מחול - עולים השבוע: "מלון ארטמיס" ועוד

ג'ודי פוסטר מצוינת בסרטו של דרו פירס, והדינוזאורים חוזרים בפרק חדש של "עולם היורה"

"מלון ארטמיס" (ארצות הברית 2018)

דרמה-אקשן. סרטו של דרו פירס. עלילת הסרט מתרחשת בעתיד הקרוב בלוס-אנג'לס, הנשלטת על יד תאגידים גדולים הנאבקים ביניהם על השליטה במקורות המים, ההולכים וכלים. על רקע זה פורצות בעיר מהומות אלימות שיוצאות משליטה, ונראה כי הפיכה אזרחית של אספסוף משתולל צפויה בכל רגע נתון. בתוך כל הכאוס הזה, מנסה האחות (ג'ודי פוסטר), הסובלת מאגרופוביה עקב טראומה אישית, להמשיך ולהפעיל את מקום המפלט שבפיקוחה, "מלון ארטמיס", כדי לסייע לכמה שיותר חולים, רובם קרימינלים, לקבל את הטיפול לו הם זקוקים ולהשתקם. עם ג'ף גולדבלום, סופיה בוטלה, דייב בטיסטה, סטרלינג קיי בראון. 94 דקות.

העולם האוטופי כפי שהוא מוצג בסרט זה מוכר לנו מלא מעט סרטים קודמים הצופים עתיד של אנרכיה וכאוס לאנושות. עם זאת, הבמאי דרו פירס מציג מציאות ויזואלית פלסטית מעוצבת, התואמת את העולם האפל עליו הוא כותב ובו הוא ממקם את עלילת סרטו. הבעיה היא שהעלילה, הדי סגורה במקום אחד, מתחילה להימרח ולייגע בשלב די מוקדם, מה שפוגם לא מעט בסרט. ראוי לציון משחקה כאן של ג'ודי פוסטר, כאחות מבוגרת נוירוטית שידעה סבל בחייה וכעת מנסה בכוחותיה הדלים לעזור לאחרים. אני משער שזה מהלך אמיץ מצד פוסטר בת ה-56, עליה גדלנו בקולנוע מאז הייתה צעירה מאוד, להתמסר לתפקיד אופי כזה, המנפץ לחלוטין את דימויה כילדה נצחית. היא עושה אותו מצוין, אבל למרות זאת, בגלל כל מרכיביו האחרים, הסרט לא ממריא.

דירוג: ***

למועדי הקרנות

מלון ארטמיס, תמונת יחסי ציבור

"עולם היורה: נפילת הממלכה" (ארצות הברית 2018)

פנטזיה-אקשן. סרטו של ג'יי. איי באיונה. ארבע שנים לאחר שפארק השעשועים ואתר הנופש היוקרתי "עולם היורה" הושמד על ידי דינוזאורים, נסגר למבקרים וננטש, האי איסלה נואבה, מאוכלס על ידי הדינוזאורים השורדים שחיים פרא בג'ונגלים. כשהר הגעש הרדום של האי מתחיל להראות סימני חיים, מטרתם של אוון (כריס פראט) וקלייר (ברייס דאלאס הווארד) היא למנוע את אירוע ההכחדה הקרב של האי, למרות הוויכוח הציבורי האם לדאוג להמשכיות של זן הקיום החייתי הקדום אך המסוכן הזה, או להשמידו. השניים מתגייסים להצלת הדינוזאורים שנותרו בחיים ומגיעים למסע הצלה באי. אוון המחפש אחר בלו, הדינוזאורית אותה גידל ואילף, וקלייר המבקשת לשמר את זן הדינוזאורים הנדיר, חושפים מזימה אכזרית של רודפי בצע, שעלולים להחזיר את עולמנו למצב מסוכן שלא נראה כמותו מאז התקופה הפרהיסטורית. עם ג'ף גולדבלום, טובי ג'ונס, ג'יימס קרומוול, ג'רלדין צ'פלין. 135 דקות.

