מחול - דוקאביב: קולנוע בעזרת השם

פסטיבל "דוקאביב" נותן במה, בין היתר, ליוצר הסרטים המצליח מהעדה החרדית, יהודה גרובייס, שהסרט "חרד לסרטו", שעשה עליו הבמאי שלמה חזן, יוקרן בסינמטק תל-אביב היום וביום חמישי. בראיון מספר גרובייס איך זה לעשות סרטים לחרדים (למרות איסור הרבנים, הפשקווילים והאיומים הטלפוניים) ולהישאר בחיים

"היינו רואים סרטים בקייטנות"

כשאני מגיע לשיחה עם יהודה גרובייס, 32, בן הקהילה החרדית, מחלוצי יוצרי הסרטים (כותב, מביים ומפיק) למגזר, עוד משנות ה-90, אני מגייס את כל הסטריאוטיפים והקלישאות של מה שאנחנו, אנשי האג`נדה החילונית, רגילים לחשוב על החרדים. עדה של דתיים קיצוניים, מכונסת, מסוגפת, שנמנעת מלהיחשף להבלי העולם הזה שלנו, הכופרים בעיקר - טלוויזיה, קולנוע, תיאטרון ובידור בכלל. זאת כדי שבני הקהילה יוכלו להמשיך להסתופף באוהלה של תורה ולא להיות נתונים להשפעות נהנתניות מזיקות שיסיטו אותם מהעיקר ומדרך הישר.

- איך מהמקום שאתה מגיע ממנו, משפחה חרדית בבני ברק (התחנך באסכולת חסידות גור), בכלל נחשפת לקולנוע. זה לא היה מוקצה?

"האמת היא שהיום ממעטים לדבר על זה, אבל כשהיינו ילדים, במחנות הקיץ היו מראים לנו סרטי קולנוע. אמנם סרטים נקיים יחסית, `מבצע אנטבה`, `חטיפת אייכמן`, `קן הנשרים`, `תותחי נברון`. אלה הסרטים שאני זוכר שראיתי בקייטנות של החיידרים שלנו, שהוקרנו לנו במקרנות 16 מ"מ על מסך של סדין. עם הזמן הסרטים נעשו אתה יודע, יותר צבעוניים ויותר עסיסיים, שלא לומר סוטים, לשיטתנו, בלשון המעטה. אז שני הצדדים הקצינו, והנוהל הזה הופסק. אבל כשאני הייתי ילד, היינו רואים סרטים".

- כלומר, ראשי הקהילה והרבנים לא לגמרי מנעו את החשיפה לקולנוע

"היום יש הימנעות טוטלית, יחסית, אבל אז הייתה בעיקר צנזורה, סינמה פראדיסו כזה. אם היום חותכים פיזית את הסרט, אז כשהוקרן קטע שהייתה בעיה איתו, היו מכסים עם האצבעות או כל כף היד את עדשת המקרנה, כדי שלא נוכל לראות".

"היצ`קוק הוא לא הגדול מכולם"

- כשראית סרט הוליוודי, כשהופיעה על המסך אישה או בזמן קטע אירוטי. כיסית את העיניים?

הוא עושה קולות של "אוי ואבוי, חטאתי". "אני לא יודע איך תכתוב את זה, אבל חשוב שיידעו שאני מקפיד מאוד על צניעות, כקלה כבחמורה", הוא אומר. "פחות או יותר".

- הצפייה הייתה חלק מתהליך הלימוד של המקצוע?

"כן. אני כל הזמן לומד, עד היום. עכשיו אני חושב את עצמי, וגם אחרים אומרים לי זאת, לידען גדול, אבל עדיין חושב שיש לי עוד הרבה מה ללמוד, ואני עובד ללא הפסקה".

- נחשפת גם לקולנוע של במאי מופת, כקורוסאווה, פליני, ברגמן ואחרים?

"ראיתי, אבל לא נעים לי להגיד, אני לא רואה בכל המייסטרים הגדולים של פעם הלכה למשה מסיני. אני אגיד לך מילה גסה, אני אפילו לא חושב שהיצ`קוק בסרטי המתח שלו, הוא הגדול מכולם. אני חושב שהוא פרץ דרך, וכל הכבוד לו, אבל מאז הדברים השתנו. גם צ`רלי צ`פלין שרבים רואים בסרטיו שיא השלמות. בינינו, הסרטים שלו נראים היום מאוד נאיביים. אני מאוד מעריך ומכבד את מה שהם עשו בתולדות הקולנוע, אבל במושגים של היום זה לא פאר היצירה".

