טורפדו אנושי
 
אחרי רבע מאה בתפקיד המנכ"ל המיתולוגי של תיאטרון הקאמרי, ואחרי מותה ממחלת הסרטן של אשתו הסופרת והמחזאית נאוה סמל, נעם סמל מסרב להאט. במקום לספור את השעות והימים, הוא חוגג את החיים, ומתעקש בגיל 71 להמשיך להביט קדימה ולעשות ולתרום לעולם התרבות הישראלית.
 
בין שלל עיסוקיו, שלא הצטמצמו לרגע עם פרישתו מהקאמרי, הוא מגיש מדי שבוע ביחד עם מאיה כהן, כתבת התרבות של ישראל היום, את "שישי תרבות" - תכנית רדיו ברשת כאן תרבות על כל הנושאים החמים בעולם התרבות הישראלי. בנוסף הוא מנחה בצוותא סדרת מפגשים אינטימית על גדולי השירה העברית עם בכירי החוקרים ומיטב האמנים ביוזמת אסכולות - בית הספר ללימודים רב תחומיים של האוניברסיטה הפתוחה. הוא יועץ תרבות לעיריות ברחבי הארץ, ומטפל בטוטאליות גדולה בעיזבון של רעייתו, במקבץ האדיר והעצום של יצירותיה, כדי להנציח אותה. ובעיקר, הוא מעיד על עצמו, הוא "התחיל לראות בני אדם". 
 


נעם סמל, מקור: אתר תיאטרון הקאמרי. לנה קריינדלין, צילום: דניאל קמינסקי


סמל, מהמנהלים היותר מוערכים בעולם התרבות הישראלי, ואחד האנשים המשפיעים ביותר בתרבות הישראלית בארבעים השנה האחרונות, החל דרכו כמפיק פרטי של יוצרים כמו יוסי בנאי, שלמה גרוניך, רבקה מיכאלי וציפי שביט, וכיהן שמונה שנים כמנהל תיאטרון חיפה. בהמשך שימש קונסול תרבות של ישראל בניו יורק. ב-1992 החליף את עודד פלדמן ז"ל כמנכ"ל הקאמרי, תפקיד ממנו כאמור פרש באפריל 2017.
 
לאחר פרישתו, ההצעה הראשונה שסמל קיבל הייתה מלנה קריינדלין, מנכ"לית תיאטרון גשר, לנהל את Jaffa Fest- פסטיבל התיאטרון הבינלאומי של יפו מטעם תיאטרון גשר ועיריית תל אביב. וסמל, שאוהב מקומות של דו-קיום, לא היסס לרגע. אוחז בחזון שלא התגשם השנה, "אבל אם העירייה תלך איתנו, ומשרד התרבות והספורט, אפשר להפוך את Jaffa Fest  לפסטיבל שכל העולם ידבר עליו". 
  
 

JAFFA FEST, תמונת יחסי ציבור

המקום הכי מבעבע
 
 
את הריאיון אנחנו מקיימים בבוקר, בבית של נעם ונאוה ביפו, אליו תכננו השניים לעבור לפני מותה. השעה רק עשר בבוקר וסמל כבר הספיק ללכת לים לחשוב, לקיים פגישה בקפה השכונתי עם אבי גיבסון, לקפוץ לבנק ולהוריד את הזבל. וכשהוא מתחיל לדבר, ממש כמו שחקן שעולה על הבמה, הוא טורפדו.
 
בוא נתחיל מ- Jaffa Fest. מה המסקנות שלך מהפסטיבל?
 
"אני חושב שמהרגע הראשון מתוך הדיאלוג עם לנה היה לנו ברור שתיאטרון גשר צריך להיפתח ליפו, להיות עם הפנים ליפו. תיאטרון גשר הוא כמו טירה איכותית מאוד סגורה שנמצאת בתוך יפו שהיא המקום הכי מבעבע במזרח התיכון. פה אין קדושה. יש יהודים, יש ערבים מוסלמים ונוצרים. השנה גם הצלחנו לשתף פעולה עם מוסדות שלא הכרתי כמו תיאטרון הבית, התיבה, מרכז נא לגעת, תיאטרון יפו, מרכז מנדל. רשת של אולמות קטנים שבקושי חיים במהלך השנה, ופתאום קיבלו מאיתנו גם שיווק, גם הפצה, וגם יחסי ציבור."
 