"עולם היורה: נפילת הממלכה" הוא הסרט השני בסדרת הבת "עולם היורה", שנוצרה לאחר טרילוגיית "פארק היורה" שהחלה את דרכה ב-1993. בורא העלילה המקורית, סטיבן ספילברג, המשמש כאן כמפיק בפועל ואף מספק הקדמה קצרה לסרט, מצליח לשמור בחיים, ואף להעצים, את המורשת הדינוזאורית שיצר. הסרט בנוי ותפור להפליא הן מבחינת הסיפור והתסריט והן מבחינת הדמויות ואפיוניהן, זאת בזיקה ישירה להיסטוריה של הסדרה. ההתפתחות הטכנולוגית העצומה בשדרוג פלטפורמת אפקטים ממוחשבים אמינים וגדולים מהחיים בקולנוע, משרתת היטב את הסרט והדינוזאורים נראים שוחרי הרס ומאיימים מאי-פעם (להוציא את בלו האנושית, המתקשרת עם האיש שגידל אותה). בז'אנר ההרפתקאות-פנטזיה, המותאם במיוחד ל"עונת המלפפונים" הקולנועית הקייצית המיוזעת, סרט משובח זה בהחלט מספק את הסחורה.

דירוג: ****

למועדי הקרנות

עולם היורה, תמונת יחסי ציבור

"שאהבה נפשי" (ארצות הברית 2017)

דרמה. סרטו של סבסטיאן לליו. לאחר מות אביה, שהיה רב נחשב ואהוב, חוזרת רונית (רייצ'ל ווייז) לבית ילדותה בשכונה בלונדון המאוכלסת ברובה על ידי יהודים חרדים. היא לוקחת הפסקה מחייה כצלמת עסוקה וחופשייה המתגוררת בניו-יורק, ושבה למשפחה, לחברים ולקהילה היהודית האדוקה אותה השאירה מאחור. היא מגלה להפתעתה ששני חבריה הטובים מהילדות, דוויד (אלסנדרו ניבולה) ואסתי (רייצ'ל מקאדמס), הם עכשיו זוג נשוי. ובעת שדוויד מתכונן לרשת את מקומו של אביה של רונית כמנהיג הקהילה, מגלות אסתי, המאמינה האדוקה, ורונית, שמתברר כי היא נחשבת לכבשה השחורה של הקהילה, שהאהבה והתשוקה שהן חשו זו אל זו לא דעכו. הרומן המתחדש ביניהן מעורר סערה גדולה. 114 דקות.

הבמאי הצ'יליאני סבסטיאן לליו זכה באוסקר הסרט הזר בשנה שעברה בזכות "אישה פנטסטית" שלו. הוא מרכיב כאן מסכת אמינה למדי של מרקם יחסים בתוך קהילה חרדית בלונדון, כאשר אהבה אסורה, אהבת נשים, טורפת את כל הקלפים בה. לזכותו ייאמר שסרטו נעדר כל מימד סנסציוני בסיפור הטעון אותו הוא מגלם. אין בו את הפרובוקטיביות וההתרסה שאפשר היה אולי לצפות להם באופן טבעי בסיפור כזה, אלא עיסוק במהות של אהבת הנשים עצמה, החזקה, האובסיסיבית, הגורמת לאסתי לשבור את הכלים של התא המשפחתי, ולתגובתו השפויה והמכילה של הבעל דויד. עם זאת, אין בקולנוע שלליו מציג כאן איזשהו ערך מוסף, איזו אמירה חברתית כמו שהייתה לו ב"אישה פנטסטית". זה בהחלט סרט סביר, אבל לא הרבה מעבר לכך.

דירוג: ***

למועדי הקרנות

שאהבה נפשי, תמונת יחסי ציבור

"המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" (ישראל 2017)

דרמה-מתח. סרטו של גלעד אמיליו שנקר. מועדון ספרותי סודי לנשים בלבד, שבסמוך לו ספרייה, חרט על דגלו את שנאת הגברים ואת המוטו הקובע שאין אהבת אמת בעולם. בכל שבוע מתכנס המועדון להקראת יצירות מופת והחברות בו מתחרות ביניהן על גביע "אשת השבוע". המטרה של כל אחת מהחברות היא להביא לפגישת המועדון את הגבר האטרקטיבי ביותר. בסיומו של כל מפגש, שמתחילה כערב ספרותי, הופכים הגברים לקורבנותיהן של הנשים. בראש המועדון עומדת הגברת ינקלובה (ליא קניג) ולצידה הקומיסרית והמוציאה לפועל רזיה (רזיה ישראלי). חנה (חנה לסלאו), אשת מחלקת הסניטציה וחברתה הטובה של סופי (קרן מור), בורחת מהמקום ומוצמדת אליה חברת מועדון צעירה, לולה (אניה בוקשטיין), העוקבת אחר צעדיה וגם מנסה להשיג את הגברים שהיא יוצרת איתם קשר. אבל כשסופי פוגשת ביוסף (יפתח קליין), מועמד מושלם לניצחון בתחרות המועדון, שעשוי להיות הקרבן ה-100 שלה, מה שיקנה לה מקום של כבוד בבית הלורדיות של המוסד, עולמה מתערער. בעקבות הקשר שנרקם בינה ובין יוסף, היא חייבת להחליט בין נאמנותה למועדון, לבין הסיכוי האחרון שלה לאהבת אמת. עם אלכס אנסקי, טוביה צפיר. 85 דקות.