"לקחתי מצלמת וידאו והתחלתי לצלם"

- איך הגעת לעשיית סרטים בפועל?

"לפני שנכנסתי לזה ראיתי הרבה סרטים הוליוודיים, וראיתי שהקולנוע עובד עלי ביג-טיים. אני בוכה, נכנס לעלילה, נסחף לחוויה. עד היום כשאני רואה סרט אני בוחן את זווית הצילום, כיווני התאורה, תנועת המצלמה, הקלטת הסאונד, המשחק, הטקסט. עדיין המג`יק של הקולנוע עובד עלי בגדול. פתיחת הצוהר לקולנוע אצל החרדים הייתה כשנכנס המחשב והסי. די רום. אז התחילו להסתובב בקהילה סרטים הוליוודיים, `מצונזרים`, כלומר בלי הקטעים הבעייתיים, שהועברו באופן פיראטי מיד ליד. רואים את זה על מחשב. בתחום החזקת טלוויזיה בבית לא חל כל שינוי בדפוסים של העדה החרדית".

- תאר את שלבי התפתחותך כיוצר

"בתקופה שבה החלו להיות מופצים הסרטים המצונזרים למחשב, התחילו גם לצלם הצגות ילדים, תיאטרוני בובות ומופעים. זו התחילה להיות תעשייה גדולה. כשראיתי שהדברים האלה מצולמים ברמה שמביישת צילום משפחתי, אמרתי למה לא לעשות סרטים יותר טובים. יצאתי לדרך בלי ידע מינימלי. פניתי לחבר חוזר בתשובה שהוא במאי במקצועו, וביקשתי שיראה לי ראשס (חומר מצולם לפני עריכה) של סרט שעשה. אחר כך לקחתי מסרטת וידאו והתחלתי לצלם. בהתחלה זה היה מאוד אידיוטי ונאיבי, אבל עם הזמן התקדמנו".

חרדים אוהבים בעיקר דרמות מתח ופעולה

השיחה בינינו מתקיימת לרגל הקרנה של "חרד לסרטו" סרט שנעשה על גרובייס על ידי הבמאי שלמה חזן ויוקרן היום וביום חמישי בסינמטק תל-אביב. גרובייס מספר שהסרט נעשה לאורך תקופה של ארבע שנים, כשחזן עוקב אחר עשייתו עם מצלמותיו. "הוא נסע איתי עד למזרח ולאוקראינה, גם שם צילמתי סרטים". גרובייס יצר עד היום עשרות סרטים באורך מלא, שהופקו בתקציבים דלים ביותר, וכדי להתאימם לצופים החרדים, אין בהם נשים.

מדובר בסרטים לימודיים, והיסטוריים ובעיקר בדרמות מתח ופעולה (הוא מציין את סרטי ואן דאם וסטיבן סיגל, כמודל שהחרדים אוהבים, למרות ש"יש בהם משהו מאוד מגוחך ולא אמין. סטיבן סיגל נלחם ב-60 אנשים ויוצא בלי קמט אחד על החליפה", הוא אומר).

ב"חרד לסרטו", גרובייס גם מתאר את מערכת האיומים וההפחדות שניהלו נגדו הרבנים, ואת האופן שבו לאט לאט מחלחל המסר שלו הלאה. כן מתואר הדיאלוג הלא קל שלו עם החברה החרדית בה הוא חי ועם תעשיית הקולנוע החילונית. רגע השיא מתעד את זכייתו בפסטיבל חיפה (בשנה שעברה) במקום הראשון בפרס מטעם קרן גשר לקולנוע רב תרבותי (שבראשה אודי ליאון), בזכות סרט קצר שעשה, "לחזור הביתה בשלום". פרס זה מציין מבחינתו את חציית הקווים, והמעבר לעשיית סרטים גם לכלל הקהל.

