המנצחת האמריקאית מניפה את שרביטה על הפקת הענק של זפירלי באופרה הישראלית. ריאיון
תל אביב יא חביבי
"תל אביב מטעינה אותי באנרגיות," מכריזה המנצחת התוססת קרן קמנסק, שהגיעה לנצח על הפקת הענק של "כרמן" באופרה הישראלית. "משהו באווירה, באוכל, במעבר מצפון גרמניה שם אני גרה, פשוט עושה לי את זה."
והטעינה הזו חיונית לקמנסק בביקורה הראשון בישראל: "לא היה מקום שבו נדרשתי להכין שני צוותים בחזרות ולנצח על כל כך הרבה הופעות בזמן כל כך קצר," היא מתוודה, "כך שאני בהחלט זקוקה לאנרגיות האלה."
קמנסק האמריקאית, בת למהגרים מסלובניה, ניצחה בבתי אופרה רבים וחשובים ברחבי העולם, ועל תזמורות סימפוניות נודעות. את כישורי הניצוח שלה, מסתבר, גילתה בגיל צעיר: "אנחנו משפחה של מוזיקאים, וגם אני למדתי לנגן. עד שהמורה למוזיקה בתיכון אמר לי, עדיף שתנצחי על המקהלה במקום לשבת בצד ולהעיר לכולם מה צריך לעשות, כי בסוף יהרגו אותך."
כרמן, תמונת יחסי ציבור
אם לא היית מוזמנת לנצח כאן על "כרמן", איזו יצירה היית בוחרות ככרטיס הביקור שלך בארץ חדשה ובבית אופרה שאינך מכירה?
"הייתי מנצחת ראשית וניהלתי אמנותית יותר מבית אופרה אחד לכן יש לי רפרטואר עשיר מאוד. בתוכו הכיוון שלי הוא בעיקר אופרות של המאה ה-20. אני אוהבת את פיליפ גלאס ואת המינימליסטים האמריקניים, יצירות שהיסוד הקצבי בהן חזק. גם את המלחין האנגלי תומס אדס. אני אוהבת אופרות שהן ספקטקלים, יצירות שחוצות את הסגנונות המוכרים או כאלה שמראש פונות לקהל שונה. האופרות שפיליפ גלאס, שהשנה הוא בן 80, חיבר לפני כ-30 שנה כמו 'אחנאתון' ו'איינשטיין על החוף', חוזרות לבמות בתי האופרות וכל הכרטיסים למופעים נחטפים. פתאום רואים אנשים צעירים שממלאים את האולמות. הם אוהבים אופרות חדישות. למרות שהאמנות מתחרה בהיצע שיש לצעירים היום בקולנוע וביוטיוב, בכל זאת הם באים."
מן הסתם הם אוהבים את האופרות החדשות יותר מאשר קונצרטים רגילים?
"נראה לי, אלו יצירות חדשות שתואמות את קצב החיים המהיר שלהם. הם עדיין מסוגלים להתרגש מן המוזיקה אבל היא צריכה לדבר אליהם."
קרן קמנסק, צילום: Denise Biffar
"הגישה שלי לכרמן שונה"
אם נחזור לכרמן, מה כל כך מיוחד בה בעצם?
"היא אחת מאבני הדרך של האופרה. הנושא שלה עדיין מאוד אקטואלי, מאוד רלוונטי, קיפוח, מיעוטים, מאבק מגדרי."
ומבחינת המוזיקה?
"יש שתי דרכים מרכזיות למנצח לגשת ל'כרמן' ועבדתי עם קרלוס נונייז, המוזיקאי הספרדי ממחוז גליסיה שידוע בעיקר בנגינה על חמת חלילים. הוא לימד אותי הרבה על מוזיקה ספרדית ולמעשה שינה את הדרך שבה אני מתייחסת לאופרה הזאת. ראשית, כל המקצב הפנימי של השפה. שנית, הנוכחות הגדולה של כלי הנקישה. במחוז גליסיה יש תופים בכל מקום. בעקבות העבודה איתו קבלתי זוויות ראיה חדשות. הקצב הפנימי של הטקסט, למרות שמדובר בטקסט צרפתי, והנוכחות של הקצב הנקישתי במוזיקה.
