מחול - ימים מאושרים - צללים של שקיעה

הקינה הרביעית של חתן פרס נובל לספרות חוזרת באומץ ובהצלחה מיוחדת בתיאטרון תמונע

מהלך של שקיעה

שמחה גדולה היא עבורי כל הזדמנות למפגש עם מחזותיו הגדולים של סמואל בקט, חתן פרס נובל, בן אירלנד שקבע מושבו בצרפת, ואף היה בין השאר פעיל שם במחתרת האנטי-נאצית עד שנתפסה והצליח לברוח לפני שנלכד.

ארבעת הגדולים והארוכים במחזותיו, ״מחכים לגודו״ (1952-1949), ״סוף משחק״ (1956), ״סרטו האחרון של קראפ״ (1958) ו״ימים מאושרים״ (1961) היא טרילוגיה של הפשטה טוטאלית שהמקבילה הריאליסטית שלה בתולדות הדרמה היא זו של ארבעת מחזותיו הגדולים של צ'כוב.

המפגש הרעיוני ביניהם הוא של התבוננות מרתקת, רווית הומור שחור ועמוסת חידות ותמיהות, באדם הניצב על סף חדלונו ומנסה למצוא פשר לחייו. ב״ימים מאושרים״ מרחיק בקט את הסביבה הדרמטית אל גבעת חול גדולה, אך לא על שפת הים ולא כמשחק ילדים והוריהם, אלא כמהלך שקיעה של אישה, וויני, אל החידלון.

החול מכסה אותה עד מותניה במערכה הראשונה, והיא מתפקדת בזרועותיה עם חפצים שונים המונחים לפניה, כולל התיק שבו חפצים נוספים. אבל החפץ החשוב ביותר נמצא למטה מהגבעה מאחוריה, כמעט בלתי נראה לכל אורך ההצגה, וכמעט ללא סימני חיים כדיבור או נוכחות פיזית נראית. זה בעלה ווילי.

ימים מאושרים, צילום: דן בן ארי

הם אינם צעירים והיא יודעת ומבינה את השקיעה המתרחשת אט אט ומלווה אותה בזכרונות, בבדיחות דעת, במסקנות, ובעיסוק שלה עם כל הטריוויאליות המצויה לפניה - מסרק וראי, מברשת שיניים, כולל שירה, ציטוטים מוכרים וכמובן ווילי - השותף לדרך ארוכה ולימים מאושרים - השוקעים על צווארה במערכה השנייה, והגעגוע ביניהם הוא החותם על פי הסוף.

ימים מאושרים, צילום: מתן פרמינגר

הישג אמנותי

על פניו המחזה משתייך לעולם האבסורד שבקט יוצרו ונביאו. אבל המהלך הנפשי שלו הוא מציאותי, כפי שמתאשר אחרי שראיתי את ההצגה ארבע פעמים (וגם הבטתי במראה הפרטית שלי) - לראשונה עם מדלין רנו וז׳אן לואי בארו, זוג השחקנים הצרפתיים המופלאים שביקרו בארץ, בהמשך עם סטלה אבני שהעלתה את הגרסה העברית הראשונה ב-1966, כעבור כ-20 שנים עם חנה מרון ואורי לוי, ועתה בתמונע עם ריקי חיות שגם תרגמה וביימה, בייעוץ אמנותי של נאווה צוקרמן.

חיות כובשת את הלב במשחקה הנבנה ממחוות גדולות של של וויני בזרועותיה במערכה הראשונה, כחובקת את העבר או כמתנערת ממנו, ובעיקר בקשת היפה של גוונים בהבעות פניה ועיניה. אלה מקבלים צל פנימי במערכה השניה וחיות מעצבת אותו מצוין בראי פניה. אברהם הורוביץ הוא ווילי המגיח פה ושם, ממלמל, חוזר על משפטים ויוצר דמות של רומנטיקן שמנסה להחיות את השרמנטי שבו.

אריאל טל ארביב עיצב מצוין חלל, תלבושות ואביזרים, ויואב בראל היטיב לעצב את התאורה, המתפקדת כשחקן השלישי.

ימים מאושרים, צילום: דוד קפלן

בסיכומו של דבר, ההעלאה מחדש של ״ימים מאושרים״ היא הרפתקה אמיצה של ריקי חיות ותיאטרון תמונע, והישג אמנותי שכדאי לחוות - המטען הנפשי הנחשף תוך כדי חשבון נפש, וקינה על השקיעה האנושית בתל החול המתנשא של המציאות.