מסשה ארגוב עד עומר אדם

"צר לי לבשר שעד עכשיו לא נוצרה פה סימפוניה גדולה או אופרה גדולה. הן לא נוצרו. אז מה?", אומרת הפסנתרנית והמוזיקולוגית ד"ר אסתרית בלצן. "אז בגלל שזו לא סימפוניה, שיר של נעמי שמר או של סשה ארגוב הוא לא מאסטרפיס? אריק איינשטיין לא אמן גדול? למה, כי הוא חי בימיי? האם המוות הוא המנגנון שדרכו נכנסים לנצח? אי אפשר קודם?

"כל אלה הן שאלות שאני מעלה", היא מוסיפה, "ואז החלטתי לבנות תכנית כזו שבה אני כן שרה לארץ שלי ולתרבות שלה, ולא כסמינר אוניברסיטאי שלוקח שנה ושנתיים, או כדוקטורטים על תולדות הזמר העברי, אלא כמגוון של שירים שמייצגים עשור ועוד עשור, ודרכם יוצא הפרופיל של המדינה הזו, מ'הכל זהב' של סשה ארגוב ועד 'היא רק רוצה לרקוד' של עומר אדם.

"אני לא אליהו הכהן, אני לא דן אלמגור ולא אהוד מנור, אף אחד לא מצפה ממני לבוא עם תכנית כזו. לא הולכים אליי בשביל זה, אבל זה מה שהביא אותי, כפסנתרנית קלאסית שמנגנת לאורך השנה שופן, מוצרט וברהמס, לעשות את 'שרתי לך ארצי'. אלה הדברים שהכי קרובים ללבי. אני גדלתי בארץ הזו. אני מנגנת מוזיקה גרמנית כל החיים, אבל אני לא מדברת גרמנית, זו לא שפתי, והייתי רוצה להשתמש בכלים שהמוזיקה הקלאסית נתנה לי, כדי לעסוק בחומרים האלה."

התוצאה היא, כאמור, "שרתי לך ארצי", ערב המפגיש את הפסנתר של בלצן עם שלושה דורות של אמנים ישראלים: חנן יובל, מיי פיינגולד, שי אברמסון, ולצדם אלי מגן בקונטרבס וסלעית להב באקורדיון, חליל וסקסופון, בפרשנויות ייחודיות לשירים מהקלאסיקה של שבעת עשורי המדינה. את העיבודים לערב יצר המוזיקאי משה זורמן, בעלה של בלצן, פרט לשניים שיצרה בלצן עצמה. 




קלאסיקה במימד אישי, העונה ה- 27, תמונת יחסי ציבור

טולסטוי או נוט יור טוי?
 
"רוב הזמן אנחנו עוסקים בעולם הקלאסי במוזיקה בת מאתיים שנה ויותר", טוענת בלצן. "מאה שנה זה כבר נחשב מודרני. אז כל הזמן מפתחים אצלך את היכולת לראות איך עובדים תהליכים, ולשאול את השאלות שתמיד שואלים לגבי כל תהליך היסטורי: האם זה האדם שמוביל את המהפך, או המהפך שמוביל את האדם. האם זו נטע ברזילי, או 'מי טו', שזו בכלל שאלה שהתחיל אותה טולסטוי ב'מלחמה ושלום'. הוא שאל: מנהיג כמו נפוליאון, האם המהפכה הצרפתית הביאה אותו, או שהוא היה היחיד שיכול היה ליישם את המהפכה הצרפתית? הביצה והתרנגולת.

"בעולם הקלאסי אתה רואה את התמונה הסגנונית, אבל עובד כל הזמן על לראות סממן של סגנון אישי של כל אחד מהמלחינים ולבדוק איך הוא מוצא את השפה האישית שלו בתוך הסגנון הרחב. כי סגנון סגנון, המאסטרפיס הוא תמיד אישי וייחודי. לא מוכרים אותו בזארה. את זה אנחנו לומדים לזהות ולנתח, ואלה הכלים שהתגבשו אצלי במהלך השנים."

