13 שנים כבר עברו מאז לכתו של הפזמונאי אהוד מנור, כשהוא בן 63 בלבד, ובשיא יצירתו. 13 שנים שרק מדגישות את האובדן הגדול והחלל העצום שנפערו בלבותיהם של רבבות אוהביו, וכמותם שוחרי זמר עברי ופופ ישראלי. על מנור, שהפך לאגדה בחייו, עם עט לכל רעיון ולכל עת, מילים ללחן קיים ושיר נהדר לכל קול משובח, בהחלט אפשר לומר: חבר אתה חסר.

מופע המחווה השנתי לזכרו, השישי ברצף בסך הכל, באמפי שוני שבבנימינה רק המחיש את איכויותיו יוצאות הדופן ככותב של מנור, כמו את האהבה הרבה של הציבור הישראלי לשיריו.

גם הבחירה במיקום אינה מקרית ומצביעה על חיבור עמוק לא רק ליצירותיו אלא גם לסיפור חייו. "יכולנו לקיים את המופע בתיאטרון הרומי בקיסריה ולהיות סולד אאוט", מסבירה אלמנתו, הזמרת עפרה פוקס, "אבל התעקשנו לעשות זאת כאן, קרובים לאהוד, הקבור בבית העלמין של בנימינה, ערש ילדותו".



בועז שרעבי במופע מחווה לאהוד מנור, תמונת יחסי ציבור

מחייה הפופ הישראלי

בניגוד לנוהג המקובל במעמדים דומים, של רכבות אמנים - אינסופיות כמעט - בהצדעה ליוצר שהסתלק, המשפחה, חבריו ליצירה (בראשם המנהל המוזיקלי מתי כספי) והשותפים בהפקה האירוע (זאפה), החליטו להפקיד את ההגשה וביצוע השירים בידי חבורת זמרים מצומצמת למדי - מצד אחד כספי ובועז שרעבי, שעימם היה למנור קשר יצירתי מיוחד (ממש כמו עם חנן יובל, שחלקו נפקד הפעם, אך אין ספק שיופיע במחוות העתיד), ומצד שני מארינה מקסימיליאן ואמיר דדון, נציגי הדור הנוכחי, שאחרי מנור. וגם סויאן כספי, בתו של המאסטרו שעבורה, יש להניח נוכח הקשר ההדוק של אביה עם מנור, אהוד היה גם סוג של דוד ולא רק דמות מופת.

בפיהם, וכשהם מלווים בהרכב מרשים של שישה נגנים מיומנים - יאיר מיכאל בגיטרה חשמלית, אילן אביב בבס, יואב בנוצל בתופים, גדי סרי בכלי הקשה, עידו זלזניק בקלידים וכספי עצמו בפסנתר - הופקדו 17 שירים, טיפה בים היצירה של אהוד מנור.

אבל היה בהרכב השירים הנבחר והמוקפד גם לשקף גוונים ונושאים בכתיבה המנורית, וגם לאפיין את מעמדו בפופ הישראלי, וקשרי העבודה שלו עם מוזיקאים ומלחינים אחרים, לא רק כספי ושרעבי. כמו מישה סגל ואריאל זילבר, אבנר קנר ונתן כהן וגם סשה ארגוב, האחד והיחיד. האחרים, יובל שכבר נזכר לעיל, צביקה פיק ונורית הירש, אם להזכיר פרטנרים בולטים נוספים, יחכו למופעי המחוות הבאים.



מארינה מקסימיליאן, צילום: יובל אראל

אם מנור הוא אחד הכותבים הבולטים במעבר מדור ה"אנחנו" לדור ה"אני" בפזמון המקומי, הוא גם אחד האחראים לטשטוש או למעבר החלק שבין הפופ הישראלי לזמר העברי. היסטורית, התנועה אמנם הפוכה, בהיות הפופ "מוצר" מאוחר יותר וצעיר יותר. אולם בכתיבתו המיומנת, הרגישה והמדויקת, ובעיקר במסת היצירה העצומה שהותיר מאחוריו, שמפוזמת בהתלהבות ובדבקות בכל פה ובכל מגזר, הפך אהוד מנור את הפופ הנחות לכאורה לזמר עברי-ישראלי אייקוני.

