"הבלתי רשמיים" (2018)

דרמה. סרטו של אלירן מלכה. השנה היא 1983. ליעקב כהן (שולי רנד), בעל בית דפוס בירושלים, נמאס לחוש נדחה ומושפל. נראה לו כי הוא נמצא בצד הלא נכון של המפה החברתית בארץ. לאחר שבתו חלי (אור לומברוזו) נזרקת מבית ספר שמפעיל הממסד האשכנזי, בהחלטה של רגע, ללא מחשבה מרובה, הוא מחליט להקים סיעה מזרחית-חרדית שתרוץ לעיריית ירושלים. הוא מצרף אליו שני חברים, יגאל ועקנין (יואב לוי), שוחט ומוהל, והרב שלמה דיין (יעקב כהן) שאין לו מושג, ולו הקל שבקלים, ברזי הפוליטיקה, ויחד הם מאלתרים את קמפיין הבחירות הכי מפתיע-מצחיק-מרגש שהיה כאן. אין להם אמצעים, קשרים וכסף, וגם אחותו של כהן, יודית (שיפי אלוני) מפקפקת ביכולתם לעשות את זה, אבל יש בהם המון זעם ומניעה אותם תשוקה אותנטית. נגד כל הסיכויים הם מצליחים להיכנס למועצת עיריית ירושלים, אבל אז הדברים מתחילים להשתבש. מופעלים עליהם לחצים גם לרוץ לכנסת ומצניחים עליהם מגבוה אנשים, בראשם הרב טולדנו (גולן אזולאי), שכביכול יודעים איך לשחק במגרש הפוליטי וכל האפקט של תנועת המחאה הציבורית האותנטית מתמסמס. עם צחי גראד, יגאל נאור. 93 דקות.



הבלתי רשמיים, צילום: ירון שרף

סרט המגולל למעשה, בשינוי שמות דמויות ואירועי עלילה, את סיפור הקמתה של מפלגת ספרדים שומרי תורה, ובקצרה ש"ס. אלירן מלכה, בוגר בית ספר "מעלה" ויוצר הסדרה "שבאבניקים", יצר כאן קולנוע מתריס-מאתגר-חצוף, כמו הגיבורים שלו שמקימים סיעה שתתמודד על מקום במועצת עיריית ירושלים, מבלי שיש להם הבנה כלשהי בתחום הפוליטי ומבלי שיידעו איך זה עובד באמת. וזה בא ממקום כואב, של עלבון, של תחושת אפליה לא מוצדקת, של צורך דחוף לתקן ולהיכנס ללב הממסד, מקום בו ניתן לשנות דברים. הם מחליטים לא להמשיך להתחנף למפלגות החרדיות האשכנזיות, לא לחסות בצילן יותר ולקרוא תיגר על המערכת. אני לא יודע עד כמה מלכה מכיר את הקולנוע הישראלי של שנות ה-70 ואת ההוויה החברתית-ציבורית של אותם ימים, אבל סרטו ספוג בהם, אף שהתרחשותו מתחילה בשנות ה-80. אווירת הסרט מזכירה ברוחה את החיים בסבנטיז. המכוניות, הרחוב, הדמויות, המרידה האותנטית של הפנתרים השחורים. יש כאן זיקה לסרטים כמו "אור מן ההפקר" של נסים דיין, "קזבלן" של מנחם גולן ואפילו "סלאח שבתי" של קישון משנות ה-60. הסרט מתנהל בווליום גבוה. יש בו אלמנטיים צעקניים, חתרניים, אנרכיסטיים. תמונות הסטילס בשחור-לבן השלובות בו מזכירות לי את אלה שהיו בשבועון "העולם הזה". המוזיקה (אופיר לייבוביץ') מזכירה לי את זו שיצרו בסבנטיז להקות הקצב הישראליות "השמנים והרזים", "הצ'רצ'ילים", "האריות", "הבמה החשמלית", "זהר השביעי". ומן הצד השני, יש כאן הדים גם לקולנוע האמריקני השחור - ספייק לי, סרטי הבלקספולטיישן (ניצול אפרו-אמריקניים). אפשר למצוא ב"הבלתי רשמיים" קריצות גם לקולנוע של טרנטינו ורודריגז. צריך לברך על שובו למסך של שולי רנד, שחקן ענק בעל נוכחות שלא מוטלת בספק לשנייה אחת. והוא מוקף בקאסט של שחקנים מוכשרים אחד-אחד (בהם יואב לוי, יעקב כהן, שיפי אלוני, אור לומברוזו, גולן אזולאי). זהו סרט עתיר מטעמים ומעבר לכל אלה גם מקרין המון התכוונות כנה וכישרון גדול של יוצריו.