לא סתם השתרבב שמה של נטע ברזילי לשיחה. הדבר האחרון שציפיתי לו מפסנתרנית קלאסית ומוזיקולוגית, הוא להתרגש מניצחונה של ברזילי באירוויזיון, אבל בלצן, נאמנה לחוסר הניסיון שלה להתאים את עצמה למקובל, לא הסתירה את ההתרגשות ביום שאחרי.

"מה זאת אומרת?! הייתי דבוקה למסך! הדלקתי טלוויזיה, מה שלא קרה פה כבר חודשים, ומעשר בערב אמרתי שעכשיו אני סוגרת, ולא סגרתי עד שלוש בלילה. אחד הדברים שהכי כואבים בתרבות ובאמנות זו הסלקציה שבאה מדעה קדומה, שזמרת אמורה להיות חתיכה וסקסית ומתוקה." 
 


נטע ברזילי בגמר אירווזיון 2018, מתוך יוטיוב


הבובה השתחררה מהחוטים
 
זמרת אירוויזיון בדרך כלל נשלטת על ידי מפיקים

"היא בכלל נשלטת. היא מטומטמת שיש לה במקרה קול, וכולם שולטים בה: המעצבים, הספרים, התמלילנים, המעבדים, הבמאים והכוריאוגרפים. היא מוקפת על ידי עולם שלם שאומר לה מה צריך לעשות. נורא מעניין שאחד השירים הראשונים שזכו באירוויזיון היה 'בובה על חוט', אז מ'בובה על חוט' ועד 'אני לא בובה של אף אחד', זאת הדרך. ושאשה תגיד את זה. אני לא שמעתי גבר שמצפים ממנו להיות בובה, אבל מאתנו כן.

"ולא רק שמצפים ממך שתהיי בובה. אני יכולה להגיד לך, בתור מי שעולה על במה 40 שנה, עד כמה הביקורת על ההופעה החיצונית כל הזמן היא בלתי נסבלת. כמה עלית במשקל, מה לבשת, איך השיער, צבע השיער, אם זה יפה או לא יפה. רגע, אני בנאדם מאחורי כל זה, לא? באתי להגיד משהו, אני מנגנת, אני נותנת את הנשמה, זה לא שווה שום דבר? זה תמיד חוזר לזה.

"והביקורת תהיה הרסנית עד כדי כך שפעם אמר לי מנהל תזמורת שלא אגיד את שמו, 'את לא תופיעי פה יותר עד שאת לא יורדת 20 קילו'. ולמה? מי עומד עליו? הטלוויזיה. כולנו בעצם בשר תותחים למדיה, והיום המדיה מצולמת, והכוח שלה עצום. את מצולמת כל הזמן, אפשר להעביר, לשתף, להעביר ביקורת מהליפסטיק ועד הריסים. והרי זה לא העניין. לא זה מה שבאתי להעביר.

"נטע ברזילי באה ואמרה, תסתכלו עליי, I'm a beautiful creature, והאירוניה היא שבכל המצעד הגדול הזה של 50 מדינות אף אחת לא נראתה ככה. והיא באה ואומרת, 'אני יפה'. היופי הפך להיות דירוג, כמו רייטינג. כל הזמן מדרגים ונותנים ציונים. אז היה נהדר לראות איך בשלוש דקות היא שכנעה אותנו שזה בכלל לא עניין של יפה או לא יפה אלא עניין של להיות אחרת וקורנת מאושר. זה קרינה. קרינה זה דבר יפה? קרינה זה אנרגיה. את לא יכולה לעמוד בפניה." 
 



אסתרית בלצן, תמונת יחסי ציבור

"מוזיקה היא המראה שלנו"
 
העניין הבלתי צפוי הזה של בלצן באירוויזיון הנוכחי הוא מאפיין משמעותי בקריירה של מי שמחברת בין תחומים שנחשבו לפניה לא ניתנים לחיבור, הנוכח גם בערב החדש שיצרה, שבתוכו חיות ביחד יצירות של ישראל יצחקי, מרדכי זעירא ודוד זהבי, לצד אביב גפן, מאיר אריאל ושמוליק קראוס.

