מחול - פותח קופסה לאוהד חיטמן

כמו קודמו, גם האלבום "רעידות" עוסק בחייו הפרטיים של חיטמן. מה עושים עם כל הרגש הזה?

האם הצלחתו הכבירה של המחזמר "בילי שוורץ" שיתקה את יצירתו של אוהד חיטמן? בכאב, אני נוטה להאמין בכך. נדמה שחיטמן - לפחות כפי שזה נשמע בשני אלבומיו האחרונים, שנוצרו אחרי המחזמר המצליח - עושה הפרדה בין יצירת להיטי פופ כיפיים (אם לא במתכונת "בילי שוורץ", לפחות באווירתו הקלילה והלא מחייבת) לבין ניסיון להפוך את חייו האישיים לאמירה אמנותית, שבה - ירצה או לא - הוא נזהר יותר.

אם "המסע", אלבום הסולו הקודם שלו (2014), התמקד רובו ככולו במסע שלו אל האושר, להגשמת האהבה ולהשלמה גאה עם זהותו המינית ועם הזוגיות שבנה, "רעידות", אלבומו הרביעי מאז 2005 (לא כולל "בילי שוורץ") ממשיך במובהק במסע האישי, המשך לזוגיות הצעירה, שמתעבה ומתרחבת להורות ולמשפחה.

בין הרעידות

זה לא סוד שהשירים המסקרנים והמרתקים ביותר הם אלה ששאובים מן החיים האישיים או מתבססים על אירועים שנחוו במציאות. זה הרבה יותר מעניין ומרגש לבחון איך אמן מצליח להפוך את חייו לשירה. במיוחד אם אמנותו מצליחה להפוך את המקרה הפרטי לנחלת כלל רגשית ואמפתית, מעוררת הזדהות. ספק בעיניי אם "רעידות" מצליח בכך, ועובדה ששחרור שירים ממנו (שישה, אם ספרתי נכון) נפרש על פני שנתיים כמעט.

אוהד חיטמן, צילום: סלי בן אריה

שיר הנושא הוא השיר והנושא המכוננים של האלבום, סיפור המסגרת שלו. חיטמן "משתמש" ברעידת האדמה הטראומטית אותה חוו הוא ובן זוגו בנפאל של 2015, בסוף מסעם להביא ילד לעולם (ובפועל תאומים, בן ובת) באמצעות אם פונדקאית, כנמשל לפנים הרבות שיש לרגשות מטלטלים, במיוחד בזוגיות:

"רעידות בלב/ מרפות את הכאב/ שהתחפר בי עמוק, עמוק... רעידות קטנות של אהבה/ כשהיקרים לי מחייכים אליי - זאת תמיד רעידה טובה... רעידה טובה היא תמיד בשניים... אבל יש כאלה שגורמות לי לפחד נורא/ זה רעידות של סערה/ כשמאבד כל אחיזה ואין לי שום דבר מלמטה/ ברגעים כאלה לא אכפת לי מעצמי/ כשמסביב כל עולמי/ רועד ולא יודע גם אם ביום הבא נוגע ושורד/ אני כל הזמן רועד".

רגישות שמרחיקה במקום לקרב

"רעידות" הוא צל כבד על האלבום. רצון עז לחלוק את הרגשות המסעירים, שהופך למסע יצירתי רגשני, די אופייני לגישתו של חיטמן, במיוחד אחרי "בילי שוורץ". מצד אחד, השירים שלו (12 בסך הכל, על 45:32 דקות) אומרים עליו ועל חייו, מחוברים למציאות ולאמיתות חיים, ויש בהם מידה לא מבוטלת של רלוונטיות. מצד שני, חיטמן "מתנפל" (ולא מהיום, גם "המסע" חטא בכך) על החיים שלו בלהט ובהתלהבות של מי שמעמיד אותם במרכז היקום, כדברים החשובים ביותר של הקיום. זכותו מנקודת מבטו, אך זה נשמע כמו שהתשוקה שלו נגועה באובססיה, ורגישות היתר שלו מרחיקה במקום לקרב.

אי אפשר להאשים את חיטמן בחוסר רגישות. רק שתיאור הרגשות שלו נגוע בדרמה, בפאתוס, מה שמשאיר את השירים שלו, לא הופך אותם לשלנו. בולט בכך למשל, "אוהבה את אווה", שיר אהבה לבתו, שהגיעה אליו קטנה "כנגד כל הסיכויים, המכשולים והחומות/ אחרי מסע ארוך - מתיש להגשמת החלומות... אבל לבד ניצחת את העולם/ כי את שורדת, גם אם עומדת מול כולם".

