מחזה שהקדים את זמנו
 
זמן קצר לאחר הבכורה של "אמא תרזה איננה" מאת המחזאית הבריטית הלן אדמונדסון ברויאל קורט בלונדון, התגלגל לידיה של השחקנית הישראלית, קרן צור, עותק ממנו. צור, בדיוק החלה בחזרות על מחזה מוקדם ורווי יצרים של אדמונסון בשם "מאדלן" (במקור: "הטיהור" – מ.י) לצדו של ג'וליאנו מר, וחיפשה להכיר טוב יותר את יצירתה של המחזאית, שעד אז הייתה פחות או יותר אלמונית בישראל.

המחזה החדש שבה את לבה והיא החליטה לעניין בו את הבמאי והדרמטורג, אבישי מילשטיין. "אמא תרזה איננה", שהיה למעשה המחזה המקורי המז'ורי הראשון של אדמונדסון אחרי "מאדלן", הקדים את זמנו. נדרש יותר מעשור עד שהמציאות תדביק את האמנות והחיבור יבשיל לכדי הפקה.

בימים אלה עולה על במת תיאטרון חיפה ההצגה "אמא תרזה איננה", בבימויו של מילשטיין. זהו קוורטט לארבעה שחקנים שבמרכזו אשה צעירה בשם ג'יין (קרן צור), שנוטשת בלי התראה מוקדמת את בנה, פעוט בן חמש, ובעלה מארק (אוהד קנולר), נוסעת להודו ומתנדבת במעון לילדים עזובים בעיר מאדראס. כשבעלה מגיע לחפש אחריה בביתה של ציירת אנגלייה המתגוררת (יעל לבנטל) אצלה מצאה מפלט, הוא מגלה אשה מעורערת ומלאת סימני שאלה, שמועצמים עם הגעתו ולצדה נוכחות גברית שמאיימת על מקומו (ג'ורג' אסקנדר).

אמא תרזה איננה, צילום: רדי רובינשטיין


סימני השאלה שמציף המחזה אינסופיים ונוגעים ברבדים שונים של החברה והנפש – יחסי הכוחות בין המערב למדינות העולם השלישי, דורסנותה של הכלכלה הגלובלית, תפקידנו כהורים, מקומנו בעולם, משפחה כמודל. "לקח למחזה שנים עד שהגיע לסף עשייה. במובנים רבים הוא הקדים את זמנו", אומר מתרגם ובמאי ההצגה, אבישי מילשטיין. "כל הנושא החברתי והפוליטיקה של יחסי מזרח-מערב, כל נושא הפליטים אצלנו בישראל, אלו נושאים שכעת מאד חמים בארץ, אבל גם בעולם.

"המחזה עלה בשנת 2002 בבריטניה אבל כשחושבים על זה, השינוי הרדיקלי שאירופה עברה מבחינת פליטים ומהגרי עבודה ממדינות ערב ומהמזרח, מטורף. יש משהו בקלאש הזה, שנמצא כעת בנקודת רתיחה, שהופך את המחזה, לצד כמובן תפקידים נהדרים לשחקנים, לאקטואלי ורלוונטי מתמיד."

 

אמא תרזה איננה, צילום: רדי רובינשטיין


"אנחנו נאחזים במשפחתיות"
 
אבל לא רק הפוליטיקה של הזהויות, הגלובליזציה והכלכלה המודרנית חיברו את מילשטיין למחזה. לא פחות עניינו אותו השאלות שהמחזה מעלה בנוגע לנושא המשפחה. "זו אולי מילה מפוצצת, אבל אני חושב שיש פה קריאת תגר ושאלת שאלות מהותיות מאד על המשפחה המודרנית. מה באמת מקומה של המשפחה בהוויה העכשווית? האם משפחה עדיין ערך שמשול לערכים אחרים? אולי זה תירוץ לא לשאול את עצמנו שאלות אקזיסטנציאליסטיות על הקיום ומקומנו ביקום? זה חשוב ומעניין להציף את השאלות הללו בטח בישראל שהיא אולי אחרונת הרפובליקות המערביות שעדיין מקדשת את המשפחה.

"ישנה גם השאלה מדוע אנחנו בעצם משמרים את הגחלת. אולי כיוון שבמציאות שלנו, שבה הכל רעוע ומלא חוסר ביטחון, זה משהו להיאחז בו. להיאחזות הזו יש מחיר שקשור לאגוצנטריות ועיוורון סלקטיבי. נוצרים תאים תאים, בועות בועות של משפחות שמתקיימות למען עצמן, מעין משק אוטרקי שלא מסתכל מחוצה לעצמו. המחזה הזה מצליח לגעת בכולם." 