דירוג: *****         

למועדי הקרנות   

"אווה" (ישראל 2017)

דרמה. סרטו של חיים טבקמן על פי סיפורה של אורלי בן נון. יואל (אבי קושניר) נשוי לאווה (אפרת בן צור) שנים ארוכות. יש להם בת ובית יפה ושליו מול שדה זהוב. יואל הוא צבר חזק ושקט המחובר לנופי הארץ, לשבילי המושב הירוקים, לריח הפרדסים. כשהכיר את אווה, היא הייתה פליטה צעירה, תלושה ופגיעה שלא ידעה לדבר עברית. יואל התאהב בה ופרש עליה את חסותו. בעיניו היא תמיד תהיה אירופאית יפה ואלגנטית, מסתורית ובאיזשהו אופן גם בלתי מושגת. למעשה, יואל לא מבין ולא מעז לשאול איך אווה שרדה את השואה. קיימת ביניהם אהבה גדולה, אך גם שתיקה מעיקה וסוד גדול שכאשר ייחשף יטרוף את כל הקלפים. עם גיל פרנק, אריה הספרי, גאיה שליטא. 85 דקות.

אווה, צילום: אקסל שנאפט




בסרטו הקודם של חיים טבקמן, "עיניים פקוחות", היה משהו מטלטל. "אווה" לעומת זאת מרגיש לי בעיקר כמו החמצה. מערכת היחסים בין יואל ואווה נראית מלכתחילה תמוהה, לא מגובשת ולא מנומקת עד הסוף. הוא הבחור הכפרי, השורשי והמחוספס והיא השברירית, הפגיעה והשקטה. לא כל כך ברור מה טיבה של אותה אהבה גדולה שיש ביניהם. יש יותר מפריד מאשר מאחד, וזה עוד לפני כניסתו לתמונה של גיל פרנק כבעלה מתקופת השואה אותו איבדה והנה הוא מופיע פתאום וחוזר לחייה. תחילה היא מסתירה אותו מיואל ואחר כך, כשהוא כבר נוכח בחיי שניהם, לא ברורה המוטיבציה של כל אחת מהדמויות להמשיך את הקשר הזה. בוודאי לא זו של יואל. אבי קושניר הוא שחקן נהדר, אבל נראה כאילו התפקיד כאן לא כל כך מתאים לו. גם אפרת בן צור המוכשרת די אנמית כאן, ואילו הדמות שמגלם גיל פרנק לא מפותחת עד הסוף.

דירוג: **

למועדי הקרנות        

"משימה בלתי אפשרית – התרסקות" (ארה"ב 2018)

מתח-אקשן. סרטו של כריסטופר מקווארי. איתן האנט מתבקש לבלום טרוריסט בינלאומי, שהוא וחבורתו "השליחים" שמו ידם על פלוטוניום שמחמש ראשי נפץ גרעיניים. החבורה הזו גורמת לכאוס בעולם כשהיא מפעילה מטענים רבי עוצמה בו-זמנית במקומות הקדושים לכל הדתות: רומא, ירושלים ומכה. האנט וצוותו מנסים לשים ידם על ראשי הנפץ הגרעיניים במפגש טעון בברלין אך נכשלים במשימה לאחר שהאנט מסרב להקריב את חיי חבר IMF לותר (וינג ריימס) בתמורה לראשי הנפץ. האנט יצטרך לתקן את הנזק שגרם וגם לשקם את אמון המפעילה שלו, ראשת ה-CIA אריקה סלואן (אנג'לה באסט), המאלצת אותו לעבוד לצד אוגוסט ווקר (הנרי קאוויל), בעל הכוונות הזדוניות כלפיו. משימתו מתרחשת בעיקר בפריז וחוברת אליו שוב ליסה פאוסט (רבקה פרגוסון), סוכנת ה-MI6 הבריטי לשעבר. האנט ייאלץ להתחזות ללארק, מחסל שצוותו הרג, כדי לרכוש את אמון האלמנה הלבנה (ונסה קירבי), סוחרת נשק בשוק השחור. לצד האנט פועלים גם בנג'מין "בנג'י" דיון (סיימון פג) ואלן האנלי (אלק בולדווין), מנהל ה-CIA  לשעבר. בעלילה המסחררת הכוללת מרדפים ביבשה, בים ובאוויר תצטרך החבורה ללכוד, בין היתר, את האנרכיסט המסוכן סולומון ליין (שון האריס), ולהסיר את האיום על עתיד העולם. להאנט יש גם עניין לא פתור עם ג'וליה מיד-האנט (מישל מונהאן), אשתו לשעבר הנוכחת-נפקדת בחייו. 147 דקות.