סמל מספר שלמרות קוצר הזמן הצליח הפסטיבל השנה להעלות גם הפקות מקור חדשות. במיוחד מתגאה סמל בהפקה הדו-לשונית, עברית וערבית, של "מחכים לגודו" שעלתה במיוחד לפסטיבל והעלתה את תיאטרון יפו על המפה, בברכתם של תיאטרון גשר ושל לנה, שהיא גם מנכ"לית הפסטיבל. 
 



מחכים לגודו, מקור: צילום: רדי רובינשטיין



אילן רונן, שביים את ההצגה ב-1984 כשסמל כיהן כמנכ"ל תיאטרון חיפה, חזר לביים את המחזה של בקט בליהוק המותאם למציאות הישראלית, כולל התרגום של אנטון שמאס, כאשר הממתינים יום אחר יום לגודו, הם שני פלסטינים העובדים באתר בנייה של בניין. "יגאל עזרתי", ממשיך סמל,"גייס בחוכמתו שני שחקנים ערבים צעירים - מורד חסן ורסאן אשקר. אני גייסתי את מנשה נוי ודורון תבורי, ששיחק גם בהפקה המקורית. בתי אילאיל הייתה עוזרת במאי בהתנדבות. התחושה הייתה שאנחנו מרימים פרויקט מתוך אידאולוגיה והנה זה פלא יצאה הפקה מעולה שכבר מוזמנת לפסטיבלים ברחבי העולם."
 
עוד הפקה שזכתה להצלחה היא מחזמר בשם "הילד מאחורי העיניים" - שהגיעה מאיסטנבול, והיא עיבוד למחזה שכתבה רעייתו של סמל נאוה. המחזה, שאותו כתבה בשנות ה-80, מגולל את סיפורה של אם לילד עם תסמונת דאון ומתרחש יום לפני שהיא שולחת אותו ליומו הראשון בבית הספר. הבמאי הטורקי כאמל באשר, בעצמו אב לילד עם תסמונת דאון, בחר להעלות את המחזה של סמל במשך 15 שנה בצ׳כיה, ברומניה ובאנקרה. "והנה, חצי שנה לפני מותה של נאוה הוא מתחיל לעבוד עם זמר רוק טורקי ושישה שחקנים והופך את ההפקה למחזמר עם שירים מקוריים, שזוכה כאן כמו גם באיסטנבול לשבחים ולביקורות נהדרות." 




מאחורי העיניים, תמונת יחסי ציבור
 

 
"דברים שנוגעים להוויה שלנו"
 
סמל אומר "שלפעמים צריך להרחיק את היצירה מהמקום שלה כדי לתת לה לפרוח". הוא נזכר איך לפני עשר שנים, בביקור של הקאמרי בסין עם "אשכבה" של חנוך לוין, הוא הלך עם ג'יטה מונטה ועמרי ניצן, שכיהן כמנהל אמנותי לצד סמל 23 שנים מתוך ה-25 בהן כיהן כמנכ"ל, לבית ספר למשחק לראות הפקה של "יעקבי ולידנטל". בהצגה היו יעקבי ולידנטל ו"ביג תוחס", האישה שיעקובי מחזר אחריה, אבל הייתה גם עוד אישה מקופלת שמילאה את תפקיד הישבן. "גם ג׳יטה וגם אני חשבנו שזה גאוני - התרגום שאותו במאי סיני נתן לחנוך לוין מנוה שאנן."
 
"כל פסטיבל נמדד בתולדה שלו", ממשיך סמל. "אם ההצגה 'מחכים לגודו' מוזמנת לפסטיבלים ברחבי העולם ותמשיך לעלות בתיאטרון יפו, ואם המחזמר 'הילד מאחורי העיניים' יעלה גם בתיאטרון חיפה בבימויו של כאמל באשר שיגיע בקרוב ללהק את השחקנים - זה מדבר בעד עצמו."
 