ויש את הודו שמוצגת במחזה כמקום מטלטל ומערער, קטליזטור לחיפוש פנימי

"מעולם לא הייתי בהודו. אבל אני מכיר אנשים שהודו העבירה אותם שינוי רדיקלי והם חזרו משם עם זהות שונה לחלוטין. אנשים שכמו במחזה השתנו עד לבלי הכר. השינוי הזה יוצר טריז, מפריד בין העולמות. אנחנו לא באמת יודעים מי הייתה ג'יין לפני הודו, אבל זה בעיני פחות מעניין. יותר מעניין מה היא בחרה להיות. בסופו של דבר בדרמה טובה יש תמיד בחירה."

זה מחזה שבאופן מפתיע מצליח לחמוק מקלישאות בכל הנוגע לייצוג המזרח והמערב

"זה נכון. הדמויות כתובות נפלא ובאופן כזה שלא מפסיק להפתיע אותנו. המחזה למעשה שובר את הקלישאות או מציב מראה ומאתגר את הקלישאות שיש לנו על מזרח ומערב. המערבי הגזען והפשיסט מתברר כאדם מאד חם ונדיב שיעשה הכל למען משפחתו. מולו עומד מנהל בית מחסה לילדים עזובים שהוא למעשה פוליטיקאי לא קטן ומניפולטור. יש פה שאלה נוספת שאני שואל את עצמי מתחילת העבודה והיא עד כמה הרוחניות הזו היא מסיכה. כלומר האם זו אמת או בלוף והעמדת פנים. למעשה כל מה שאנחנו רגילים באופן טריוויאלי ואינסטינקטיבי לחשוב שהוא ערך - אידיאליזם, רוחניות, משפחה -  המחזה מעמיד בסימן שאלה." 
 



אמא תרזה איננה, צילום: רדי רובינשטיין


קורבנות של השיטה
 
יש פה למעשה ארבע דמויות שהן ארבעה ייצוגים של עולמות שונים, או תפיסות עולם שונות.

"בעיניי יש פה ארבעה סוגים של קורבנות שפועלים כדמויות. למעשה כשחושבים על זה, המחזה הזה מתנהג כמו דרמה צ'כובית. אצל צ'כוב הדמויות אינן מצליחות להשתחרר מעצמן, שזה לכאורה היפוך מוחלט להגדרת הפעולה הדרמטית שבה אדם יוצא מעצמו ועובר טרנספורמציה. יש פה ארבעה אנשים מקובעים, ארבעה קורבנות של השיטה החברתית, הכלכלית והאינטלקטואלית שלנו, שחושבים שהם יכולים לעשות שינוי. הם יוצאים לעשות שינוי ומגיעים למאבק עם היצרים הבסיסיים ביותר שלהם, כשלבסוף הם אינם מצליחים לעשות את השינוי. אלה לא באמת תפיסות עולם שונות. הם מדברים על תפיסות עולם אבל זה יותר ארבעה מעגלים שנעים בחלל. אגב אני מאד מקווה שההצגה תצחיק."

תצחיק? זו דרמה.

"שיש בה הרבה מאד דברים מצחיקים. בטח בכל מה שנוגע לאדם כקורבן של עצמו או לאנשים שלכודים בהרגלים."

אבישי מילשטיין, תמונת יחסי ציבור

אתה אומר: לך עד לסוף העולם, עדיין תישאר אתה. זה מאד פסימי

"נכון. אם הפסיכולוגיה טוענת שאדם שמודע לכל נימי נפשו ומעצורי חייו יהיה מסוגל לחולל שינוי, המחזה בא ואומר: לא בטוח בכלל. אז עכשיו מה? אם אי אפשר לחולל שינוי צריך ללמוד לחיות ביחד באופן מכבד שאינו פוגע באף אחד. זה האתגר הפרטי וגם הפוליטי הגלובלי. זו בעיניי הליבה והמהות. זה נכון לשאלת הפליטים, לשאלות פוליטיות של ימין ושמאל, מזרח ומערב ובני זוג. כן. בסופו של דבר אנחנו חייבים ללמוד ביחד כי אין לנו לאן ללכת. זה הפתרון שהמחזה מציע."

ואם כבר ריאליטי צ'ק, אפשר לומר שהרוב המוחלט של בחירות הבימוי שלך הם מחזות ריאליסטיים. אתה לא מרחיק לכת במובן של בדיקת הגבולות. המרחב שלך זה ריאליזם

"אני לא יודע אם זה גורף. לא חשבתי על זה. ביימתי גם מחזות לא ריאליסטים. אני לא מאמין בריאליזם כאמנות עליונה אם זו השאלה. אני לא אדם נעול שמגיע עם דוגמות. יש לי ניסיון אבל אין לי תשובות להכל. אני יכול לומר שאני מאמין גדול בדרמה ובכוח שלה לתת תשובות ולשאול שאלות. אני מאמין שתפקיד התיאטרון, גם כשהוא עוסק בשאלות רפלקטיביות על החיים, לבנות ולא להרוס."

אולי לא להניע לפעולה, אבל כן להניע גלגלי מחשבה

"הלוואי."


אמא תרזה איננה, צילום: רדי רובינשטיין