"יש גישה ל'כרמן' כאל יצירה מערבית וישנה הדרך הזאת עם הדגשות שונות בתפקיד כלי הקשת למשל, גישה שמנכיחה ספרדיות בהפקה. עשיתי את הנוסח הזה בהפקה בשוודיה וזה באמת חולל שינוי. אני מבקשת ליצור עם התזמורת נוכחות ספרדית עממית שלנגני מוזיקה עממית באה בצורה הטבעית ביותר - חילופי מקצבים, הדגשות, פיסוק שונה במשפטים המוזיקליים. זה כמעט ההיפך ממה שמקובל והוא להתייחס רק למה שכתוב בתווים. נכון לרגע זה הזמרים והמקהלה שאיתם עשיתי כבר חזרות מקבלים את הדרך שלי, הם לא השתעממו. אני מקווה שנחולל שינוי גם עם התזמורת באופרה הישראלית."
כמנצחת את יכולה להבין את הסיוטים שעברו על ז'ורז' ביזה בחזרות שקדמו להצגת הבכורה של "כרמן"? שנתיים ימים של עבודה עם נגנים וזמרים שלא רוצים לנגן את המוזיקה החדישה מדי, קשה מדי וכולי?
"כמובן שהעולם שונה היום מן התקופה של ביזה לפני בערך 150 שנה. אבל בבסיס אנשים הם אנשים ובכל מקום שיש אנשים הדברים לא ילכו חלק. אצל חלק מהמלחינים שאני עובדת איתם, המינימליסטים האמריקניים, תהליך הבאת יצירה מן הרעיון ועד להבשלה על במת האופרה יכול להתמשך על פני חמש ואפילו עשר שנים. אנחנו לא מתאכזרים למלחינים כמו שנהגו בביזה בשעתו. אנחנו יותר מנומסים. ואסור לשכוח שהאופרה בזמנו הייתה האמנות, בה' הידיעה. זה היה הדבר. לא היו מוקדי עניין אחרים כמו האינטרנט. לעומת זאת אני בכל פעם מעריצה את המלחינים של אותם ימים שהם הצליחו לנוע מעיר לעיר ומארץ לארץ."
כרמן, צילום: יוסי צבקר
המכה של המנצחים
את חיה בגרמניה, כמו מנצחים צעירים רבים מכל העולם, לרבות ישראלים. מה מושך את כולכם לשם?
"שיטת הרפרטואר, בית אופרה עם להקות זמרים, רקדנים ותזמורת קבועה, שיש להם לוח עבודה מסודר וקבוע שזה המקום האידיאלי ללמוד. הניסיון שצוברים שם לא דומה למקומות אחרים ולכן כולם רוצים להגיע לשם ומי שיכול מגיע. אתה יכול להגיע כפסנתרן שמכין את הזמרים להפקה ומשם לעבוד לקראת הניצוח או שאתה מגיע לבית אופרה כבר כמנצח."
ואיך את הגעת?
"כמנצחת. את עבודת ליווי הזמרים מן הפסנתר עשיתי עוד באוניברסיטה שלי באינדיאנה, שיש לה להקת אופרה משלה. למען האמת לפני שנים רבות חשבתי להגיע לישראל כפסנתרנית זמרים ולעבוד בסדנת האופרה בזמנה של ג'ואן דורנמן, אבל זה לא יצא והנה אני כאן, הפעם כמנצחת. את ההשתלמות שלי עשיתי בהדרכת המנצחת סימון יאנג שבעצמה למדה בהדרכתם של דניאל ברנבוים וג'יימס קונלון."
מה היה הכלי הראשון שלך?