"גדלתי וחונכתי בשנות ה-60 וה-70, ואת הדוקטורט סיימתי בשנת 84'. בשנים האלה, כל עולם המוזיקה הקלה היה נחשב סיטרא אחרא. חלילה לפסנתרן קלאסי לנגן שירים מהרדיו, כי זה יקלקל לו את הדיסציפלינה ואת הטכניקה, והוא יתחיל להתייחס למוזיקה כאל מקור לאלתור, במקום להתייחס לכל תו כאילו הוא משנה גמורה.

"אלה שתי דיסציפלינות שונות, ובלבי תמיד התנגדתי לזה. אמרתי, זה לא יכול להיות שאני אתעסק כל חיי בחיים של אחרים ובמוזיקה של אחרים. אני יודעת איך הרגשתי כששמעתי את 'הבלדה לחובש', ואני לא אוכל להגיד על השיר הזה מילה?! אני יודעת למה 'אני ואתה נשנה את העולם' מביא עד היום דמעות לעיניי, ואני לא יכולה לדבר על זה?! זה לא תהליך חשוב? זה חשוב לי, כאזרחית המדינה, וכמי שבחרה לעשות את הקריירה שלה פה.

"אז זה לקח לי הרבה שנים, וכמו שלאט לאט, לאורך כל חיי, אני הורסת מחיצות – המחיצה הראשונה הייתה שפסנתרנים לא אמורים לדבר ומוזיקולוגים לא אמורים לנגן, ושניהם לא אמורים לאהוב מוזיקה קלה - והנה לאט לאט אני שוברת את המחיצה הזו, כי אני פסנתרנית ומוזיקולוגית שאוהבת מוזיקה קלה. דרך הכלים האלה אני רוצה לראות מה קרה פה, לטוב ולרע. מוזיקה, כמו כל אמנות, היא ראי. מי שרוצה להתחיל לשנות משהו, כדאי שיסתכל בראי קודם, או אפילו להעריך את מה שיש." 



מימין: שי אברמסון, חנן יובל ואסתרית בלצן, שרתי לך ארצי, תמונת יחסי ציבור
 

שלושה דורות, שבעה עשורים
 
עם הכלים של העולם הקלאסי את מצליחה להגיע עד עומר אדם

"כשהייתי יותר צעירה, אחד ממורי התיאוריה שלי אמר לנו משפט כמו, 'אתם שומעים שירים ברדיו, אריק איינשטיין וכולי, אבל אתם צריכים להבין שזה בכלל לא שירים. אתם צריכים לשמוע שוברט'. אני לא מבינה גרמנית, מה יעזור לי לשמוע שוברט?! להגיד שאני כלום? לבטל את כל מה שאני כן יודעת?! ואני נשבעתי, שאם יום אחד אני אהיה במעמדו ואלמד אנשים צעירים, אני אנסה ללמד אותם מהמקום שהם אוהבים. הם אוהבים עומר אדם – אני אלמד אותם עומר אדם. אני לא יכולה לבטל את המכנה המשותף, כי הוא עמוק, והוא אמיתי.

"התחלתי לשרטט לי מין סקיצה של מה שאני רוצה בקונצרט כזה וראיתי שאני בעצם צריכה שלושה דורות של מבצעים. מבצע אחד ששייך לוותיקים ביותר, שעוד היה פה בזמן של ששת הימים ויום כיפור, שהיה כבר בתעשייה, שהיה עם שלום חנוך ומאיר אריאל בקיבוץ משמרות, ואז בחרתי בחנן יובל. אבל הבנתי שהסיפור שלו ייגמר בשנות ה-80, אז לקחתי את מיי פיינגולד שהיא אחת הכוכבות הראשונות של 'כוכב נולד', ואמרתי שאני חייבת גם להתייחס לכל הכוח החזק של הפיוטים, למרות שאני לא משם, אבל הוא הפך להיות כוח משמעותי בפופ, ופניתי לשי אברמסון, החזן הצבאי הראשי, שהוא נפלא.