מבחינת האמצעים האמנותיים, הצורניות והסגנון, סרטו הראשון באורך מלא של גלעד אמיליו שנקר הוא בהחלט הישג. הסרט נראה כאילו צולם בנופים זרים, לגמרי לא מקומיים, ואווירתו משדרת אימה-מתח בסגנון המזכיר – אם להיתלות באילנות גבוהים – אלמנטים בסרטי היצ'קוק וסרטים שנעשו על פי ספרי אדגר אלן פו. גם הנרטיב העלילתי בונה את המתח שלב אחר שלב ומייצר סוג של קומדיה שחורה ארסית ואירונית. אלא שקשה להתחבר רגשית לסרט ולהזדהות עם דמויותיו. נראה כי שנקר כל כך התמסר והתמכר ליצירת האימג'ים הויזואליים והקוליים, בניסיון לבנות סרט ז'אנר מוקפד ומובהק, שהוא הזניח לא מעט מרכיבים דרמתיים ביצירתו. יש בטקסטים של הנשים ובאופן בו הן משחקות אותו מידה רבה של דקלרטיביות מלאכותית והדמויות ברובן פלקטיות ולא ממש אנושיות. הדבר מקשה על היענות רגשית מלאה למתרחש על המסך, וחבל.

דירוג: ***

למועדי הקרנות

המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה, תמונת יחסי ציבור

"לאמץ אלמן" (צרפת 2016)

דרמה-קומדיה. סרטו של פרנסואה דזנייה. הוברט ז'אקין (אנדרה דוסולייה), הוא אזרח ותיק שהתאלמן לאחרונה וגר לבד בדירתו הענקית. יום אחד, עקב רצף אי הבנות, הוא מוצא עצמו מציע חדר למנואלה (ברנג'ר קרייף), סטודנטית תפרנית, הרפתקנית ותוססת, המחפשת דירת שותפים. למרות סלידתו מהרעיון לחלוק את דירתו עם אנשים אחרים, היא מצליחה איכשהו לשכנע אותו לחפש עוד דיירים לחדרים הנוספים בדירה: מריון (ז'ולייה פיאטון), אחות ביישנית, ופול-ז'ראר (ארנו דוקרה), עורך דין גרוש טרי. שנה ייחודית ומלאת הפתעות מחכה למשפחה המורחבת והלא צפויה הזו, והוברט מגלה שגם כשהוא חולק את דירתו עם שותפים ביכולתו למצוא מחדש את אושרו. 97 דקות.

עד שלב מסוים בעלילה, הסרט הזה די הרגיז וקומם אותי. משהו בהתנהלות של גיבוריו, בעיקר הוברט וחוסר האונים שלו מול מנואלה, המתמרנת אותו לצרכיה, לא עבדו לי נכון. אבל כשלומדים להבין את האינטראקציה ביניהם הכל מסתדר ואפשר להתחיל ליהנות מהמומנטים הקומיים, הלפעמים אבסורדיים ולא צפויים במערכות היחסים של הגיבור המרכזי עם דייריו האקסצנטריים. משחקו של דוסולייה מצוין, כרגיל, וגם ברנג'ר קרייף מספקת תבלין מפתיע ועסיסי לסרט. בחלקים מסוימים שלו הוא משעשע למדי, אם כי חסרו לי בו תבלינים נוספים שיהפכו אותו לקומדיה מצחיקה ומרגשת ממש.

דירוג: ***

למועדי הקרנות

לאמץ אלמן, תמונת יחסי ציבור