בקטלוג של חברת הפצת סרטים לעדה החרדית, מופיעה רשימה עשירה של סרטים שיצר גרובייס, בנושאים שונים ומגוונים, בהם "יש דין ויש דיין", "כוחם של תהילים", "אין לאן לברוח", "אלה שלא נכנעו", "דמא בן נתינה", "דמעה של שבת", "הבית שלי", "הדב המרקד", "החברים של שרוליק", "אחים לנצח" (חלקים א` וב`) ועוד ועוד. רק לאחרונה הוא מימש את כישוריו ויכולותיו גם במסגרת הבחירות, כשהפיק וביים את תעמולת הבחירות של אגודת ישראל.

- אתה כותב ויוצר סרטים באופן סיטוני. מאין כל הרעיונות לתסריטים?

"זה הצד היותר החזק שלי. יש לי בקנה לפחות עשרה סיפורים, רק תן לי זמן וכסף ואני מבצע אותם".

- בהתחלה עשית יותר סרטים חינוכיים לנוער בעיקר, והיום אתה עושה סרטי אקשן.

"זה חלק מההתפתחות שעברתי. בתחילת הדרך ראיתי את עצמי כמורה ומחנך, אבל הבנתי שהיום אני מספק תרבות פנאי לציבור החרדי. אני לא אמור ולא צריך לחנך איש. זה מעורר פה ושם התנגדות, אבל אני בשלי".

- ומה לגבי האיומים ?

"היו איומים טלפוניים, וזה התבטא הרבה גם בפשקווילים. פרסמו נגדי עלונים ומודעות רחוב, שחלקם היו כלליים, עם דגש עלי, אבל היו גם כאלה שיצאו נגד סרטים ספציפיים שלי, כמו `נשמה של ילד`, שמבוסס על פרשיית חטיפת ילדי תימן, שתפס גובה יוצא דופן בקהילה. והיה גם סרט מצליח נוסף שניהלו נגדו מסע אישי. בפירוש הייתי בחוד החנית של ההתקפות. בפרסום אחד היה ציור של יהודי עם זקן ארוך שמוכר דיסקים, ומאחוריו מציץ אחד שלבוש חליפה, עם ראש של נחש, וכתוב עליו השטן".

- למה בעצם אסור לצלם נשים?

"על פי ההלכה אסור להסתכל על אישה. אם נחדד את זה, מותר לראות, אסור להסתכל. ההגדרה המדויקת היא: אסור להסתכל על מנת ליהנות. ומאחר שסרט מיועד להסתכלות ולהנאה, אז יש איסור. מה שכן, מותר לנשים לצפות בסרטים. ויש גם קטגוריה של סרטים לנשים בלבד, שבו רק נשים משתתפות. גם כאלה עשיתי. זה ז`אנר. שתי הבנות שלי השתתפו בכל סרט שבו יכולתי למצוא להן תפקידים תואמים. הן אוהבות את זה, רוצות את זה וגדלות עם זה. גם הבן שלי, רק בן שנתיים, עוד לא ממש יודע לדבר, אבל כבר אומר אקשן".

אינדיאנה ג`ונס חרדי

במרוצת הזמן הפך גרובייס למקובל בקהילתו, למרות עיסוקו החריג. "מהיום הראשון שהתחלתי לעשות סרטים ניצחתי אצל הקהל", הוא טוען. "הרבנים צעקו את שלהם, אבל אני ניצחתי בקרב. בסרט הראשון, שהוצאתי ברשת גלאט-מרקט של קו-אופ בזמנו, כל הנאגלה הראשונה הלכה תוך יומיים ולא הצלחנו להדביק את הביקוש ולייצר מחדש. זו הייתה הצלחה מטאורית מבחינת הקהל ולא עזר מה שהרבנים אמרו. אבל עד היום מנסים לקרוע את הפרסומים שלנו".

היום, לאחר שבאמתחתו שני סרטים קצרים שזכו במקום הראשון בפסטיבלי חיפה וירושלים, הוא מכוון את עצמו כיוצר קולנוע גם לקהלים חוץ-חרדיים. "אני עובד על שני פיצ`רים, עם מפיקים גדולים בתעשייה, האחד הוא מיכה שגריר, שאיתו אני עושה סרט עצמאי בלי תמיכת קרנות, והשני הוא סרט בהפקת שני דוקטורים לקולנוע, אילן אביטל ויואל קלוסקי, שכתבו אותו ורוצים שאני אביים. גם הוא לא מיועד לקהל החרדי, ויהיו בו שחקניות נשים. עשיתי גם איזה סרט לטלוויזיה באירופה, בן 50 דקות, שהוא בעצם פיילוט לסדרה".