משימה בלתי אפשרית, תמונת יחסי ציבור

זו הפעם השנייה שהבמאי-תסריטאי כריסטופר מקווארי מביים פרק בסדרת סרטי "משימה בלתי אפשרית". הוא חתום גם על הקודם, "משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים", וכבמאי יצר שני סרטים נוספים, אחד מהם אף הוא סרט אקשן בו מככב טום קרוז, "ג'ק ריצ'ר", ואשר נעשה לו כבר המשכון. כתסריטאי חתום מקווארי בין היתר על "עד קצה המחר" (אף הוא בכיכוב קרוז), "ג'ק ריצ'ר" (קרוז, אמרנו), "מבצע וולקירי" (בכיכוב, איך לא, קרוז), "התייר" ו"המומיה". ההיכרות הקרובה והאינטימית הזו בין מקווארי וקרוז אינה מקרית. שניהם שותפים בחברת "Bad Robot" שבראשה עומד ג'יי ג'יי אברמס והפיקו יחד את שני סרטי הסדרה האחרונים. השותפות הזו נראית מגובשת והרמונית ב"משימה בלתי אפשרית – התרסקות". זה סרט אקשן פנטסטי ששומר על רמות אדרנלין גבוהות מתחילתו ועד סוף הכמעט שעתיים וחצי שלו. נראה כי השניים החליטו כאן "להסיר את הכפפות" וללכת עד הסוף על יצירה בעלת כוריאוגרפיה פירוטכנית אולטימטיבית. טוב, המחשב סובל הכל. היא מאפשרת לגיבור לרחף מעל גגות בתים ומונומנטים מוכרים שונים בפריז, להפגין יכולות אקרובטיות אבסולוטיות, לרוץ, לנהוג בכל כלי רכב אפשרי ולהיאבק ביריבים בכל דרך דמיונית ובעלת מעוף שאפשר להעלות על הדעת. נכון שאם מחפשים לוגיקה ורציונל באירועים המתרחשים לנגד עינינו על המסך, קשה יהיה למצוא אותם. אבל היי, איזה כיף לראות סרט אקשן נטו הכי טוב שאפשר בז'אנר. מה שכן, מקווארי כאילו מאתחל כאן שוב את הסדרה (האנט מקבל את משימתו באמצעות טייפ המשמיד את עצמו מייד לאחר השמעת המסר) ומציף אותנו בנוסטלגיה - לפחות את אלה שזוכרים את הפתיח של הסדרה הקלאסית משנות ה-60 עם פיטר גרייבס כג'ים פלפס, שקרוז-האנט הם המודל הקולנועי המשודרג שלו. זה מהלך נכון שמזכיר מאין התחיל הכל. קרוז, המוקף בקאסט נהדר של שחקנים, השכיל לשמר את שתי קריירות המשחק שלו: בדרמות, חלקן איכותיות, ובסרטי אקשן, וכגיבור פעולה הוא לא נראה פתטי גם בגיל 56. סרטו הבא יהיה חזרה נוסטלגית לאייטיז להתנעת מנועים מחודשת של להיט התעופה הרומנטי "אהבה בשחקים", עבור הדור שלא מכיר, והבא אחריו "לונה פארק", הרפתקה חללית.

