מבין הפיינליסטים של "כוכב נולד" בעשר שנות קיומה, נדמה שעדי כהן, מקום שלישי בשנה השניה (2004), היא הפוטנציאל המפוספס ביותר. אמנם הוציאה אלבום אחד (ההקלטות לקראת שני "נתקעו") והשתתפה בלא מעט הפקות במה מוזיקליות, הצגות ומחזות זמר – עדות ליכולותיה כשחקנית וכבוגרת בית הספר לאמנויות הבמה בית צבי - אולם לכדי מימוש כשרון השירה ומיתוגה כזמרת נחשבת, לא הגיעה.

גם "דיוות כחול-לבן", המופע החדש שהיא מעלה בימים אלה, נישאת על גל ההפקות החגיגיות לרגל 70 שנה למדינה, לא יעשה את המלאכה עבורה. אולם הוא עשוי, עם ההדגשים הנכונים, השיפורים המתאימים ושיווק יעיל, להחזיר אותה לתודעה כזמרת משובחת, עם נוכחות קולית מרשימה, וכאמנית שמסוגלת להתמודד – בקלות יחסית – עם כל סוגה וסגנון מוזיקליים נחשבים, למן אופרה, שירה קלאסית ומחזות זמר, דרך רוק'נרול וג'אז, ועד פופ, נשמה, אר.אנ.בי ונגזרותיהם. 
 


עדי כהן, צילום: עמוס אורן



מה עם דנה?
 
כותרת המשנה של המופע החדש, הצדעה לזמרות הישראליות בכל הזמנים, חוטאת לשמו של המופע, או מתרגמת אותו לקולא. כי מה היא דיווה? אלילה באיטלקית. ובהשאלה ממעמדן של זמרות אופרה מפורסמות וקפריזיות, דיווה היא זמרת ידועה ומצליחה, שמפגינה התנהגות בימתית (וגם אישית!) מוחצנת, רגשנית ורעשנית, שמאופיינת במחוות דרמטיות בולטות, שנהוג לכנות כגדולות מהחיים.

כמה כאלה יש (או היו) בזמר העברי ובפופ הישראלי? לא רבות כדי להשתית עליהן את ההפקה שעדי כהן מובילה. במיוחד כשנעדרת מהן, באופן שערורייתי לטעמי, דנה אינטרנשיונל, הזמרת והתופעה שהחזירו ללקסיקון הישראלי את המושג דיווה – אם בזכות להיט האירוויזיון שלה, אם בזכות מה שהיא והתנהלותה. ובאמת, איך זה קורה ש"דיווה" אפילו לא נכלל במחרוזת שירי אירוויזיון וקדם-אירוויזיון שמבצעת כהן, לצד "הללויה", "הלילה", "חי","רק בנאדם", "שביל הבריחה" ו"אי שם"? תזכורת ל"טוי" היתה שם, אך לא ל"דיווה", עצם קיומנו. משונה.

יוצא שכהן (עדי, לא דנה...) מקלה על תנאי "ההשתתפות" במופע שלה. מצמצמת את המושג דיווה ובה בעת מרחיבה את תחולתו על זמרות מצליחות ומפורסמות "סתם" (כולל יהודית שוורץ, שבשמה אינה נוקבת, אבל מגישה את "פרחים בקנה" שלה, על רקע אינסרט טלוויזיוני ממעמד שחרור ירושלים), לאו דווקא בשל היבטים סנסציוניים באישיותן הציבורית. שזה, תודו, יכול היה להיות הרבה יותר אמיץ ומעניין.

וכך "דיוות כחול-לבן" הוא הצדעה פרטית של עדי כהן לזמרות שהיא אוהבת ולשירים יפים (ומוכרים) שהיא אוהבת. למן "אל נא תאמר לי שלום" ו"טנגו כפר סבא" של יפה ירקוני ו"צריך לצלצל פעמיים" של שושנה דמארי, דרך "היו לילות" של אסתר עופרים, "את תלכי בשדה" של חוה אלברשטיין (דיווה? היינו מתים!) ו"שיר של יום חולין" של אילנית, ועד "נערי שובה אליי" של מרגלית צנעני ו"היי שקטה" של ריקי גל. מי אמר שלאגר ולא קיבל?

אפרופו "שלאגר": עפרה חזה ז"ל זוכה לשני אזכורים נפרדים אצל עדי כהן. "שיר הפרחה", מהסרט של אסי דיין, שבו היא מרשה לעצמה לשדרג את האווירה הבלתי אמצעית לטיול בקרב הקהל, וגם – כהדרן הרשמי – "אם ננעלו", הלהיט שהפך את חזה לבינלאומית. שניים אלה במיוחד, אך גם האחרים, מלווים בקטעי קישור אינפורמטיביים (לפעמים דלילים מדיי וארוכים מדיי), בלא מעט קליפים וקטעי וידאו (מסרטים ומתוכניות טלוויזיה שונות) ובאימג'ים תואמים על מסך וידאו או הצגים שפזורים על כתלי האולם.