עוד הצגה שסמל שמח שהגיעה לפסטיבל היא "תיאטרון ללא יהודים" - מחזה דוקומנטרי מאת הנס-ורנר קרוזינגר ורגינה דורה בהפקת התיאטרון הממלכתי של באדן קרלסרוהה, גרמניה. "ההצגה מתארת את התהליך השיטתי והממוסד שבו נידו מוסדות התרבות את היהודים שעבדו אז בתיאטרון, עם עליית הנאצים, ומתרחשת כשהקהל יושב סביב שולחן עם השחקנים בסמוך לפרוטוקולים עד שאתה יכול למולל את החומרים בידיים. ברור לי שאפשר להביא את האוריסטאה מאת אַיסְכִילוֹס אבל לי חשוב למצוא ולהביא דברים שנוגעים בהוויה שלנו כאן." 
 


תיאטרון ללא יהודים, תמונת יחסי ציבור

אתה באמת מאמין שבעוד עשר שנים Jaffa Fest יהיה כמו הפסטיבל באביניון או באדינבורו ?
 
"קשה לי להאמין שהוא יקבל את המשאבים שהפסטיבלים האלה קיבלו ומקבלים כדי להפוך לכאלה מרכזיים. אני כן מאמין ביפו. זו עיר מדליקה שיש לה אופי פסטיבלי. זה לא פסטיבל שצריך להאפיל על פסטיבל ישראל שהוא פסטיבל גדול ומאסיבי. גם אביניון לא בא על חשבון פריז."
 
טוב, ליפו יש טמפרטורה אחרת מירושלים. זה גם משפיע.
 
"אני כן מרגיש שיותר קל לנו השנה, שכבר יודעים באירופה על Jaffa Fest, שפונים אלינו. וגם פה בתוך הארץ נזקפו כמה אוזניים ויש יוצרים שמוכנים להירתם ולקחת חלק." 
  



מימין: קרן מור, נעם סמל ומנשה נוי. משמאל: נעם סמל, חן אמסלם ומאור זגורי (צילום: איציק בירן)

ההופעה שהצילה חיים
 
 
איך אתה עובד על הפסטיבל הבא ?
 
"הייתי עם לנה וגשר בפסטיבל בסיביו ברומניה. לנה נוסעת הרבה למוסקבה ואת הצד הרוסי היא מכסה ברמה גבוהה, אבל אני מאמין שבעתיד אני אתפנה ואסע יותר לראות מה קורה בעולם. אני גם נחשף לעולם החדש של הפרינג'. כרגע מילת המפתח של הפסטיבל עבורי היא יפו. אנחנו מקפידים שכל האורחים שלנו יתגוררו ביפו, יסתובבו בשוק הפשפשים, יחוו את העיר. אני מאמין גם שעם הזמן יהיו הצגות בפסטיבל שיעסקו ביפו."
 
מה מחבר אותך לעיר הזאת?
 
"למרות שגדלתי בנס ציונה יש לי חולשה ליפו. גדלתי במשפחה של חקלאים ואני זוכר את התפוזים שהמילה Jaffa הוטבעה עליהם כסמל לאיכות.
 
"יש סיפור שאני תמיד מספר על סבא-רבא שלי עזריאל זליג הויזדורף שהגיע ליפו ב-1842, על ספינת מפרש של צליינים בטרייסטה. מספרים שמסעו ארך כ-60 יום, וכשהייתה הספינה בסכנת טביעה בגלל סערה, רצו לזרוק אותו, שהיה היהודי היחידי, למים. אחרי שהתחנן על חייו ביקש ממנו רב החובל שיתפלל ויקרא אל אלוהיו. והוא לא רק התפלל אלא אף תקע בשופר שהיה איתו, וכשנח הים מזעפו, כפי שאומר עגנון, ואחרי התפילה והתקיעה, היה הדבר לקידוש השם בעיני הגויים. כך הוא ניצל.
 