דירוג: ****  

למועדי הקרנות

"הצליבה" (ארה"ב 2017)

אימה. סרטו של קסבייה גאנס. בוקרשט 2004. האב דימיטריו (קטלין בבליוק) וחבורת נזירות מבצעים אקט אלים של גירוש שד בשם אגארס מגופה של הנזירה אדלינה (אדה לופו). כשזו מתה תוך כדי המעשה הפולחני נאסרים מבצעיו ובתום משפט נשלחים לכלא בעוון רצח. ניקול (סופי קוקסון), עיתונאית ניו-יורקית צעירה החשה רגשות אשם על שלא עשתה הכל כדי למנוע את מות אמה ממחלה, משכנעת את העורך שלה לאפשר לה לחקור את המקרה. היא מגיעה לרומניה, מתחקרת בכלא את דימיטריו הטוען כי מות הנזירה נגרם עקב התערבות בישופ גורניק (מתיו זאג'אק) במעשה. ניקול מגיעה לעיירה כפרית סמוכה אל חברתה הטובה של אדלינה, האחות ואדובה (בריטני אשוורת'), הטוענת אף היא שהנזירה לא נרצחה. אחיה, סטפן (איבאן גונזלז), שולח את ניקול לשוחח עם הבישוף גורניק. ניקול מתיידדת עם האב אנטון (קורנליו אוליצ'י) ונרקם ביניהם קשר מיוחד. אבל ככל שהיא מעמיקה לחקור היא נתקלת בתופעות על טבעיות המתרחשות סביבה ונראה כי חקירתה הולכת ומסכנת את חייה. 90 דקות.         


הצליבה, תמונת יחסי ציבור

כל קלישאות סרטי גירוש שדים מז'אנר האימה נמצאות כאן, אבל בצורה לגמרי לא אלגנטית. התסריט רדוד וחובבני וכל הדמויות פלקטיות לחלוטין. למעשה, ניכר חוסר כישרון בולט ביצירת הסרט המיותר הזה. אקט גירוש השדים בתחילת הסרט בוטה, אגרסיבי וחסר טעם. וכשקוקסון (שחקנית בינונית לחלוטין) נכנסת לתמונה כניקול העיתונאית החוקרת לא ברור מה מניע אותה לטוס לרומניה כדי לברר האם הנזירה אדלינה נרצחה. מכאן זה רק הולך ומתדרדר. המפגשים שלה עם אנשי דת שם סתמיים למדי. הבמאי קסבייה גאנס מנסה להפחיד אותנו עם שטיקים זולים הלקוחים מסרטי האימה סוג ג' של פעם, כמו חלון שנפתח מעצמו, וילון שרוח מסתורית מניעה אותו וחלומות הביעותים בשינה ובהקיץ של ניקול, בהן מנסה הבמאי ליצור אימה אצל הצופה באמצעות פרצופה הזועק-מיוסר-מעוות של הנזירה שמתה בעת שניסו לגרש את השד שהשתלט עליה. אין שום סיבה ללכת לראות את הסרט הזה, וההמלצה כוללת את חובבי הז'אנר.

דירוג: *    

למועדי הקרנות        

"לסדר את אמא" (צרפת 2018)

קומדיה. סרטה של אלואיז לאנג. רוז (קאמיל קוטין), אישה ספונטנית משוחררת,  ואליס (קאמיל שאמו), אחותה הלחוצה והעצבנית, הן אמנם הפכים מוחלטים, אך בנושא אחד הן מסכימות לחלוטין. עליהן לשפר במיידי את מצב רוחה של פרנסואז (מיו מיו), אמא שלהן. מאז שננטשה על ידי אביהן לטובת אישה צעירה ממנה, היא אינה מתפקדת. רוז ואליס מחליטות לקחת אותה לחופשה מרגיעה בכפר נופש, אך במהרה התכניות משתבשות או שמא עולות על המצופה, תלוי איך מסתכלים על זה. האחיות מסדרות לאמא שלהן גבר צעיר וחתיך שרוז שכבה איתו, שירקוד איתה במסיבה בערב וכך רוחה תתעודד, אבל הסיפור ביניהם מתפתח למקומות אחרים. 95 דקות.