"משלושתם ביקשתי רשימה של שירים שהם היו עושים לו היו עושים תכנית של 70 שנה למדינה והיו צריכים להקיף שבעה עשורים. כצפוי, הרשימה של חנן הייתה מלאה בשירים משנות ה-40, 50 ו-60, וכמעט ולא קיימת משנות ה-90 ואילך. הרשימה של מיי התחילה בשנות ה-80, ושל שי הייתה בין שנות ה-70 להיום, פחות או יותר. בסוף הוא יצא הכי מתקדם מכולם, כי בתור החזן הצבאי הראשי הוא הכי מחובר לחיילים של היום. משלושת הרשימות התחלנו להוריד והגענו לרשימה הסופית והתחלנו לעבוד."

איזה עיבודים קיבלו השירים עם ההרכב הכלי המאוד מיוחד שנמצא על הבמה?

"הוספנו לפסנתר שני כלים, אלי מגן עם הקונטרבס וסלעית להב שמחליפה בין אקורדיון, שהוא הסמל של הישראליות הישנה, לבין חליל וסקסופון. אז את סשה ארגוב אפשר לנגן רק עם פסנתר, אבל שיר כמו 'באה מאהבה', שמחייב איזה רוקנרול קשוח עם תופים וגיטרות, קיבל עיבוד מדהים לפסנתר, קונטרבס וסקסופון של משה זורמן המנהל המוזיקלי, שהוא גם בעלי. בייחוד עם השירים ששייכים לשנות ה-90 והרוק, החלטנו פה אחד שאנחנו לא רוצים תופים. אנחנו לא רוצים כל כך הרבה רעש. כשנכנסים תופים כל הווליום עולה ולא שומעים אף מילה, ואנחנו רוצים סאונד אקוסטי, אבל עם ביטוי. אז אקורדיון זה ישראל הישנה, פסנתר זה קלאסי, והשילוב עם קונטרבס וסקסופון נותן סאונד של טריו ג'אז." 
 

"אני מצדיע לאסתרית"  
  
"אני עושה את מה שאסתרית אומרת לי לעשות", צוחק חנן יובל. "אני מצדיע לה. היא עשתה איזשהו מדגם לא מייצג של שירים מהעשורים השונים, בערב שמבטא דברים שהצליחו לחלחל למחזור הדם של הישראליות. אני לוקח חלק גם בשירים האלה, וגם שר שירים שלי, כמו 'אני וסימון ומואיז הקטן' ו'אתם זוכרים את השירים', וגם את 'אגדת דשא', שלא אני הלחנתי, אבל אני מביא אליו את הקיבוצניקיות שיש בי."

השיחה עם אסתרית בעצם פתחה דיון על ההתבוננות במוזיקה כעל התבוננות במראה. מה אתה רואה כשאתה מתבונן בשירים ישראלים שנוצרים היום?

"אני רואה תהליך מאוד ברור שהתחיל פעם בגוף ראשון רבים, והפך לאט לאט לגוף ראשון יחיד. זה תהליך שקרה כאן בחברה. כשהחברה הזאת קמה, הייתה לישראליות ייחודיות, ומישהם פה עובדים נורא בהצלחה לפרק את הדבר הזה שנקרא ישראליות. לפי דעתי זה מאוד מסוכן לחברה כאן כי יום אחד, אני לא יודע מתי ואם אני אהיה פה כדי לראות את זה, אבל יום אחד זה יכול להתפרק."

פעם היינו חייבים את ה"אנחנו" כי בנו כאן מדינה. נקודת המבט של רבים הייתה חיונית. אולי זה תהליך טבעי שקורה בכל חברה שהפך אותנו מ"אנחנו" ל"אני"?