"כשהגיע ליפו הלך ברגל לירושלים, ובגלל היותו דובר גרמנית צחה ובעל צורה בהופעתו, הפך לדובר היהודים בענייניהם מול הקונסולים הראשונים של גרמניה ואוסטריה. מזמן לזמן היה נוסע לאירופה לגייס כספים בשביל בניית בנינים לבתי מחסה. הוא גם היה מראשי המארגנים את קבלות הפנים מטעם היהודים לאורחים רמי מעלה שבאו לבקר בירושלים כמו משה מונטיפיורי, והברון בנימין רוטשילד. אני קצת דומה לו אני חושב. אבל למה אני מספר את כל הסיפור? כי - Sometimes a good performance can save your life".
 
סמל מראה לי איך נאוה הקפידה לכתוב בכל ספריה "נולדה ביפו". "הייתי שואל אותה למה יפו ולא תל אביב, והיא הייתה אומרת שהיא נולדה בבית החולים דונולו ביפו ומרגישה יפואית. ולמרות שגרנו הרבה שנים בתל אביב, גם אני מרגיש עכשיו שאני לא רוצה לצאת מיפו. המשפחה שלי מגיעה ליפו." 
 


מחכים לגודו, צילום: רדי רובינשטיין

איזה עוד תכניות יש לך לעתיד שקשורות ל ? Jaffa Fest
 
"בשנות ה-60 יפו הייתה מרכז חיי הלילה. כאן היו מועדוני הלילה – 'כליף', מקום מפגשם של בלייני תל אביב, ו'עומר כיאם' שהיה מועדון שאוכלס בהרבה מאוד תיירים. והיה 'אריאנה', מועדון הלילה היווני הראשון, שם גילה הקהל הישראלי את מי שעתיד להיות החלוץ ואחד הזמרים הגדולים בזמר היווני אריס סאן, וה'חמאם' שהיה ערש התרבות הישראלית עם דן בן אמוץ וחיים חפר. היו במועדונים האלה גם אקרובטיקה וזמרים ישראלים כמו ששי קשת ויפה ירקוני ושושנה דמארי ושלמה ארצי ואריק לביא ושחקנים כמו שייקה אופיר וחשפנית. וכולם היו מופיעים. אני רוצה להחזיר לחיים את אותם מועדוני לילה, לפחות לתקופת הפסטיבל." 
 


נעם ונאוה סמל (צילום: איציק בירן)



"הקאמרי הוא לא מפעל חיים"
 
 
באיזה אופן חומרי הנפש שלך משפיעים על העשייה התרבותית שלך?
 
"קודם כל אני לא עושה בחירות אמנותיות לבד, זה כמעט תמיד בצוות. אני חושב שבמהלך חיי הייתי מעורב כמפיק פרטי, מנהל אמנותי, מנכ"ל, קונסול בקרוב לאלף הפקות. אני כן נוטה אל האקטואלי וזוכר תמיד שמותר היוצר על הפוליטיקאי, מותר היוצר על האדם."
 
בראיה לאחור אתה יכול להגיד לי מה ההצלחה הכי גדולה שלך?
 
"שיתוף הפעולה שלי עם חנוך לוין ובעיקר 'אשכבה', הצגתו האחרונה כבמאי לפני מותו. ההצגה פילסה את הדרך של התיאטרון הישראלי בעולם, והביאה ביוזמתי להקמת המכון למחזאות ישראלית על שמו של לוין, שהפך למכון הייצוא של המחזאות הישראלית. אין היום מישהו שעוסק בתיאטרון בעולם שלא מכיר את התיאטרון הישראלי. לא בזכותי לבד. אני זה בעיקר קצת שמן על הגלגלים שיסתובבו."
 
הקאמרי הוא לא מפעל חיים מבחינתך?
 
"ממש לא. זה מפעל אמנותי שהוקם ב-1944 על ידי יוסף מילוא והוא של כל כך הרבה אנשים. הקאמרי הוא ישות אמנותית ארץ ישראלית של נדבך על נדבך של דורות שחקנים ומחזאים. אולי הדבר היחיד שאני יכול לייחס לי זה את המבנה הפיזי, את בניית הקאמרי החדש במשכן לאמנויות הבמה ב-2002."
 
