מחול - הלוויה חורפית - שמחה בלי דמעות

הקומדיה של חנוך לוין על קרב החיים נגד המוות חוזרת אל הבמה הרפרטוארית בבאר שבע

עד החתונה זה יעבור

המחזה "הלוויה חורפית" מאת חנוך לוין נכתב ב-1987 והוצג אז בהבימה בבימויו. כעבור שמונה שנים הוא עלה בתיאטרון הספריה ברמת גן, וב-23 השנים הבאות הוא שב והגיח בהפקות של אולפני המשחק של אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת חיפה, בית צבי, ניסן נתיב, גודמן ויורם לוינשטיין. אך לא בתיאטרון הקאמרי, שהתמחה במחזור מחזות לוין, לא חזר להבימה, לא התגלגל לחיפה או לירושלים והנה למרבה השמחה נחת בתיאטרון באר שבע.

השאלה המתבקשת היא למה המחזה המיוחד הזה, קומדיה בכל שלביה - אולי למעט הרגעים האחרונים - שעיקרה הוא ממיטב יצירתו של לוין, לא חזר אל הבמה המקצועית. מה מפחיד בו בסיפור על צעיר המבקש מבני משפחתו ללוות לקבורתה את אמו, והם מתעקשים להימלט מפניו כדי שלא יצטרכו לכבד את המתה על חשבון החתונה של בת הדוד (והבן של המחותנים, כמובן) שנקבעה לאותו מועד.

הלוויה חורפית, תמונת יחסי ציבור

את התשובה על כך לא תמצאו בהצגה המבריקה בתיאטרון באר שבע, בבימויו החי מאוד של יאיר שרמן, שגם עיצב את הבמה בשיתוף עם זוהר שואף, ובעזרה החיונית והיפהפיה של נדב ברנע מעצב התאורה שבפעם הראשונה שלו עם לוין מצליח לחדור לעולמו, יחד עם המוזיקה הלוינית של נדב וילקינסקי והתלבושות שעיצבה יהודית אהרון. ובעיקר עם אנסמבל המשחק המשובח שלא הותיר אבן קומית על פיה.

ועם זאת, ההצגה של המחזה, שהיה ראוי וניתן לקצר ולהדק אותו, לא חשפה את אותו מרכיב קיומי שהיה חשוב ללוין אולי אף יותר מהמצב הקומי, כלומר אותו מאבק המתקיים במיטב מחזותיו בין החיים למוות האורב מעבר לפינה. עמדת המוות הפותח את המחזה לעומת החתונה המסיימת אותו, כמו נחלשה בלהט הקומי העוצמתי, אולי בהפרזה מודעת.

מרדף מטורף של החיים

המחזה נפתח בתמונת גסיסתה ומותה של אַלְטֶה בּוֹבִּיצֶ'ק, בגילומה הווירטואזי של אורה מאירסון, אימו של לָצֶ'ק, המעוצב במשחק המרגש של עלא דקא שנושא את ההצגה על כתפיו ומעל לקומדיה שמעצבים כל עמיתיו. מהחידלון שלה והכאב שלו מתפתחת תנועה סוערת של דחיית הקץ לטובת החיים, כמרדף מטורף שכל תכליתו לזמן את בני המשפחה להלוויה.

זה מתחיל במצור של הבן על דלתה של הדודה שְׁרַצְיָה, בגילומה השוצף להפליא של שירי גולן, המבקשת להימנע מהבשורה שהיא ובעלה רָשֶׁס, בגילומו הטרגי-קומי המושלם של מולי שולמן, מבינים ונחרדים ממשמעותה ביחד לחתונת הבת וֶלְוֶצְיָה, בגילומה המינימליסטי הנכון של יובל לוי.

לדאגתם וחששותיהם מצטרפים החתן המיועד פּוֹפּוֹצֶ'נְקו, שאור אדרי מתאים אותו מצוין לממדיה של הכלה, והוריו צִיצְקֵיבָא, בגילומה המבריק של ליליאן ברטו, שמבטאת את פוחלצותה באמצעות קולה, ובַּרַגוּנְצֶלֶא, במשחק עגלגל של רוני בליץ הנאמן לזוגתו והעונה אמן לנביחותיה. ומבעד לחלון משקיף השכן פרופסור קיפרנאי, בעיצובו הלוהט של אמיר קריאף, שמוצא במסע הזדמנות לשבור את בדידותו הערירית.

ברגע של הזדמנות נמלטים הנצורים אל חוף הים, הנשים מאבדות את שני הבעלים, ממשיכות הלאה עם החתן-כלה למפגש עם צמד מתעמלים קשישים, שזוכים לנוכחות המשחק הנפלאה של אבי פניני ואברהם סלקטר, ומשם בכוחה של סערה כולם עפים אל ההימלאיה ונוחתים לרגליו של הנזיר הטיבטי שחמנדריא, ושוב בעיצוב ווירטואוזי של אורה מאירסון. משם כבר תיפתח הדרך אל החתונה שהיא גם הלוויה.

ההלוויה חורפית, צילום: אילן בשור

שקספיר מאחורי לוין

בדרך מצטרף למסע החורפי גם מלאך המוות ששמו אנג׳ל סמואלוב, בגילומה האצילי של מיכל ויינברג המרככת בזמרתה העדינה, יחד עם נגן חמת החלילים אריק גרשוביץ, את המעבר מכאן, למטה, לאי-שם, למעלה. ובחתונה - או בהלוויה - תשמח את הקרואים זוהר מידן כפשושיצה נוסח המזרח.

מתיאור העלילה עולה בטבעיות השאלה ההמלטית - לחיות או למות. ולא בכדי. כי כן יש במחזה סימנים לכך ש"המלט" אכן ניצב מאחורי גבו לוין. לוויה מול חתונה. בן המבקש לכבד את אמו ולהפר בכך את השמחה של דודתו. צמד המתעמלים הנושא את השמות רוזנצוייג וליכטנשטיין, ועוד רמזי רמזים לקשר המחזאי והרעיוני המפתיע הבין-דורי.

מחיאות הכפיים לקטעי משחק אישיים או לתמונות שלמות והתשואות הנלהבות בסיום הם עדות לכך שהגרסה הזאת של יאיר שרמן נגישה וכובשת בחיוניות ובדגש הקומי ולמרות שחסרה לי בה אותה מידה נדיבה של הרהור אנושי על מהות החיים, זאת הצגה יפה ומומלצת לימי הקיץ והמבוכה האלה.

הלוויה חורפית, תמונת יחסי ציבור