מחול - תייסיר אליאס וזוהר פרסקו בהופעה

בלי רשמיות, בלי גינונים וכמעט בלי מילים, תייסיר אליאס וזוהר פרסקו שני מוזיקאים מחוננים הגישו ערב רב קסם ובלתי נשכח ביפו. מיכל בן דוד יצאה נפעמת.

נפלאות תוף מרים

מקומות שמכניסים אותי לאווירה של המופע עוד לפני שמישהו עלה בכלל לבמה עושים לי את זה בגדול. אחת החכמות הכי גדולות הן למצוא "בית" שיתאים לאופי של המופע, שתהיה בו חמימות או מתכתיות – בהתאם למה שהאמן והמוזיקה שלו דורשים. ביום שבת האחרון נתקלתי בשילוב מנצח שכזה בין אתר המופע למופע עצמו בשבת האחרונה באולם "שבע", ביפו במופע משותף של תייסיר אליאס וזוהר פרסקו.

האווירה הקסומה של יפו העתיקה בערב אביב חורפי רק הוסיפה ארומה לאירוע. באולם היו פזורים על הרצפה כריות, מזרנים, מחצלות וגם קצת כיסאות למי שממש מתעקש. חוסר הרשמיות הזה סותר לחלוטין את הרצינות התהומית בה לוקחים אליאס ופרסקו את המוזיקה, אבל מצד שני זה מאפשר לכל אחד לזוז בקצב שלו, ולהתחבר למוזיקה בצורה הכי טבעית.

תייסיר אליאס הוא נגן עוד וכינור ששמו מוכר בארץ וברחבי תבל. זוהר פרסקו הוא אמן כלי הקשה שמנגן עם אחינועם ניני ובהרכבים אתניים שונים. יחד הם מעלים מופע אינטימי על טהרת המוזיקה הערבית והמזרח תיכונית ומדובר בשני פרפורמרים אדירים שיוצרים ערב קסום, נשגב, נעלה. זו מוזיקה שאפשר לשבת שעות על גבי שעות ולהאזין לה.

פרסקו ואליאס לא "מבזבזים" זמן על דיבורים. אחרי ארבע יצירות שהם מנגנים יחד פרסקו ממלמל משהו, ומחייך חיוך ביישני שמבהיר שהוא לא בא הנה כדי לדבר, אלא כדי לעשות מוזיקה. המוזיקה שהוא עושה מהפנטת. בהתחלה הייתי משוכנעת שאני פשוט לא רואה את מגוון כלי ההקשה שהוא מנגן עליהם. הוא החזיק רק תוף מרים (כן, כן, תוף מרים). לא תיארתי לעצמי שממכונת הרעש הבלתי נסבלת שזכורה לי מהגן אפשר להוציא כאלו צלילים מופלאים. המיומנות שלו בשימוש בכלי והמוזיקליות שלו פשוט מדהימים.

התרוממות

כשסובבתי את הראש לצדדים במהלך המופע ראיתי מגוון רחב של אנשים, בעיניים בורקות. לאורך היצירות שררה דממה מוחלטת באולם אבל בכל פעם שניתן אקורד הסיום של היצירות כולם ללא יוצא מן הכלל מחאו כפיים בהתלהבות. אחרי ההדרן הראשון, כשפרסקו ואליאס קמו, הקהל המשיך לשבת ולמחוא כפיים. ואז נתנו השניים הדרן נוסף, שהיה מעט יותר קצבי מיתר המופע.

חוץ מהדואטים המוזיקליים שהשניים מבצעים, מקבל כל אחד מהם גם מקום בנפרד. את הסולו שנתן פרסקו ממש קשה לי לשכוח. את מקומו של תוף המרים תופס באופן חד פעמי במופע תוף הדאף (כלי הקשה פרסי). אם עד אותו רגע עוד לא הייתי בטוחה שפרסקו הוא קוסם, עכשיו לא היה לי שום ספק בכך, ולא הצלחתי להוריד ממנו את העיניים. הוא הצליח להפיק מהכלי מגוון רחב של צלילים שמילאו את החלל ואת הלב במעין תחושת התרוממות. בשביל ליצור פלא לא צריך להקה שלמה של נגנים.

אין במופע הזה שירה. גם לא הכרתי קודם את הנעימות שנוגנו, אבל כל זה היה לגמרי שולי. תמיד אומרים שהמוזיקה היא שפה בינלאומית ללא מילים, סוג של קלישאה כזו, אבל ביום שבת האחרון הרגשתי שעם החיבור כזה בין הקהל לבין המוזיקה הערבית, השלום כבר ממש בפתח...

לפרטים נוספים