אתה מתאר את עצמך כאדם שיצר הצגות מגיל 22, ולדבריך ליצור הצגות זה ליצור יש מאין. איפה היום הטוטאליות שלך נמצאת?
 
"בילדיי, במשפחה שלי, ובעיזבון של אשתי אהובתי."
 
אתה מרגיש שאחרי כל כך הרבה שנים השכלת לפענח את הדי.אנ.איי התרבותי שלנו הישראלים?
 
"קשה לעשות הכללות. הציבור מואבס היום בתוכן חינמי - בטלוויזיה, בכבלים, ברשתות. והוא חסר סבלנות, ורוצה הצגות בלי שתהיה הפסקה באמצע, כדי לחזור הביתה מהר. אבל כשהוא הוא מגיע לתיאטרון זה כי הוא רוצה לראות את עצמו על הבמה. למחזה ישראלי תמיד יש מקדם משיכה יותר גבוה מלכל הפקה אחרת. בגלל שהישראלים רוצים לחוות את החוויות האישיות ההיסטוריות שלהם, המורשת. מתי הגשש החיוור צבר את התאוצה הכי גדולה שלו? כשהקהל ידע את כל המילים של המערכונים בעל פה, כשהוא התפלל איתו. הישראלי בא לשירה בציבור." 
  
 


הנפילים, תמונת יחסי ציבור


"שכבתי 45 דקות על הרצפה"
 
 
בהפקה "נפילים" של יונתן לוי אתה מגלם את דמותו של מנחם בגין. עכשיו כשהתפנה לך קצת זמן, יש לך שאיפות להמשיך לשחק או שזו הרפתקה חדפעמית?
 
"ב-1978, כשהייתי מפיק פרטי צעיר, הפקתי את כנס היובל של האצ"ל עם יוסי בנאי ועם יצחק גרציאני. בגין היה אז ראש הממשלה וקיבלנו ממנו הרבה כבוד. אם זו לא הייתה הדמות של בגין אני לא בטוח שהייתי מסכים. וגם הדליק אותי לעבוד עם יונתן שראיתי עבודות קודמות שלו. זה גם שימח את נאוה. היא חשבה שזו הצהרה חשובה שמנכ״ל הקאמרי משחק בפרינג׳ ושוכב 45 דקות על הרצפה. אני יודע שאני יכול לעמוד על במה ולדבר אבל אני לא שחקן. יש דברים במשחק שלא מתאימים לאופי שלי."
 
מה חסר לך?
 
"סבלנות. אני מעריץ שחקנים. אני מסתכל על עודד קוטלר, אמנון מסקין ז"ל, ששון גבאי. לבוא כל יום לנסות לחצוב מעיינות חדשים מתוך אותו טקסט זה דבר קשה מאין כמוהו. אתה לא יכול להגיד אני עייף כשאתה נמצא על הבמה. לי אין את הבערה הזו. אני אדם שמתכלה מהר, אני צריך כל הזמן הדלקות. נפל בחלקי גורל אחר שאני שמח בו."
 
בכרטיס הביקור החדש שלך כתוב: נעם סמל ניהול תרבות. בערב בצוותא שנערך לכבוד פרישתך אמר עליך חברך הסופר א.ב. יהושע שאתה "מהומה פנימית", ונאוה רעייתך הגדירה אותך כ"פכפוך". מי ומה זה נעם סמל בשבילך?
 
"אני יודע שיש עלי ביקורת שאני עובד בהרבה טראקים, אבל ככה המוח שלי עובד. עכשיו את תופסת אותי יחסית נינוח אבל בימים שלי בקאמרי הרגשתי כמי שמנהל נושאת מטוסים. אבל אני מוכן לקבל באהבה את ההגדרה של נאוה בתנאי שזו תהיה ההגדרה המילונית במלואה: 'פכפוך - יציאה מתוך, נביעה, זרימה'".