- התפשרת על הרבה מהערכים שגדלת עליהם

"אני עדיין לא הולך לביים קטעי סקס ודברים שנוגדים את אמונתי, אבל לעשות סרטים `נורמליים` זה דבר שהוכחתי שאני יכול לעשות בהצלחה לא מבוטלת. במקביל אני ממשיך לעשות סרטים למגזר החרדי. לפני שבועיים הוצאתי סרט חדש, מעין אינדיאנה ג`ונס חרדי. סרט מדברי על ארכיאולוג חוזר בתשובה שחוקר את קורותיו של רבי יהודה הלוי ומסתבך עם שבט בדואי. סרט הרפתקאות עם מרדפים".

גרובייס, שגר בבני ברק עם משפחתו, רעייתו מלי (29), וילדיו, חני (10), דימי (8) והקטן דדי (שנתיים), הוא קולנוען טוטלי: כותב, מפיק, מביים, ולפעמים גם מצלם, עורך, ואף מלחין מוזיקה לפסקולים. ממש וואן מאן פרודקשן - רוברט רודריגז של הקולנוע החרדי. "אני לא עושה את זה מתוך אהבה גדולה, אלא מתוך אילוץ, בעיקר כלכלי", הוא מסביר. "הדבר היחיד שאני רוצה לעשות זה לביים. לא בא לי לכתוב, בטח לא להפיק ועוד פחות לצלם. אין לך מושג איזה פיצול אישיות זה להיות מפיק ובמאי על הסט בו-זמנית. ממש לא תענוג גדול, אבל עם התקציבים שלי זה הכרח. לפעמים אין לי ברירה אלא לצלם פיצ`ר – 90 דקות – בשלושה ימים. כלומר, 30 דקות ביום".

המודל: "אושפיזין"

- אתה מתפרנס היום רק מקולנוע?

"בגדול כן. אבל יש לי עוד הכנסות מדברים קודמים שעשיתי בחיי. הייתי סוכן ביטוח, ותיק הביטוח שלי מחזיק את עצמו ועוד מספק לי הכנסה".

- יצא לך לפגוש את יוצר הקולנוע לשעבר, הרב אורי זוהר?

"בצורה אקראית, פה ושם. אבל לא ניהלנו שיחות מעמיקות על קולנוע. זו שאלה שנשאלת הרבה. הוא נחשב לגאון ולפורץ דרך, אבל כשאני צופה היום בסרטיו, זה בסדר, לא יותר מזה. למרות שיש איזו סגידה להם".

- ראית את "מציצים" ו"עיניים גדולות"?
"ראיתי, אבל לא באדיקות מצד לצד, משום שלא מתתי עליהם, להבדיל למשל מסרטי אפרים קישון, שיותר עומדים במבחן הזמן, למרות שיש בהם אמנם איזו נאיביות תסריטאית, ודמויות קצת הזויות, שאם היית עושה אותן היום היו אומרים לך שזה סרט בורקס".

- מה החזון המקצועי שלך, איזו פסגה עוד היית רוצה לכבוש?

"לעשות סרטים טובים עם תקציבים ראויים. אני מאמין שעם הזמן זה יגיע. סרט קולנוע טוב שעשה חיל גם בעולם הוא `האושפיזין`, שזכה להצלחה מטורפת בארה"ב. אני מאמין שאת הבמאי והשחקנים זה לקח מאוד רחוק, למרות שזה לא בשמים לעשות סרט כזה. זה בדיוק המודל שלי, לעשות כזה סרט ומשם לרוץ הלאה".

- אתה יודע שגם אמן ההיפ-הופ היהודי-אמריקאי החרדי מתיסיהו משחק אותה בלי הכרה באמריקה.
"כן. הוא הוחתם ב`סוני` בשני מיליון דולר, הוציא לפני שבוע את הדיסק ונכנס ישר למקום הרביעי בעשרת הבסט סלרס באמריקה. לדעתי המראה שלו והסיפור המיוחד עשו את הגימיק, אבל הוא אמן טוב, שעושה בקולו ובסגנונו משהו ייחודי, על רקע מוזיקת הרגאיי וההיפ-הופ".

- אני רואה שאתה בעניינים. אולי תעשה עליו סרט?

"זה רעיון".

לפרטים נוספים על הסרט
מי ומה בדוקאביב
תכניית הסרטים המלאה