וכמה פזמונאים בעלי זכות כאלה, בני הדור שחווה את הולדת הפופ, יש עם רוחב יריעה יצירתי דומה? יורם טהרלב, יהונתן גפן, יעקנלה רוטבליט. אבל בעיקר זה מנור - שממשיך לככב ברשימות ההשמעה השנתיות עד היום, יותר מעשור לאחר פטירתו. והשאר מתחלפים. מרביתם חרזנים בשירות הפופ הים-תיכוני, שספק אם יצליחו לעשות את השדרוג מהלהיט הזמני לספר השירה הישראלי. עוד סיבה טובה להתגעגע אליו.

החשובה ב"התמחויותיו" של אהוד מנור היתה בכתיבת שירי אהבה - לרעייתו ולמשפחתו, לארצו ולנופיה.

מצד אחד, "ברית עולם" המופתי, שיר אהבה לאישה שאתו, בביצוע המרטיט כתמיד של כספי: "עוד מעט כמעט/ אנו גוף אחד/ את ידך נתת/ בידי שלי לעד/ את לי עד/ שאני פוחד/ ולכן רועד ...אוהב אותך הלילה ואיתך מתעצב/ אוהב אותך הלילה ואיתך מתלהב/ עד הלב, עד כאב. מקווה, מתקרב".

מצד שני, "אין לי ארץ אחרת", תחליף ההימנון בלחנה של קורין אלאל, שלא שובץ הפעם: "אין לי ארץ אחרת/ גם אם אדמתי בוערת/ רק מלה בעברית חודרת/ אל עורקיי, אל נשמתי/ בגוף כואב, בלב רועד/ כאן הוא ביתי...".


אהוד מנור, צילום: רחל הירש



רוק, תפילה ורית'ם אנד בלוז

אז מה היה לנו? סויאן כספי הצעירה (26) זכתה ב"אם זו אהבה" היפהפה שהלחין קנר עבור שלישיית פרמיירה (ומזי כהן), התמודדה בבגרות מפתיעה עם "אילו יכולתי" (המוכר גם כ"אמא" של ריקי גל) שהלחין אביה, אך כרסמה בהישג עם נימה בכיינית משהו ב"ימי בנימינה", שיר הנושא והדגל, האוטוביוגרפי של מנור שגם אותו הלחין אביה: "אני רוצה לחזור אל הימים הכי יפים שלי/ הימים היחפים של בנימינה/ כן, אני זוכר, הכל זרם לאט/ השמש לא מיהר/ אנשים אמרו שלום/ חבר היה חבר". רחוק כל כך מחוה אלברשטיין שהקליטה אותו לראשונה בשנה שבה נולד אמיר דדון.

דדון (42) מימש את פוטנציאל הרוק בכתיבה של מנור ובעיבודים המושקעים של כספי. מ"קפה אצל ברטה" שהלחין כהן עבור שלישיית הנשמות הטהורות (וגם יגאל בשן, שנגס בו בגאווה ובתאווה); דרך תמונת הילדות "ברוש" ("ואני ראיתי ברוש/ שניצב בתוך שדה מול פני השמש/ בחמסין, בקרה/ אל מול פני הסערה") שכתב מנור לאריאל זילבר (ויאיר מיכאל הרהיב בחשמלית ממש כמו שמוליק בודגוב, חבר "ברוש", להקת הליווי של זילבר, בזמנו) והציתה שירת רבים;



אמיר דדון, צילום: דניאל קמינסקי



וכלה ב"אגדה יפנית" הפיוטי, שגם אותו הלחין זילבר עבור ליאור ייני בפסקול הסרט "לאן נעלם דניאל וקס?" - אחד היפים והמענגים בפזמון הישראלי ("שם ראשון על הכר/ הצייד שעייף/ וחלום לא מוכר/ את שנתו טרף/ נערה מעונה/ אל הבית פרצה/ ובידה הקטנה אחזה נוצה/ שתי עיניה צופות/ יפות, נוזפות/ כל הלילה/ דמעותיה שוטפות/ מה חטא, מה עוון/ אהובי הלבן"), סוג של תפילה ותחינה עזת ביטוי כצעקה בפיו של דדון הנרגש.
מרינה מקסימיליאן (30) לא זכתה לעבוד עם מנור בקריירה הקצרה שלה. אני מרשה לעצמי להניח שלו נשאר בחיים, היא היתה אחת הנהנות הגדולות מהכתיבה שלו, כפי שהדגימה במשולש המגוון שנמסר לביצועה.