אפשר להזדהות עם העובדה שאווה, כמו כל ילדה קטנה, לבטח בנסיבות היוולדה, פתחה לאביה את הלב וגורמת לו להתרגש מהדברים הכי קטנים. רק שהתיאור המשתפך ("נכון שבגללה אנ'לא ישן בלילה ובבוקר לפעמים סהרורי/ אבל אנ'לא יודע מה הייתי בלעדיה, בזכותה הכל יותר בריא/ כי החיוך של אווה הוא יותר מסתם חיוך בשבילי/ ואני אוהבה, היא האהבה שלי") דביק מדי, משאיר את השיר בחזקתו (בניגוד, למשל, ל"שירה" של יהונתן גפן, שהתנחל בלבבות של מבצעים וקהל גם יחד), ולא בגין החרוז המאולץ.

אוהד חיטמן, צילום: סלי בן אריה

מכוון גבוה

ולא חסרים שירים נוספים, דומי הבעה, כמו "שיר קטן", שיר אהבה פרטי מדי שחוגג (שוב?) את הזוגיות שלו; "עוד ועוד ועוד" ("זה עוד שנה ועוד שנה ביחד/ בינתיים זה נראה לי שנשרוד/ אנ'לא יכול להגיד שזה לנצח/ אבל בינתיים אני רוצה עוד...") המסוחרר עדיין מגילויי הזוגיות וההתמודדות איתה; האופטימיות הרומנטית והבלתי נלאית שלו בסיכויי האהבה והטוב להכניע את החושך והפחד שב"אני מאמין"; וגם החששות שלו מן העתיד הלא נודע, מן הפער האפשרי שבין החלומות לבין הגשמתם ב"אבק במנועים". שני האחרונים נכתבו עבורו על ידי נועם חורב ותאיר סיבוני (בהתאמה).

לטעמי, השירים הטובים והמעניינים ביותר ב"רעידות" הם "מפלצת" (גם הוא של נועם חורב) ו"גבוה - למעלה". שניהם שירים של יצירה וקריירה. האחד הוא אלגוריה לחבלי לידה של יצירה: "המפלצת שלי שוב רעבה/ אולי נאכיל אותה באהבה/ או בכסף או בכדורים/ פעם זה הספיק לי רק לכתוב שירים", כדוגמה לדיון פתוח שהוא מנהל עם עצמו על יצירה, עקרונות וסיפוקים בשאלה איך משביעים את התשוקה, החשק והיצר ונשארים בחיים.

השני הוא בבואה לשאפתנות (המוצהרת והלא מוסתרת) של חיטמן לאורך השנים להגיע הכי רחוק וגבוה שאפשר, מאז היותו ילד, ועד - אם יתגשמו משאלותיו - ברודוויי. במחשבה נוספת, גם "בכל יום", השיר הפותח, עוסק בניתוב החששות והדאגות המוּבָנים והמוּבְנים לכיוונים חיוביים של יצירה, אם שירים, ואם חיים חדשים.

אלטון ג'ון הישראלי?

הדבר האחרון שאני יכול להגיד הוא שהשירים של אוהד חיטמן גרועים. לא מיניה ולא מקצתיה. נהפוך הוא. והרי חיטמן הוא אשף מלודיה. המנגינות והלחנים שלו הם מהסוג שמזין להיטים. קליטים מאוד, מתיידדים במהרה, מתפזמים בנקל, שואבים פנימה, אפילו סוחפים. על אחת כמה שהם מאופיינים במגמה אופטימית, רכה ורומנטית. מוזיקה נעימה, מתערסלת, מציעה אור ונחמה, עוטפת את האוזן באהבה ובתקווה.

אוהד חיטמן, צילום: סלי בן אריה

בהפקתו המוזיקלית של ניר דנן ובעיבודים משותפים לשניהם, הם מתמודדים עם מגוון השראות וסגנונות, מבלדות רומנטיות, דרך מקצבי ריקוד ("שיר קטן") ועד פאואר פופ ("האם אתה"), וגם שנסון צרפתי ("אבק במנועים"), רוק לטיני רך ("ללכת אחרי") שמזכיר את הספרדיות של שלמה יידוב, ופופ נפוליטני ("גבוה – למעלה") שמתכתב עם "וולארה" הוותיק של דומיניקו מודוניו ודין מרטין.

לאוהד חיטמן יש בסיס קלאסי מובהק. אי אפשר להחמיץ אותו בקומפוזיציה, בהרמוניה ובנגינה על הפסנתר. לטעמי הוא מלחין בסדר גודל של אלטון ג'ון, ואחרי ש"בילי שוורץ" פרי עטו, זיכה אותו בשני פרסי תיאטרון יוקרתיים (השני הוא מחזמר השנה), הוא ראוי להיכנס לליגה של הגדולים, אלה שיכולים להגשים חלומות על כיבוש העולם. אולי התנסות כזאת תסייע לו להנמיך את מפלס הדרמה ולאזן את ביטויי הרגשנות בשיריו באלבומיו הבאים.

אוהד חיטמן. רעידות (עננה/הליקון)