מצד אחד, זה מעשיר את חוויית הצפייה וההתנסות של הצופה, אך מצד שני "מכרסם" בהנמקה האמנותית של המופע, והופך אותו משואו שירה ממוקד לאירוע בידור מפוזר. לפחות, וזו מעלה גדולה של כהן, היא יודעת את כל השירים על פה. מן הסתם כלי עבודה שרכשה בלימודיה. ואל ייקל הדבר בעיניכם. מתמעטים הזמרים שעושים זאת ומצליחים להעביר הופעה ללא שימוש בפרומפטר. ככה מצדיעים. כך מביעים הערכה.

עדי כהן, צילום: עמוס אורן


נוסקת אבל לא מעיפה

בעייתיות מסוג אחר נוגעת לעיבודים ולהפקה המוזיקלית, אותם מנווטת הקלידנית והזמרת ורד פיקר (לצד שלישיית ריתם סקשן). הם לא סוטים משמעותית מקווי המיתאר המקוריים של השירים. רוצה להגיד, לא מעמתים את כהן עם פרשנות חתרנית או מפתיעה, עם שינויי מקצב או ז'אנר. תוכלו לשיר איתה ללא בעיה. גם גיטרת רוק דעתנית ב"שיר של יום חולין", לא הופכת את השיר. עד כדי כך שכשצילומי הזמרות המקוריות רצים מאחורי עדי כהן, נראית השירה שלה יושבת בול על תנועות השפתיים האילמות שלהן, כמעט כמו היתה תזמורת בצורת.

בדרך כלל כהן עצומת קול והבעה, נוסקת ולא נשברת, פותחת גרון ומפגינה את איכות הפלדה שממנה עשויים מיתרי קולה. זה קורה כבר בפתיחה, עם "הרקדן האוטומטי" של רותי נבון, ואפילו ב"היו לילות", הכוחני והמרשים, אותו היא שרה רק עם ליווי הקלידים של פיקר. "את תלכי בשדה" הוא אולי היחיד שבו אינה "מתנפלת" על המיקרופון ועל האוזן. אולם בסך הכל שום ביצוע לא מעיף באמת, לא מוציא "וואו" של התפעלות, לא נחרט בזיכרון.

עדי כהן, צילום: עמוס אורן




בעצם, זה קורה רק ב"היי שקטה". פעם יחידה שבה היא מקשיבה לעצמה, מציעה קשת רגשות וצבעים, גורמת להרגיש שהיא חיה את השיר, חווה את ההעצמה הנשית שבו. וכשהיא שרה את המלים של רחל שפירא בלחנו של יהודה פוליקר כהן זורחת וקורנת, נשמעת עצומה ונעשית גדולה, גדולה מהחיים, כמו דיווה. אבל זו לא חוכמה כי הביצוע שלה את השיר, כבר במעמד הגמר של "כוכב נולד", הפך לתג הזיהוי האמנותי שלה.

והיא צריכה עוד מהמין הזה. ויותר מאחד. שהוא ההבדל בין זמרת ברוכת כשרון ויכולת, לאמנית פרשנית, שתורמת מהאופי שלה ומטביעה חותם אישי בהגשתה (כפי שעשתה למשל ב"סוף לסיפור" וב"שבתות וחגים" באותה תחרות; רק שיהודית רביץ לא מספיק דיווה כדי להיכנס למופע שלה). שזה גם ההבדל בין מופע למועדוני זמר, למוסדות ולוועדי עובדים, אולי למועדוני לילה, מבלי להעליב חלילה – כפי שהוא כרגע, לבין מופע איכותי, שימצב את הקריירה של עדי כהן ואולי גם יקפיץ אותה כמו שראוי ומגיע לה בשל נתוניה הווקאליים, וגם בזכות התנהלותה הבימתית הסמכותית ורבת הביטחון.

אגב, כהדרן נוסף, הגישה כהן מחרוזת שירי ילדים, שהיא חריגה מתקני המופע. אם כבר, מדוע לא מחרוזת שירי ילדות, משל הדיוות לעתיד? כמו נועה קירל, אגם בוחבוט ועדי ביטי. או דיוות צעירות סתם, כמו מירי מסיקה, קרן פלס, דיקלה, נסרין קדרי, דורון טלמון או עדן בן זקן. שיהיה מעניין.

עדי כהן. דיוות כחול-לבן. מועדון הגריי, יהוד. רביעי, 8 באוגוסט 2018