"פסנתר וכינור. אבל הפסנתר היה בשבילי כלי בדרך לדוכן המנצחים. המורה שלי באוניברסיטה, הצ'לן יאנוש שטרקר, שלח אותי לבון בגרמניה עם המלצה לפגוש את המנצח דניס ראסל דייוויס. עבדתי אתו כמנצחת משנה וזה היה בית הספר הגדול שלי. כמה שנים לפני ששטרקר מת נפגשנו שוב ושאלתי אותו מה גרם לו להמליץ עלי כמנצחת, והוא אמר: 'כשניגנת בפסנתר תמיד ניגנת את כל תפקידי המשנה'. היום אני מתגעגעת אליו יותר מבעבר. אז הייתי רק בתחילת הדרך, אבל עכשיו יש לי הרבה נושאי עומק שהייתי שמחה לחלוק אתו ולשמוע את חוות דעתו. שאלות לגבי משפטים מוזיקליים שעושים כך או אחרת, בניית רפרטואר, אבל הוא איננו."
מה למדת בשנים עם ראסל דיוויס?
"אתה יודע למנצחים צעירים יש נטייה להדגיש את הקצב ולנפנף הרבה בשרביט. עם הזמן אתה לומד לצמצם את התנועה ואת הנוכחות ולהוציא יותר מן התזמורת שמולה אתה עובד. אני התבוננתי גם ברקדניות בעיקר בבלרינות, רובן הן נשים קטנות אבל בתנועות גוף נכונות הן משחררות עוצמה. גם הן יודעות את הנוסחה של less is more.
"אתן לך עוד דוגמא, הייתי צריכה לנצח על 'לה בוהם' של פוצ'יני וממש שקשקתי, כי היא דורשת כניסה מיידית כאילו אתה כבר באמצע היצירה. ואז דניס ראסל דיוויס אמר לי, דמייני שאת עומדת על החוף ולידך דלי מלא מים ואז את לוקחת את מגבת החוף הגדולה ביותר שיש בסביבה ומשקיעה אותה בדלי. ואחרי שהיא ספגה את כל המים, את מושכת אותה כלפי מעלה ומניפה אותה באוויר, וכמובן שאת מושכת את תשומת הלב של כל הסביבה. זה היה נכון ל'לה בוהם', ל'טוסקה' ו'אותלו'. השימוש בדימויים הוא תמיד טוב יותר מאשר הוראות ביצוע."
קרן קמנסק, צילום: Benno Hunziker
"תמיד ניגנתם כל כך רע?"
מתי הרגשת לראשונה שאת כבר לא תלמידת ניצוח אלא מנצחת?
"למרבה המזל לא הגעתי ממש לרגע כזה, כי ניצחתי כבר מגיל 14. אחת ההתנסויות שלי הייתה כשהייתי בת 24 וניצחתי במסע הופעות של ה'סיטי אופרה' של ניו יורק. התייחסתי לזה כאל הרפתקה. בתזמורות הגדולות יש תמיד מישהו שיגיד, את זה כבר ניגנו עם מנצחים גדולים ממך. פעם אחת פנה אלי אחד הנגנים בסוג כזה של הערה, מה יש לך להגיד לנו שכבר 30 שנה אנחנו מנגנים את היצירה הזאת? אז אמרתי לו, ותמיד ניגנתם כל כך רע?
"אבל אם אני חושבת מתי באמת הרגשתי שאני מנצחת, נראה לי שזה היה כשניהלתי את התזמורת בפרייבורג וניצחתי על היצירות הגדולות של וגנר, ריכרד שטראוס ומאהלר. שם הרגשתי שאני לא רק מסמנת את הקצב אלא ממש מנהיגה את התזמורת שיושבת לפניי. אז חל המפנה. זה מגיע כשאתה מגלה שבעצם יש הרבה דברים שאתה מסמן בשתי הידיים כשכל יד עובדת עצמאית, מעצבת קו מלודי משפט מוזיקלי ואז לכאורה כבר אין זמן לסמן מקצבים. גם הניסיון תורם לאמון שהנגנים רוחשים לך. בשלב מסוים הבנתי שגם דרך הכניסה, צורת ההליכה למפגש ראשון עם התזמורת היא משמעותית בתהליך בניית האמון ההדדי. "
זה שונה בין אמריקה לאירופה?
"נגני התזמורת האמריקניות לומדים מהר מאוד, ולפעמים זה יכול לבוא על חשבון העמקה ביצירה. היום אני מנצחת בארה"ב כמו באירופה ומקבלת מן הנגנים את התחושה שחבל שאין יותר זמן חזרות. קורה מדי פעם כמובן שנציג ועד הנגנים אומר: 'הזמן נגמר!' והנגנים האחרים מגיבים בהשתאות 'מה? כבר?'
