבושות היפות שעיצב יוסי בן-ארי רק הגביר את ההרגשה שלפנינו נשף מסכות מוצלח.
המערכה השנייה מפצה
אני מודה כי חרף ההנאה האסתטית ומהגישה הכללית של הכוריאוגרף-הבמאי קן אולדפילד, נותרתי קר במערכה הראשונה. אין לי הסבר לכך, אך אולי זה באמת קשור לכך שהעלילה בקושי מספיקה לשתי תמונות, ואולי משום שהצד החזק של אולדפילד הוא בתחום התנועה והעיצוב המרחבי, ופחות בתחום המשחק.
במערכה השנייה כבר גויסתי כליל לטובת העניין בזכות שלוש תמונות סוחפות, שבמרכזן שלושה השחקנים שהצליחו בכל מהלך ההצגה לעצב במשחקם המשוחרר, בתנועתם המהוקצעת ובזמרתם המצוינת דמות ברורה: מיה דגן עסיסית ומצחיקה בתפקיד מיס אדלייד, גיא זו-ארץ שובה לב ורגיש בתפקיד סקיי מסטרסון, וניקי גולדשטיין שהגיש נהדר את שיר הווידוי של המהמר ג`ונסון, שיר שהוא נאמבר מופתי.
צביקה הדר היה מלבב בתפקיד הראשי של נייתן דטרויט, אך חסר היה במשחקו אותו מרכיב שמסביר את כוחו בקרב המהמרים, ואת קסמו בעיני אדלאיד. לירז צ`רכי השתמשה היטב בקולה החזק בתפקיד שרה בראון, אך חסר במשחקה הלהט, הן כמטיפה דתית והן כצעירה מאוהבת. בתפקידי המשנה הרבים בלטו שמחה ברבירו, ישראל גוריון, כסבא של חיל הישועה, אסף אשתר כמהמר אורח משיקגו, ורותי הולצמן כ"גנרלית" של חיל הישועה.
ועל השאלה אם כדאי ללכת לראות את המחזמר החביב הזה אפשר לענות רק באחת: בהחלט. אם עוד יש כרטיסים.
לפרטים נוספים
27/03/2006
:תאריך יצירה
|