דון מקלין, הטרובדור והסינגר-סונגרייטר הגדול מהסבנטיז שאחראי ללהיטי ענק כ"אמריקן פאי" ו"וינסנט", מסתפק היום בהגשת מופע בידורי נטול יומרות
צביטת נוסטלגיה
כל מי שיצא לו להתבגר בתפר שבין הסיקסטיז והסבנטיז – חש במופע של אמן הפולק-רוק דון מקלין באמפי פארק רעננה אמש צביטת נוסטלגיה. כואבת ומנחמת כאחת, אם כי גם לא מעט מאכזבת. האמן בן ה-72 לקח אותנו למסע במנהרת הזמן, לימי הגל החדש של המוזיקה הפופולרית בארה"ב. לתקופה בה התחוללה בה מהפכה אמיתית. לעידן בו צ'אק ברי, ליטל ריצ'ארד ובאדי הולי, וקצת לאחר מכן גם אלביס, החליפו בדיזולב את אירווינג ברלין, רוג'רס והמרשטיין, קול פורטר ושות'. אקורדים חדשים נשמעו באוויר ומרידה של דור שלם החלה.
נכון שאז היו ליצירות הפנתאון המונומנטליות של מקלין "אמריקן פאי", "וינסנט", "Crossroads" ואפילו "And I Love You So" (שביצועיהם אותו של פרי קומו ואלביס מוכרים לא פחות) משמעות אחרת. הן היו חלק מפסקול מכונן של דור שחיפש ומצא את עצמו, עיצב מחדש את זהותו ופיתח אג'נדה חברתית-פוליטית מקורית ונועזת. ומקלין היה אחת הבלטות בדרך האבנים הצהובות ההיא. נכון שהיום מקלין מקרין כאמור בעיקר נוסטלגיה, עליה אומרים שהיא לא מה שהיה פעם, אבל הוא ואמנים נוספים מסוגו דואגים לכך שהפרק המשמעותי הזה בהיסטוריה של המוזיקה לא ידעך ולא יישכח.
דון מקלין, צילום: שי מהלאל
מחליף דאחקות
קולו של מקלין עדיין צלול ורוטט במקומות הנכונים, ונראה שהוא עושה הכל כדי להישאר בכושר ווקאלי טוב. לגבי הרפרטואר שהוא בחר, זו כבר אופרה אחרת. התחושה הבולטת היא שהוא הגיע לתת כאן מופע בידור קראוד פליזרי לא מחייב. "לכל המשפחה", מה שנקרא. ולמען האמת, היו גם לא מעט צעירים (בני פחות מ-50, לצורך העניין) בקהל. מי שהיה פעם מספר סיפורים מרתק ויצירתי בשיריו, הוא היום "חצי היסטוריון". מדבר הרבה עם הקהל, מנסה למצוא חן ולהחליף דאחקות, מספר על הרקע בו גדל על המוזיקה בסוף שנות ה-40 והחל לעסוק בה ומפרט את מקורות ההשראה שלו (בלוז, ג'אז, רוקבילי, רוק פיפטיז, אלביס). זה לא בדיוק הטרובדור מהסבנטיז.
הוא מעדיף לעשות קאוורים ללהיטי רוקרים מהפיפטיז (כמו "Hide Nor Hair", של ריי צ'רלס) וגם שירים "לא מוכרים", כדבריו, מאלבומו האחרון "Botanical Gardens", מאשר לבצע כמה אבני דרך מהותיות בקריירה הארוכה שלו, כמו "Crying", "Empty Chairs", "Castles in the Air" ועוד - החלטה די תמוהה שמותירה את המופע שטוח וריק מתוכן מהותי ומכל אלמנט רגשי. נגניו הוותיקים (אותם הוא מציג בקטע ארוך ומתיש), בעלי קבלות ורקע מייד אין נאשוויל, עושים בסך הכל את עבודת ליווי המאסטרו, אבל גם מהם לא הגיעה הישועה של לפרוט על הנימים הרגשיים.
דון מקלין, צילום: שי מהלאל
מספק את הסחורה
התאורה סטנדרטית לחלוטין, הסאונד סביר. נראה כי יש כאן יישור קו טוטאלי עם בינוניות, חוסר יומרה, עשיית האמן וצוותו את המוטל עליהם, את מה שכתוב בחוזה באותיות הקטנות, ואף לא צעד אחד מעבר לכך. מקלין הוא כבר הרבה מעבר לשיא, עושה את דרכו הבטוחה במורד הגבעה, ולכן מבקש לשאת חן, להתחנף, לספק את הסחורה.
שני רגעי השיא של המופע היו כצפוי כשהאמן ביצע את שני להיטי הענק שלו. תחילה היה זה "אמריקן פאי", בגרסת לייב ארוכה (גם במקור השיר לא קצר, כידוע) של למעלה מעשר דקות, שגרמה לקהל להיכנס לאט לאט לעניין ולהיעמד ספונטנית על רגליו. מבחינתם ומבחינתו של מקלין העבודה נעשתה. נראה כי השיר המיתולוגי הזה כשלעצמו מחזיק את המופע כולו ורק בשבילו היה שווה לבוא. ותוסיפו לכך את ההדרן, "וינסנט", בלדה מהפנטת על הצייר ואן גוך כידוע, שגם לה יש מקום בנצח ולא נראה כי שיני הזמן יעשו לה משהו מתישהו. נראה כי רוב הקהל בא על סיפוקו. אני הרבה פחות. ייתכן כי הערב, בהופעה השנייה ברידינג 3, מקום הרבה יותר קטן ואינטימי מהפארק הענק, כשהאמן וקהלו קרובים זה לזה, זה יעבוד יותר.
דון מקלין, צילום: שי מהלאל
דון מקלין, אמפי רעננה. מוצ"ש 16 ביוני. מופע נוסף יתקיים ב-17 ביוני ברידינג 3, תל אביב