מחול - א-הא: אקורדים סקנדינביים לוהטים

הם לא מתנועעים על הבמה, אבל מבחינה מוזיקלית נותנים מעל ומעבר. ההופעה של "א-הא" החזירה לאייטיז ולמוזיקה משובחת שנשמעת מעודכנת ורלוונטית גם כיום

בהופעת "א-הא" ישבה לצדי כתבת תרבות שסיפרה לי שכאשר נהגה לקרוא את "ראש 1" בתקופה בה הייתי עורך הבידור שלו, גידלתי אותה על הלהקה, כמו קוראים אחרים שלי אז.

בשלב מסוים היא פנתה אליי, "הוא משעמם, לא?", והכוונה הייתה למורטן הארקט הסולן בן ה-58 של ההרכב, שנראה צעיר מגילו בעשור וחצי לפחות.

"למה משעמם?", תהיתי. "הוא לא זז", התלוננה. "אבל הוא חתיך וגם קרחון סקנדינבי", ניסיתי להסביר. "אבל אנחנו לא", קבעה נחרצות.

רק באותו רגע בעצם קלטתי שהארקט שבקדמת הבמה לא מנענע את האגן בכלל. גם לא בשירים הקצביים. בבלדות לא צריך. פתאום הבנתי שמה שהסיט את תשומת לבי מהעובדה שהרכב האייטיז לא מלהיב את הקהל בריקודים או בתנועה זו קודם כל ההפקה הקולית הנהדרת. התחושה היא שאנחנו מאזינים להקלטות אולפן משודרגות של שירי הפופ האלקטרוני הנהדרים והמלודיים להפליא של הלהקה (גם אלה שלא הפכו להיטים) וכל זאת בלייב. וכי קולו של הארקט פשוט נפלא גם היום. כאילו לא עברו למעלה מ-30 שנה מאז פרצו שלושת הנורבגים המקסימים האלה (הסולן הארקט, הגיטריסט פול וקטאר-סבוי והקלידן מאגס פורוהולמן) לתודעה.

ואם כבר נכנסנו לניתוח השואו, גם התאורה והאפקטים הוויזאוליים ברמה גבוהה מאוד, והרכב נגנים מצוין - הכולל צ'לנית ושתי כנריות (שלושתן גם עושות קולות), קלידן, בסיסט ומתופף - מספקים גיבוי מוזיקלי מדויק והולם לשלושה וגם מהווים תפאורה אנושית משלימה ללוק הכולל של הבמה.

א-הא והרכב הנגנים, צילום: שי מהלאל

פותחים בישראלי

מי שהגיע ביום חמישי האחרון בערב לאמפי רעננה הזדמן למסיבת אייטיז טיפוסית (מישהו חשב על קונספט לאירוע, וטוב שכך). את האירוע פותח אדם, שנראה ונשמע רלוונטי להפליא, כשקולו ושיריו שורדים בגדול את מבחן הזמן.

הוא מגובה בלהקה מצוינת שמנפיקה סאונד טוב, ומבצע כמובן גם את שירו החדש והמרגש, "בסוף כולם רוצים אהבה". אחר כך הופיעו החברים של נטאשה במשך כשעה ושחזרו בין היתר כמה וכמה משירי "רדיו בלה בלה", אלבומם הכפול הנהדר, הזכור מאוד לטוב. גם הם עוברים מצוין את מבחן הזמן והקהל, וגם במקרה שלהם איכות הסאונד וההפקה המוזיקלית מרשימים.

ואז מתחיל קונצרט ה-Electric Summer Tour 2018 של "א-הא", ונציין שזו פעם ראשונה שלהם בישראל. זה קורה שנים רבות מאז ימי הזוהר שלהם, מה שמסביר אולי את העובדה שהאמפי לא ממש מפוצץ, אם כי מלא למדי. אסור לשכוח שעקב הביקוש, שגבר תוך כדי מכירת הכרטיסים, מקום ההופעה הועתק לרעננה מהמתחם בגני התערוכה בתל אביב, המכיל הרבה פחות מקומות.