זה התחיל בההתמודדות הנאה שלה עם ההרמונה התזזיתית של כספי ב"אוי" (מתוך "אחד לאחד" שלו), רענון חסידי-ג'אזי, יהודי-פופי עשֵן-קול ומוצלח; דרך שיר הכמיהה הענוג "עוד מחכה לאחד" שהלם ככפפה (בלחנו המכמיר של ארגוב) את כיסופיה של עפרה חזה (שמנור "שבר" חרם בלתי-רשמי עליה כש"הסכים" לכתוב לה והיה שותף חשוב בהפיכתה לאייקון ישראלי) ומקסימיליאן רק העמיקה והסמיכה את הרגש; ועד "לא ידעתי שתלכי ממני" בגרסת הנקבה שלו (לחן של כספי) שהפך לקינה וגעגוע למנור עצמו ("לא חלמנו שתלך מאיתנו"). בעיבוד הגרובי ומלא הכוח מקסימיליאן הפכה אותו לרית'ם אנד בלוז עתיר תשוקה, עוצמתי ומסחרר (כשברקע מהדהדים ביצועיו הקלאסיים הקודמים של דני ליטני ושל ריקי גל). ביצוע קולוסאלי, לפנתיאון כמו שאומרים כתבי הספורט, שגרף תשואות אין קץ.


מופע מחווה לאהוד מנור,  ימי בנימינה, תמונת יחסי ציבור

סיום רגוע וקרוב

בין לבין ואחרי, כספי גילה צדדים משעשעים מאחורי הקלעים של כתיבת השירים האהובים והמוכרים "ברית עולם" (שנכתב על מנגינה שחיבר לסרט "חגיגה בסנוקר"), "ילדותי השנייה" (הלחן המקורי נועד ליוסי בנאי), "נחליאלי" (שהדגים גם את יכולתו של מנור להשתובב) ו"הנה הנה" האלגורי ליצירה (שייצג את פרק הסמבה, כמו את הכישרון המבורך לכתוב לכל סגנון).

בעז שרעבי התארח לקראת הסיום כמו היה כוכב הערב. שלושת השירים ששר ("כשאת נוגעת בי" הרומנטי, "משאלה" הגדול מהחיים ו"הלוואי", שכזכור הגיע למקום האחרון בקדם-אירוויזיון 1986, עם נקודה אחת בלבד, שמונה שנים אחרי זכיית "אבניבי" של מנור והירש באירוויזיון) זכו לעיבודים "קונצרטיים", רחבי יריעה, שכללו גם את ירון בכר, הקלידן הקבוע שלו. האחרון, תפילה אולטימטיבית לשלום המקום הזה, האדם והעולם, החל כבלוז תימני מסולסל והפך לסערה מוזיקלית, סוחפת ומרגשת.


בועז שרעבי, צילום: רפי דלויה




מעמד הנעילה, עם "יליד הארץ", שיר התודה והאהבה של אהוד מנור להוריו (בלחנו של סגל), התקשט במבע א-קאפלה, כשכספי ובתו, מקסימיליאן ודדון, בליווי מרומז של זלזניק בקלידים, אפשרו לקהל להצטרף בשירה. סיום רגוע, אבל קרוב אצל הקהל, אצל בנימינה, אצל מנור.

לכאורה סיום הולם להצדעה. שעה וחצי עם 17 שירים (מבין כמעט אלף פרי עטו של מנור שזכו להיות מוקלטים). אבל הקהל, המבוגר והמיושב, שהרעיף אהבה, צמא בגעגוע ושילם ממיטב כספו (200 ש"ח לכרטיס), לא היה מוכן להסתפק בכך ובידיעה ששיריו של אהוד מנור מתנגנים מדי יום בתחנות הרדיו ועלי במות. הוא דרש הדרן וקיבל את מתי כספי והנגנים ואת "מישהו" הנצחי. לא מעבר לכך.




מתי כספי, צילום: עומר מסינגר


ואם הקהל התפזר בתחושת אכזבה מסוימת, הוא יכול למצוא נחמה במילות "מי ששר", שעפרה פוקס הקדימה ציטוט ממנו בפתיחת המופע: "מי ששר/ מעביר את הזמן בכיף/ עד הלילה הוא כבר עייף...מי ששר/ ואפילו אם יזייף/ אלוהים את ראשו לוטף/ ואז לרגע מי ששר/ מאושר".

בלית ברירה, ניאלץ להסתפק בכך עד המחווה הבא.

ימי בנימינה, מופע המחווה השנתי לאהוד מנור. אמפי שוני בנימינה. שבת, 14 ביולי 2018