"אחד התענוגות במקצוע הזה זה להגיע לארצות שונות ולפגוש התנהגות שונות. הצרפתים למשל הם bon vivant גם בחדר החזרות. לוקחים דברים יותר בקלות, חושבים על הארוחה שאחרי החזרה. בשוודיה אני שותפה לעניין המגדרי כי הם עובדים לקראת נוכחות של 50 אחוז מנצחות על הבמות, ונוכחות נשים מנצחות בכל המדינות בסקנדינביה מורגשת מאוד לעומת ארצות אחרות."
במסלול שלך למדת עם נשים מנצחות?
"רק שתיים - סימון יאנג שהייתי מנצחת משנה שלה וטניה לאיון מלחינה-מנצחת שחורה מקובה שאיתה עבדתי בניו יורק."
קרן קמנסק, צילום: Denise Biffar
"למסורת יש כוח משלה"
את מרגישה שליחה או שגרירה של המוזיקה האמריקנית בארצות אחרות?
"זה בא לי די טבעי, כי גדלתי באמריקה. בהמשך העונה אנצח על 'קנדיד' של ברנשטיין בנורבגיה. בזכות המוצא הסלאבי שלי אני מאוד אוהבת לנצח על יצירות של מלחינים צ'כיים כמו יאנאצ'ק, מרטינו, דבוז'ק. את היצירות האלה אני מנסה לשלב בקלאסיקה המובהקת - סדרה של יצירות ברהמס אבל גם מסייאן ודוטייה הצרפתיים. ביחסים שלי היום עם תזמורות שמארחות אותי אני משתדלת להגיע אל הקלאסיקה של מוצרט דרך העיניים של מלחינים מודרניים כמו למשל שניטקה או מונסלבאז' הספרדי. אני מחפשת את התבלין שמוסיף משהו לקלאסיקה.
"מצד שני הפילהרמונית המלכותית בשטוקהולם בקשה ממני לנצח בעונה הקרובה על יצירה של המלחינה האנגלייה תיאה מסגרייב, יצירה מצוינת ולא פשוטה לקהל. היוזמה הייתה של התזמורת ומדובר בבכורה עולמית ליצירה שלה שנכתבה לפני עשרות שנים אבל לא בוצעה. בבית האופרה שניהלתי בהנובר, האופרה, התזמורת הסימפונית והאקדמיה משתפות פעולה בפסטיבלים למלחינים עכשוויים ואז במשך שבוע כולם מנגנים את היצירות שלהם, ויש קהל."
ההפקה של "כרמן" שעליה תנצחי בארץ היא שחזור הפקה של זפירלי מלפני עשרות שנים. איך זה בשבילך?
"כמי שגדלה באמריקה על ההפקות האלה ששודרו בטלוויזיה, זה במידה מסוימת להיות שוב הילדה שהייתי. יש הפקות מסורתיות כאלה בהנובר, כמו הפקה של 'הנזל וגרטל' שרצה כבר יותר מ-50 שנה, ודורות של צופים מכירים אותה. יש חן מסוים בהפקות כאלה. אני אהבתי את הנוסח של דיוויד מק-ויקאר שעליו ניצחתי אבל גם למסורת יש כוח משלה."
את מצליחה קצת לנוח פה לפני תחילת ההופעות?
"אני מרגישה שיש לי התקף של יתר ויטמין די. אני בהיי כל הזמן. מזג האוויר, אני אוהבת את השפה למרות שאני לא מבינה, מסתבכת במדפי מוצרי החלב בסופר. אני קרובה לים, אוהבת את האוכל. אני נשואה לשף צרפתי וזה פותח עולמות חדשים של סקרנות, בייחוד כשמגיעים לארצות חדשות."
האופרה תעלה בין התאריכים 28-13 ביולי 2018 בבית האופרה ע"ש שלמה להט (צ'יץ') בתל אביב. להזמנת כרטיסים באתר בית האופרה או בטל': 03-6927777
לרכישת כרטיסים