מורטן הארקט ופול וקטאר-סבוי, צילום: שי מהלאל

הופתעתי לגלות שיש ללהקה עדיין בסיס מעריצים רחב בארץ. מספיק כדי לגדוש את הגולדן רינג והרבה שורות ישיבה באמפי, ובהינתן האות ל"שירה בציבור" (מה שלא קורה הרבה מדי במהלך ההופעה, כי זו לא להקה שמתחנפת יותר מדי לקהלה) הם עושים זאת בדבקות, בהמוניהם.

הארקט יורד פעם אחת לקהל ומאגס לוקח על עצמו את קטע הדיבור בשפתנו ומצליח לומר "מה המצב" ו"סבבה". אבל במשך רוב ההופעה נשמר בין הלהקה והקהל איזשהו דיסטנס סקנדינבי בלתי מפשיר עד הסוף, מה שלא מפריע ליהנות מהמוזיקה הנפלאה, שמבחינתי יש בה עושר ואושר.

מאגס פורוהולמן, צילום: שי מהלאל

מלודיים אבל לא קיטשיים

הליין-אפ הרפרטוארי החל עם "Cry Wolf", והמשיך עם "The Blood that moves the Body", "Minor Earth Major Sky"" ו-"Lifelines". ככל שהערב מתקדם אני נזכר בשירים רבים שהלהקה מזכירה לי את קיומם. חרשתי בזמנו את אלבומי הלהקה, אבל חלפו שנים רבות מאז האזנתי לשירים אלה לאחרונה. ורובם ככולם (את מרביתם כתב והלחין פול וקטאר-סבוי) מלודיים בלי להיות קיטשיים, עם מעברים מהפנטים. ואני מתכוון גם לאלה שלא הפכו להיטים בארץ ובעולם.

החברים ממשיכים עם "Weight of the Wind" ואחריו מגיע "Crying in the Rain" הממיס. מעניין עד כמה להקה שנחשבה בזמנו למוצר פופ טיפש-עשרה נשמעת מורכבת ומגובשת, בדומה להרכב אינדי.

הארקט רוב הזמן חמוש במשקפיים ולבוש בפשטות: טי-שירט, שעליה שרשרת עם חמסה, וג'ינס. נעלי העור הגבוהות נראות כמו הפריט הכי סטייליסטי בלבושו. פול וקטאר-סבוי חמוש, או יותר נכון חבוש, במגבעת הנצחית (כנראה) שלו ומאגס מדגים את הלוק המקובל של הבלונדיני-סקנדינבי הטיפוסי. אבל שלא יהיה ספק, שלושתם מוזיקאים מצוינים ולזכותם ייאמר שהם לא מנצלים את הלוק שלהם כדי לטפח הערצה הורמונלית אליהם.

מורטן הארקט, צילום: שי מהלאל

מסיימים בלהיטים הגדולים

"א-הא", שהגיעה אלינו לאחר סיבוב הופעות באנגליה, וביולי תחרוש את אירופה, היא באמת לא להקה שנותנת בראש, וכאמור גם מתקשרת מינימליסטית בלבד עם הקהל. אבל מבחינה מוזיקלית היא הדבר הכי טוב שניתן לשמוע בז'אנר שלה.

הם מבצעים בזה אחר זה את "Analogue", "Train of Thought", "Stay on These Roads", "Sycamore Leaves" ו-"Manhattan Skyline". קצת מאכזב שהם לא מצאו לנכון להכניס לסטליסט שלהם את אחד משיריהם המוכרים והאהובים ביותר, "Summer Moved On".

ההופעה מסתיימת באחד הלהיטים הגדולים בארסנל שלהם, "Sun Always shines on TV". הם יורדים וב"לחץ הקהל" עולים שוב כמובן ואז מגיעים שלושה הדרנים: "Scoundrail Days", "Living Daylights" והלהיט הענק ביותר שכולם ציפו לו כל הערב, "Take on Me", בגרסה ארוכה, של קרוב לשש דקות. והקהל מתענג על כל רגע.

מורטן הארקט, צילום: שי מהלאל