לסדר את אמא, תמונת יחסי ציבור


הצרפתים חזקים בדרך כלל בקומדיות, אבל כאן זה ממש לא עובד. הסיפור של שתי האחיות שמנסות להחזיר לאמן את חדוות החיים נראה כמו פוני של טריק אחד שאותו ממצה הבמאית די מהר, ואז אין לה יותר מה למכור לנו. אפילו כניסתו לתמונה של החתיך השרמנטי שהבנות משדכות לאמן לא עושה את העבודה. רוב רובן של הבדיחות כאן לא עובד, חלקן מעורר אולי חיוך מאולץ. קאמיל קוטין וקאמיל שאמו הן שחקניות בינוניות לחלוטין, לפחות כאן, ומיו מיו לא מזכירה את ימי הזוהר שלה מהעבר. המקום המרכזי בו מתרחש הסרט הוא סוג של "קלאב מד" מודולרי, מקום זול של הפעלות ומסיבות, למבוגרים בעיקר, על ידי אמנים לא מוכשרים. כך בדיוק נראה הסרט, מין אה-גה-דו דו דו כזה.

דירוג: **       

למועדי הקרנות         
 



"הטיהור הראשון" (ארה"ב 2018)

אימה. סרטו של ג'רארד מקמוראי. במטרה להוריד את אחוזי הפשיעה בארצות הברית, האבות המייסדים החדשים של ארה"ב, ה-NFFA, ייסדו את ליל הטיהור. 12 שעות בהן כל פשע (כולל רצח, גניבה ואונס) מוכרז כחוקי. בסרט זה אנו חוזרים ליום שבוא הכל החל, לליל הטיהור שהחל בניסוי פשוט: הטיהור הראשון. ממשלת ארה"ב הכריזה על ניסוי סוציולוגי שייערך לאורך לילה אחד למשך 12 שעות בקהילה מבודדת. מנהלי הניסוי בחרו בסטייטן איילנד והציעו אלפי דולרים לכל אזרח שיישאר באי במהלך ליל הניסוי. לאחר שכמעט נרשם כישלון בצעד הזה, מתגלים במהלך הלילה סודות שעשויים לסכן את הניסוי ואת ארצות הברית כולה. עם מריסה טומיי, סטיב האריס, לקס סקוט דייוויס. 98 דקות.

למועדי הקרנות         
 


הטיהור הראשון, תמונת יחסי ציבור


"קוסמים ליום אחד: הפרח המכושף" (יפן 2017)

אנימציה. סרטו של הירומסה יונביאשי המבוסס על הספר "המטאטא הקטן", שחיברה מארי סטיוארט. מרי היא ילדה ג'ינג'ית חמודה שנתקעה בפרבר עם דודתה הרחוקה שרלוט. היא מרוחקת מהחברה ולא מאמינה שתזדמן לה אי-פעם הרפתקה מעניינת. מרי עוקבת אחר חתול משונה שנקרה בדרכה אל תוך היער, שם היא מוצאת פרח כחול ומשונה, המלבלב רק פעם אחת בשבע שנים, ומטאטא ישן. למרבה הפתעתה המטאטא קם לתחייה ונושא את מרי הרחק, אל מכללת אנדור, בית ספר לקוסמים המנוהל על ידי גברת מאמבלצ'וק והפרופסור הגאון די. העניינים מסתבכים כשמרי מגלה סוד אפל על המכללה ומחליטה לתקן את המצב בעצמה, נגד כל הסיכויים. 102 דקות.

למועדי הקרנות         
 




קוסמים ליום אחד, תמונת יחסי ציבור


"הרפתקה מוטרפת במוזיאון" (צ'כיה 2017)

אנימציה. סרטו של מרטין קוטיק. הארווי שקוע במשימת חייו: לסיים את השלב האחרון במשחק המחשב שלו ולהגיע להיכל התהילה של הגיימרים. אבל גמר המשחק מתברר כתחילתה של הרפתקה אמיתית. יחד עם הכלב שלו וחברתו הטובה מוצא הארווי עצמו במוזיאון הנטוש של העיר, שם הוא מפעיל בטעות שלט קסם אגדי המפיח חיים בכל בובות המוזיאון. זה יכול היה להיות נחמד, אילולא התעוררה גם בובת רובוט מרושע הזוממת להשתלט על העולם. הארווי יהיה חייב לשחק במשחק חדש לגמרי ולגייס את כל כישורי הגיימינג שלו כדי להציל את העיר מפני הכחדה. 86 דקות.

למועדי הקרנות       



הרפתקה מוטרפת במוזיאון, תמונת יחסי ציבור