"נכון, אבל גם כשאת רואה פסיפס, ובפסיפס יש המון אבנים מכל הצבעים, הם עדיין מודבקים יחד ונותנים תמונה שלמה. לפי דעתי, החיים בארץ לאחרונה עובדים על פירוק הפסיפס הזה, וזה משתקף במוזיקה. הסיבה שאנחנו כאן היא לא כמו הסיבה של השוויצרים להיות בשוויץ. אהוד מנור אמר לי פעם שאצל כל העמים השמח, המז'ורי, הוא המנצח. פה המינור מנצח. לא לכל עם יש את הרגעים האלה שבשנייה עוברים מיום הזיכרון ליום העצמאות. זה עם אחר." 



חנן יובל, צילום: יוסי חורי


"זה לא קשור למוזיקה מזרחית"
 
בעצם הפסקת לשמוע מוזיקה חדשה בשנתון מסוים?

"אני משתדל לשמוע, אני מקבל בכל שבוע קישורים מלינקטון ופטיפון, ומשתדל לשמוע הכל. יש אנשים מאוד מוכשרים, יש הפקות טכניות נהדרות, אבל מוזיקה קצת חסרה לי, ובסדר, אני מקבל את זה. אני לא אומר את הדברים מנקודת המבט האישית, כי לי אישית, כחנן, טוב לי. הקהל שרוצה אותנו עדיין חי וקיים ונושם ובועט וממלא אולמות ונהדר. אבל זו בועה, כי מה שחשוב זו החברה, ואת החברה הזו מחרבים, ואני לא אגיד עכשיו מי כי זו לא שיחה פוליטית, אבל כל אחד שיבין למי אני מתכוון."

אני מנסה לרדת לגמרי לסוף דעתך ולהבין אם אתה מדבר על מוזיקה מזרחית, למשל

"ממש לא. אני עבדתי עם חיים משה, עבדתי עם דודו אלהרר על 'פסוליה', עובד עם דתיים, חרדיים, מזרחיים. זה לא סוג של מוזיקה. מוזיקה בעיניי נבחנת אם היא טובה או לא טובה. בלי טייטלים. מי שמנסה לתת את הטייטלים הוא זה שעושה את הנזק. מוזיקה ערבית ומזרחית הייתה פה כל חיינו.

"המוזיקה היום היא הרבה יותר מנוכרת, הרבה יותר אישית. גם כל התחרויות האלה של הריאליטי, אפילו שאנחנו סוטים קצת מהנושא, זה של אנשים שכולם מוכשרים פי מאה ממני, אבל מה שהם רוצים זה להיות מפורסמים, ללכת לאירוויזיון, ללכת לשמה. זה לא אמנות באמת. אבל אני חושב שזה תולדה של אווירה כללית שכבר לא קשורה לתרבות אלא לדברים יותר עמוקים."
 
מי שנמצאת מולך על הבמה היא מיי פיינגולד, שהתחילה בדיוק מהמקום הזה של הריאליטי, של האירוויזיון

"מיי מוכיחה את מה שאני אומר. היא הלכה בדרך קשה, היא זמרת נפלאה, היא עושה דברים לא פופולריים כי היא מאמינה באמנות שלה. אבל היא היוצא מן הכלל, היא לא הכלל." 


"נלחמת על האמת שלי"
 
"זה נורא מרגש אותי מה שחנן אומר כי אני מקדישה לזה המון מחשבה בימים האחרונים", אומרת מיי פיינגולד. "אני כל הזמן נמצאת בצמתי הדרכים האלה של ללכת על הקל והזמין או בכל זאת להמשיך להילחם. אני הבנאדם שנלחם כל חייו. לא חולקו לי קלפים אף פעם, וזה צץ אצלי גם ממש עכשיו עם הזכייה הנורא משמחת של נטע, וצצה החוויה האישית שלי באירוויזיון.

"היינו באותו מקום, והיינו בטופ בסקרים, אבל אף אחד לא היה שם. היינו לבד. לא היה סיקור, המדינה לא הייתה מאחורינו, שילמנו על זה מהכסף הפרטי שלנו, לא היה גוף שהיה מאחורינו, ואלה הקלפים שמחולקים לי בחיים. אני תמיד נלחמת בכל דבר שאני עושה. שום דבר לא הוגש לי אף פעם בקלות, וזו הייתה נקודת אור ביום שלי לשמוע ממך עכשיו שגם אחרים מזהים את הדבר הזה בחיים שלי. שרואים ומעריכים את המלחמה."

