מחול - מדיאה - אז ועכשיו

הטרגדיה היוונית של אוריפידס מארחת התבוננות מקורית בת זמננו בזוגיות ומשפחה

מעבר לגורל

הטרגדיה של אוריפידס שנכתבה לפני 2500 שנים העלתה על סדר היום באתונה נושאים מגוונים, שברבות השנים הועמו בתיאטרון העולמי לטובת האפקט הדרמטי הרגשי המיוחד של סיפור האם הנוקמת את בגידת בעלה ברצח ילדיהם, אהובתו ואביה. העובדה שמדיאה כבר רצחה את אחיה שלה ובגדה באביה למען הגבר שעתה בוגד בה, הפכו שוליים בהערכת דמותה. הנקמה כנקמה הפכה לנושא המרכזי.

דומה כי מיותר לספר את עלילת המחזה המתרחשת בתוך שעות ספורות ומתארת את מהלך ההחלטה, תאמרו התאווה, לנקום בכל מחיר. מרכיב הגורל המוכר בדרמות היווניות משני אך איננו נעדר, ובסיכומו של עניין, על פי התפיסה הקלאסית, מדיאה משרתת רק את נקמתה הפרטית, ואפילו מצליחה להימלט מעונשה שלה. עונשו של יאסון, בהחלטת האלים, הוא רצח הילדים.

אבל "מדיאה" הוא הרבה יותר מעוד מחזה על גורל. אוריפידס נחשב למודרניסט הראשון של הדרמה היוונית הקלאסית, וככל שיישמע מוזר הוא גם נביא שחרור האישה, בהתבוננות חברתית מקורית מאוד, שלמזלו הרב לא ממש הובנה בקרב האתונאים.

כי מעבר לסיפור המיתולוגי, מדיאה מרימה את נס המרד בגברים ובתפיסת העולם הגברית. יש לה טקסט שימצא הד מסוים ב"ליזיסטרטה" של אריסטופנס, ואין כמעט ספק שדמותה, וכמה מהדברים שהיא אומרת היו על שולחנו של הנריק איבסן אלפי שנים אחר כך כשיצר את נורה ואפילו משהו בדמותה של הדה גבלר, או של אוגוסט סטרינדברג ב״האב״.

מדיאה, צילום: נילי ממן

מעמד שווה

ואכן, הביקורת בת זמננו על המחזה מאתרת בו מטען כבד של נושאים - החל בשאלות מגדריות, שאלות על יחסי גברים ונשים ועל יחסי הורים וילדים, לצד שאלות של זהות לאומית ואתנית, על התקבלות של האחר, על מעמד חברתי ועוד.

בכך, למעשה, נוצרת ההזדמנות להרכיב מיתוס חדש ובן זמננו על זה של העת ההיא, מיתוס שכמעט אינו מאפשר עוד לחוות את המחזה כנתינתו המקורית אי-אז. זה מהלך מוכר של התפתחות התאטרון ובעיקר מן המחצית השנייה של המאה הקודמת.

המורכבות הזאת של מיתוס ומודרניזם מתקיימת בצורה מקורית ומרתקת בהצגה החדשה של אנסמבל כאן בעיבודו ובימויו האנין של שלמה פלסנר. מחד גיסא אוריפידס מיוצג רק בשלושה דיאלוגים בין מדיאה ליאסון, בתרגום הקולח של אהרון שבתאי. מאידך גיסא ובין הדיאלוגים משובצות שתי תמונות מקוריות מאת עידו בורנשטיין, שמתבוננות עמוק ובאיזמל חד בחיי משפחה בת זמננו מבעד לגידול ילדים, אחריות הורית, זוגיות מיובשת, ויתורים, סיוטי לילה וחלומות מדהימים.

המפתחות לחיבור הזה מצויים במאמרה המרתק של של ד״ר רקפת אפרת לבקוביץ שהוא למעשה תכניית ההצגה. המפתח הראשון הוא בהסבר כי באמצעות שלושת הדיאלוגים, ובבימויו המדויק מאוד של שלמה פלסנר, נוצר מעמד שווה למדיאה וליאסון: ״הסיפור הוא של שניהם, של הזוגיות ארוכת השנים שלהם ושל כל אחד מהם כאינדיבידואל. המאבק ביניהם הופך למאבק מגדרי; הוא שמניע את העלילה ועומד במרכזה.״

בדיאלוגים אנו מבחינים בנסיונות של שניהם להציל משהו. היא את עצמה וילדיה, הוא את גבריותו ומעמדו, באמצעות נישואיו לבת מלך קורינתוס. המאבק בדיאלוגים הראשונים הופך להתחשבנות ארוכה בדיאלוג השלישי, שבו הם נשמעים כמעט כמו בני הזוג המודרניים, מסוכסכים, שטובת ילדיהם נסתרת מהם ברגעי הכעס, העלבון, השיגרה והבריחה.

מדיאה, צילום: אורי רובינשטיין

קליידוסקופ אנושי

התפיסה הזאת של עבר מיתולוגי כעכשיו מוכר מיוצגת בהחלטה של פלסנר להציב את אודליה סגל כמדיאה, ואת ניסו כאביה כיאסון בשני קצות הבמה וחזיתית לקהל, כפונים לשיפוטנו, אולי אפילו כילדים הצופים בהוריהם, כפי שמעלה את האפשרות הזאת ד״ר רקפת אפרת לבקוביץ.

אודליה סגל מלכותית, זקופה כמדיאה בשני הדיאלוגים הראשונים, אבל משהו נשבר בה בדיאלוג השלישי המתקיים אחרי רצח הילדים, והיא מסמנת בדקות את ההבנה כי נקמה בעצמה. בשתי תמונות המעבר בנות זמננו, סגל מצליחה לעצב נשיות שנאלצה או נאנסה לרדת ממעמדה.

ניסו כאביה מעצב בגבריות את הגבריות במשבר, גם של יאסון המחפש מעמד מדומה, וגם כגבר בן זמננו המדמה את עצמו מושפל תחת קורנס הזוגיות. את העמידה הזאת כאביה מעצב כקריסה בהמשכים, ששיאה כמובן בדיאלוג האחרון, כשהוא חי את הזוועה של עונשו.

ביניהם, מאחור, מסך עגול שצורות קליידוסקופיות שונות מוקרנות עליו - עד שמתברר כי הן מופקות משתי מצלמות זעירות העוקבות אחר השניים ומשדרות למסך דרך מערבל סמוי פכים ופרטים שלהם, או את מלוא נוכחותם ממוזערת, כפי שתכנתו ויצרו איריס מועלם מעצבת הבמה והתאורה המיוחדת, יחד עם נמרוד צין. עבודת הווידאו המשותפת שלהם היא שחקן חשוב ומהותי בהצגה הזאת, כמו גם המוזיקה המיוחדת של קובי ויטמן ברקע ולשירים, והתלבושות הנהדרות שעיצבה דינה קונסון.

מדיאה, צילום: אורי רובינשטיין

בסיכום הצגת ״מדיאה״ באנסמבל כאן היא אירוע בימתי מעניין וחשוב המציב בפנינו התבוננות מאתגרת בחיינו שלנו מבעד למראה המיתולוגית, ובה בעת גם פרשנות מעניינת ועכשווית לאותה מיתולוגיה.