מיי פיינגולד, צילום: איציק בירן


אני משערת שכשאת מתבוננת על המוזיקה שנוצרת פה היום את מרגישה אחרת ממה שמרגיש חנן

"אני מאוד אוהבת את המוזיקה של היום. לא את כולה, אבל אני מאוד אוהבת כשלוקחים מורכבות מוזיקליות ומשלבים אותה עם הסאונדים של היום, שזה משהו שאי אפשר היה לעשות פעם. זו הקדמה, מבחינתי, ההשתכללות של הסאונד. אני בעצמי מחזיקה הרכב שעושה רוק אלקטרוני, זה גם מה שאני שומעת באוטו. בפלייליסטים שלי יש מוזיקה נורא עכשווית, בדרך כלל ברמיקסים, שזה עוד יותר אלקטרוני מהביצועים המקוריים. אבל אם יש משהו שבאמת נפגם לאורך השנים זו ההתייחסות למילה הכתובה. היום המוזיקה היא כבר על חשבון הטקסט."

אבל מי אמר שפופ חייב להעביר מסר חשוב? אולי זה תהליך שדווקא מספר על הנורמליות של החברה?

"אני לא חושבת שזה מספר על נורמליות של חברה. אני חושבת שזה מספר, אם כבר, על אטימות של חברה, על אנשים שפחות ופחות מקשיבים. המסר כבר לא רלוונטי, אלא רק הווייב ואיך שזה מרגיש. פחות מה שיש להגיד. אני חושבת שזה בא דווקא מתוך אטימות, ולא מתוך איזון." 

"השירים שאני שרה לבת שלי"
 
איזה שירים היו ברשימה שהבאת לאסתרית?

"כשאסתרית ביקשה ממני להגיש לה רשימת שירים הייתי מאוד מבולבלת. אני מכירה כל כך הרבה שירים מכל כך הרבה סגנונות ותקופות, אז בחרתי להגיש לה את רשימת השירים שאני שרה לבת שלי לפני השינה, כמו 'נערה במשקפיים', ו'הבלדה לשוטר אזולאי'. גדלתי עליהם ואני מעבירה אותם לדור הבא, ואני מקווה שהם לא ימותו לעולם. זאת גם משימה.

"משימה נוספת היא הרמה הווקאלית שנדרשת ממני במופע הזה, שהיא אחת הגבוהות שאני זוכרת מכל הפרויקטים שעשיתי בחיים. שיר כמו 'תוצרת הארץ', נניח, שהוא שיר עם המון טקסט שצריך להנגיש, הסולמות הם נורא גבוהים ואסתרית זרקה עליי המון מודולציות בכל שיר. אני באמת מגיעה לכל קשת היכולות הווקאליות שלי במופע הזה, וזה נורא מאתגר.

"זה גם גורם לי לחשש, כי אם אני אקום בוקר אחד קצת צרודה או מצוננת, עם מזג האוויר המשתנה כל שנייה בארץ כרגע, אני לגמרי מנוטרלת במופע הזה. אני צריכה להפגין יכולות מוזיקליות מאוד גבוהות, וזה מרגש ומאתגר. אני אוהבת את האתגר, אבל זה גם נורא מלחיץ, כי אני צריכה לתת את המאתיים אחוז שלי בכל פעם. כן ירבו אתגרים כאלה..."

המופע יתקיים ב-15 במאי 2018 ב-20:00 בתיאטרון ירושלים, ב-18 במאי ב-10:00, ב-21 ו-22 במאי ב-10:00 וב-20:00, ב-1 ביוני ב-10:00 וב-14:00 במוזיאון תל אביב, ב-25 במאי ב-20:00 וב-29 במאי ב-10:00 במרכז רפפורט בחיפה. להזמנת כרטיסים: 03-6420847 או באתר הקתדרה למוזיקה